חמש מלחמות ולוחם אחד
הצנחן המיתולוגי שלא מוכן להפסיק את סיפור האהבה עם צה"ל

שמשון שגב בן ה-71 מספיק גם לקפל מדים וברכיות - וגם להפיץ את אורו מול הטירונים שהתגייסו יותר מ-100 מחזורים אחריו.

תומי שטוקמן, אתר צה"ל , ז' בחשון תש"פ

"אני יכול לדבר שעות, רק תדאגו לי לכוס מים באמצע"
"אני יכול לדבר שעות, רק תדאגו לי לכוס מים באמצע"
צילום: דובר צה"ל

סצנה מעט חריגה מתרחשת בכל יום רביעי בבוקר במחסני הלוגיסטיקה של בא"ח צנחנים. ברקע - שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, וסביב שולחן שאורכו כאורך המחסן כולו, מתאספים באופן קבוע עשרות מתנדבים, הצעירים בהם בעשור השביעי לחייהם וה"פז"מניקים" נושקים ל-90.

בין סיפורי המור"קים (מורשת קרב), אלו הטרגיים ואלו המשעשעים, שמחליפים ביניהם חברי הקבוצה, בין קיפול מדי א' לסידור מעיל ב', נשמעת הקריאה החוזרת והנשנית לעבר נגד הלוגיסטיקה האחראי: "אתה לא עומד בקצב, שלח לנו עוד ערימה! אולי נסדר את הברכיות?", כל פעם מפיו של מישהו אחר.

מדובר בקבוצת מתנדבים, רובם פנסיונרים תושבי הקיבוצים שסביב הבא"ח - להב, משמר הנגב או שובל, ששמו לעצמם למטרה להמשיך ולתרום את חלקם לצה"ל גם במה שמכונה "הגיל השלישי". בין החברים אי אפשר שלא להבחין באדם אחד, מתרוצץ ללא הרף, לבוש חולצה אדומה קצרה עם סמל החטיבה. "איך החבר'ה ירצו להמשיך לבוא אם לא נדאג להם? אני מרים כאן פינת קפה", הוא מכריז בחיוך ומסתובב בחזרה למשימותיו.

אנחנו מבחינים באוסף תמונות כרוך בגומייה המבצבץ מהכיס האחורי של מכנסיו. שמשון שגב זהו שמו. תפסנו אותו לשיחה, והוא מצידו - מיד שלף את התמונות, כולן מצולמות בפילם, ופצח במור"ק על לבנון. "זה אני ליד הרכב, ממש בכניסה לביירות", הוא נזכר, "בהתחלה חששנו להיות שם, עד שפתאום פגשנו לבנוני שהציע לנו לשבת לקפה שחור".

שגב הוא גמלאי, בן 71 מקיבוץ שובל, סב לשישה נכדים המקדיש להם זמן רב כשהוא לא מסייע בבא"ח או מתחזק את מתקני הקיבוץ. "ב-2005 נפצעתי בתאונת דרכים בזמן פעילות מבצעית של משמר הגבול, שם התנדבתי", הוא משחזר את דרכו אל אותו מחסן לוגיסטיקה בבא"ח צנחנים, "הייתי מושבת לתקופה וגם כשהשתקמתי ב-2006, באופן מובן לא יכולתי לחזור לשירות מבצעי. שמעתי על ההתנדבות בבא"ח ומיד קפצתי על זה בשמחה רבה, כי הבנתי שזה משהו טוב שאני יכול לתת מעצמי לצבא שהיה חלק גדול מאוד מחיי".

צילום: דובר צה"ל

אם לדייק, דרכו של שמשון אל הבא"ח בשנת 2019 החלה ב-1966. "נוב' 66, גדוד 202", הוא ממהר להשיב בראש מורם לכל סמ"ר ששואל אותו מה מחזור הגיוס שלו. "גם אז היו צוחקים על כל הסטיגמות של הגדודים?", שואלים אותו המפקדים, והוא מהנהן בשקט ומחייך.

אנחנו יושבים מחוץ למחסן, והסכר נפרץ. "היה לנו העונג להיות המחזור הראשון ששירת שלוש שנים בצה"ל. נלחמנו בששת הימים ברצועת עזה באמצע ההכשרה שלנו, ולאחר שנגמרה המלחמה וראו שהמצב לא ממש נרגע - האריכו לנו בעוד ארבעה חודשים, ואז בעוד חצי שנה", הוא משתף. "בגלל שהיינו פלוגת הכשרות היינו בשולי הלחימה בחאן יונס, אבל אחר כך כשסיימתי את המסלול שלי - הצטרפתי לפלוגה המסייעת, שהייתה במרכז הלחימה במלחמה הזו וספגה אבדות קשות ממארבי המצרים, כמש"ק חבלה".

אחרי מלחמת ששת הימים, כשצה"ל תפס את מוצבי קו בר-לב ומלחמת ההתשה החלה, פלוגתו של שמשון קיבלה משימה חדשה: "היינו צריכים ללוות את שיירות האספקה למוצבים, ושם היה 'ציד הארנבות' האמיתי. המצרים לא ראו אותנו, אבל קציני התצפית הקדמיים שלהם ידעו בגלל האבק של כלי הרכב איפה להוריד הפגזות. פתחנו כמה שיותר רווחים, אי אפשר היה לברוח הצידה כי היינו שוקעים בבוץ, אז הסתמכנו על שיקול הדעת שלנו בתנועה - וניצלנו".

"ההפגזות התחזקו והמוצבים נשארו עם הלשון בחוץ, אז הוקפצתי גם כשיצאתי הביתה", הוא ממשיך, "כל אחד מאיתנו נשא 30 קילו, והתחלנו ללכת ברגל 30 קילומטר מהתעלה, בביצות, כל הלילה כדי להביא להם מזון ותחמושת - והצלחנו".

עד כה - 2 מלחמות רק בסדיר, ושמשון מסיים את שירות החובה, משתחרר בנוב' 69, מתחיל שירות מילואים ומצטרף לגדוד 71, אחד משלושת הגדודים שכבשו את ירושלים. "במאי 68', ערב מלחמת ששת הימים, צעדנו במצעד צנוע בתוך העיר ירושלים", הוא צוחק, "היינו אז צנחנים לא מאוד ותיקים בסדיר, ובגלל המצעד - קיבלנו את כל מחיאות הכפיים שהגיעו לחטיבת המילואים האגדית שאכן שחררה את הכותל. זו הייתה טעות מאוד מצחיקה בזיהוי".

מלחמת יום כיפור. שמשון אחראי על גיוס המילואים ומשאיר על דלתות חבריו בקיבוץ צו גיוס חירום. "בוא נאמר כך, אני מעדיף לזכור את חוה אלברשטיין שהגיעה בתחילת המלחמה לבסיס שלנו, מאשר הרבה חוויות אחרות מהתקופה הזו", הוא משתף ומשתתק לרגע. "חטיבת גברים שלמה עומדת סביבה, והיא, רק עם הגיטרה, שרה כל שיר שמישהו זורק לאוויר. אני מעריץ גדול שלה עד היום בגלל זה".

אחרי אותו לילה של קסם, הפלוגה מוקפצת לסיני. "פקודות הן פקודות", אומר שמשון בנחרצות, "הגענו לפנות בוקר והורו לנו לחפור שוחות אישיות כי המצרים הפגיזו בצורה מסיבית. אחרי שחפרנו את השוחות ראינו מעין שק"ם, ורצינו ללכת לקנות משהו לשתות. מה שראיתי שם - לא אשכח בחיים".

צילום: דובר צה"ל

"אותו השק"ם התברר כבית חולים שדה, בו ריכזו את ההרוגים וטיפלו בפצועים שלנו", הוא משחזר, "ראיתי חיילים שנראו כמו קצבים, אדומים לגמרי מדם ומספרי חובשים על צווארם, לגזירת המדים. הבנו שאנחנו במצב הרבה יותר גרוע מהמלחמות שכבר ראינו - המספרים שהחובשים זרקו לנו, פשוט לא האמנו".

בדיוק באותו הרגע אנחנו נאלצים לעצור, האוטובוס של המתנדבים עומד לצאת ולפזר אותם בחזרה בבתיהם שבקיבוצים. "אני חוזר לכאן מחר", מנופף לנו שמשון לשלום, "את מה שסיפרתי עד עכשיו, ועוד קצת, אני הולך לספר לטירונים של 202. תאמינו לי - תצוגה כזו עוד לא ראיתם, אני בא על מדים".

בבוקר שלאחר מכן אנחנו חוזרים לבא"ח בשעת ארוחת הצהריים, רק כדי לגלות את שמשון נכנס לחדר האוכל לבוש מדים מלאים, כומתה אדומה בכותפתו, וגולת הכותרת - כל 5 אותות המלחמה שלו - ששת הימים, ההתשה, יום כיפור, לבנון הראשונה ולבנון השנייה, לצד כנפי הצניחה.

לאחר ישיבה ממושכת בבניין הפלוגה שלה הוא עומד להרצות, ושיחה מעמיקה עם הצנחנים הוותיקים שרק רצו לשמוע עוד ועוד "טיזרים" להרצאתו הקרובה, ("רגע, רגע, היית בפלוגה הרכובה? גם אנחנו! היום קוראים לזה ניוד"), שמשון נכנס בגאון לאולם ההרצאות בבא"ח, בו מחכים לו כבר הטירונים ומפקדיהם.

"תאמינו לי, אני יכול לדבר על זה שעות רצוף, רק תביאו לי כוס מים באמצע", הוא פותח והטירונים צוחקים. לאחר שהוא מספר להם את מה ששמענו ביום הקודם איתו, הוא ממשיך את הסיפור הכואב ממלחמת יום הכיפורים, שלא נעשה פחות מצמרר. "עברנו ממקום למקום במצרים, עד שב-14 באוקטובר נועדנו להיות הגדוד הראשון שחוצה את תעלת סואץ", הוא מסביר ומיד פורץ בצחוק, "אריק שרון ז"ל אמר לנו להשיג זחל"מים (רכב זחלי למחצה) כדי לשאת איתם את סירות הגומי איתן נחצה את התעלה, לא אכפת לו איך - רק שנשיג. אז 'שנוררנו' צי זחל"מים ריקים מכוח שכן והבאנו אותו אלינו".

"התחלנו לנסוע לכיוון התעלה בתחילת הלילה, והזחל"מים, רכבים ישנים מאוד, לא הצליחו לעבור כל כך טוב. אז כל פעם שהם הפסיקו לנסוע היינו צריכים לעשות רוורס ולחזור לכביש", הוא מספר, "לכן בגלל הבעיה הזו, לא יכולנו לחצות את התעלה עד חצות כפי שנדרש. הגענו לשפת התעלה ב-2 לפנות בוקר ואני הייתי בזחל האחרון בשיירה. בתוך כל רכב היינו קרוב ל-30 לוחמים ושתי סירות גומי כבדות. הורדנו את הסירות לתוך המים והתחלנו לחצות".

שמשון מתאר שקט מוחלט בזמן החציה, וכך גם שורר באולם. התעלה כבר הוכנה מראש כדי שמעליה יוכלו לעבור טנקים. "סיימנו לחצות וכבר ראינו טנקים לידינו, זו הייתה ישועה. לא אכלנו שעות רבות", הוא מציין, "תחושת האופוריה לא נמשכה זמן רב, המצרים קלטו מה נעשה מתחת לאף שלהם - והתחילו להפגיז. אנחנו היינו הפלוגה שאבטחה את מבצע העברת הטנקים - וזה לא סימן שום דבר טוב".

"בליל הפסקת האש חזרנו לשוחות האישיות. היינו מדרום לאיסמעיליה כשראינו שובלי אש ארוכים, הוותיקים מבינינו מיד הבינו וצעקו 'קטיושות'", הוא חוזר לאותו רגע מבהיל וזועק במלוא הגרון, "קולות הנפץ מתחילים להישמע לאורך כמה דקות טובות, ואחר כך שקט. אחר כך נשמעה הפקודה 'מספרי ברזל', ושניים מהלוחמים לא אמרו את המספרים שלהם".

"התחלנו לחפור כמו מטורפים. הבחור הראשון שתה קצת מים והתחיל להשתעל - הבנו שהכול בסדר. חיפשנו את השני - החובש המחלקתי שלנו! אותו נוהל - מצאנו אותו, נתנו לו מים, ואין תגובה", הוא משחזר וקולו מרצין, "נדמה לנו שיש דופק, אבל הרופא הגדודי מוזעק וקובע - 'רבותיי, חבל על הכוח שלכם, הבחור מת'".

הכוח של שמשון זכה ל'כבוד', בתור אלו שחצו ראשונים את התעלה, לצאת אחרונים ממצרים. "בתור מש"ק חבלה פוצצתי את כל התחמושת, כי אסור היה לנו לחזור איתה, ויצאנו", הוא משחזר, "ראינו את צוותי הטלוויזיה והבנו - חזרנו הביתה. ההזדכות על ציוד הייתה בלתי נתפסת, ערימות על ערימות של כל אלו שגויסו, ועלינו על אוטובוס כדי לחזור לארץ, הייתה לזה משמעות מיוחדת".

הזמן של שמשון על הבמה מתקצר - אבל את לבנון הוא לא יכול לשמור בבטן. "במלחמת לבנון הראשונה הייתי סמל מחלקת סיור, ונענו על ג'יפים שהתקשו להתמודד עם הסלעים האימתניים של לבנון", הוא מספר, "היינו מאחורי חטיבת שריון ככוח מתגבר שלה. באיזשהו שלב ראינו שאנחנו לא מתקדמים, והמג"ד קרא לי. 'אתה צריך לעשות שם תצפית כדי לכוון מסוקי קרב', הוא אמר לי, 'טנקי אויב מתקרבים אלינו ואנחנו צריכים הפצצה של חיל האוויר'. בלי שום ידע בהכוונת מסק"ר - הצלחנו לעשות את זה".

צילום: דובר צה"ל

"אחרי כמה ימים, כשהמג"ד שלי יצא לסיור עם אחד המפקדים, נשארתי לשמור", הוא מספר, "פתאום, הגיע מאחורי אגד ארטילרי עצום, ולא אפשר לי להתקדם עם הרכבים של מחלקת הסיור שלי. הייתי צריך לגרום להם לזוז מהדרך. איך עשיתי את זה? לקחתי את המעיל של המג"ד, עם דרגות הסא"ל שלו, והתחזיתי אליו. הם הקשיבו לי מיד".

"רק עוד סיפור אחד", אומר שמשון לפני שנפרד מניני הנינים של ניניו בצה"ל, טירוני 202, "במלחמת לבנון השנייה כבר התנדבתי במשמר הגבול, ועלינו לעזור למג"בניקים בגבול הצפוני - זו הייתה המלחמה החמישית. הבן שלי היה מג"ד בחיל השריון והיה בתוך קווי האויב. לא הצלחתי לתקשר איתו מהרגע שהגעתי לצפון, והחלטתי שאני מוכרח למצוא את העורף הלוגיסטי של הגדוד שלו כדי לתקשר. הגעתי לשם, נתנו לי את המספר שלו ב'ורד ההרים', וצעקתי לתוכו 'צחי, זה אבא!'"

"'אבא, מה אתה עושה פה?', עונה לי הבן, הוא היה אחרי קרבות ממושכים בוואדי סלוקי. לקחתי את כל הצוות שלי, חיכיתי בקו הגבול, התחבקנו והתנשקנו, הודעתי לאשתי שהוא בסדר, והוא חזר ללחימה. זו הייתה חוויה מאוד משמעותית לסיים בה את המלחמה האחרונה שלי עד כה, ובתקווה גם לעד".

כך סיים שמשון את נאומו לצליל מחיאות הכפיים של הטירונים, בשעה שמפקד הפלוגה עלה לבמה והעניק לו תעודת הוקרה מיוחדת לרגל הגעתו. "כבר סגרתי עם משק"ית החינוך עוד הרצאות, ממש Sold out"', הוא מחייך, מודה לנו ומתחיל להתרחק משם, "הנהג של המ"פ בכבודו ובעצמו מסיע אותי הביתה, תאמינו לי, אין מאושר ממני".