"אם לא הייתה אישה חרדית בתפקיד הזה, היו פרטים שלא היו מקבלים תשומת לב". אייפרמן
"אם לא הייתה אישה חרדית בתפקיד הזה, היו פרטים שלא היו מקבלים תשומת לב". אייפרמןצילום: לאה קלאר

לפני זמן מה פנתה אל דבורה אייפרמן, מנהלת האגף למבני דת בישראל, אישה מקיבוץ בדרום הארץ. "היא סיפרה לי שהיא נשואה טרייה ואם לתינוק קטן שנמצאת בשלבים מתקדמים של חזרה בתשובה. בקיבוץ שבו היא גרה אין עירוב, והשבתות הפכו להיות קשות ומעיקות בשבילה, היות שאין באפשרותה לצאת עם התינוק מהבית במהלך כל השבת". אייפרמן הפעילה את סמכותה, פנתה למועצה הדתית המקומית והעירוב הדרוש הוקם מסביב לקיבוץ המדובר, לטובת אותה אישה.

פנייתה של אותה תושבת קיבוץ היא חלק משגרת היומיום של אייפרמן במסגרת עבודתה. דרך הפניות אל האגף היא נחשפת לקשיים של שומרי מצוות ובעלי התשובה ביישובים שבהם אין קהילה ואין את התנאים הדרושים לקיום חיים דתיים. בשביל אייפרמן מדובר בחשיפה לעולם חדש שלא הכירה עד כניסתה לתפקיד: "כאישה חרדית מבית, תמיד גדלתי בתוך קהילה שבה קיימים כל המוסדות הנדרשים לציבור הדתי ולא הבנתי את הקושי שעוברים אנשים שחיים מחוץ לקהילה".

מהסמינר למשרד ראש הממשלה

דבורה אייפרמן היא ציפור נדירה במגזר הציבורי: היא חרדית מבית שמש ואם לשישה, שעברה את כל התחנות של המסלול החרדי הקלאסי, כולל לימודים בסמינר הישן ונישואין לאברך כולל. את דרכה המקצועית החלה במשרד ראש הממשלה לפני 19 שנה, ומשם המשיכה לתפקידים נוספים במשרדים ממשלתיים. כיום היא מנהלת האגף למבני דת בישראל. אגף זה, אשר שייך למשרד הדתות, אחראי לכל תקציבי האחזקה והפיתוח של מבני הדת בישראל: מקוואות, בתי כנסת, מועצות דתיות ועירובין. כמנהלת האגף דבורה אחראית על תקציב של 70 מיליון שקלים בשנה, שאותם עליה להשקיע בפיתוח תוכניות שנתיות וכן בהקמה, בשיפוץ ובתחזוקה של מבני דת בכל רחבי הארץ.

דבורה, איך מגיעה אישה חרדית פר אקסלנס לתפקיד כה בכיר במגזר הציבורי?

"נסתרות דרכי ה'", היא צוחקת. "ממש לא תכננתי את זה. גדלתי כבחורה חרדית ירושלמית והלכתי בדרך הסלולה והרגילה של בת חרדית. לאחר שהתחתנתי, חיפשתי עבודה. צריך לזכור שמדובר על לפני כ-20 שנה, עולם התעסוקה החרדי לא היה מפותח וכמעט כל הנשים היו מורות או גננות. אני למדתי במגמה של ראיית חשבון, וכשסיימתי התחלתי לחפש עבודה". חברתה של דבורה עבדה במשרד ראש הממשלה, משרד ממשלתי שלא היה בו ניסיון של העסקת עובדים מהמגזר החרדי. חשבת המשרד העריכה את עבודתה של הצעירה החרדית וביקשה ממנה להביא למשרד עובדות חרדיות נוספות. "בסייעתא דשמיא היא פנתה אליי", מספרת דבורה. משם הכול התגלגל: "הגעתי למשרד ראש הממשלה, בחורה בת 20, נשואה טרייה. עמדתי מול חשבת משרד ראש הממשלה עם מינימום ניסיון, אבל התקבלתי לעבודה".

הבחירה שלך בתפקיד רחוקה מלהיות שגרתית: רוב הנשים החרדיות חוששות לעבוד במקומות שבהם הן שונות מכולן, וצריכות להתמודד עם העולם החילוני באופן יומיומי.

דבורה מסבירה שמכיוון שלא נמשכה לעסוק בחינוך ובכל זאת היה עליה לפרנס, שכן בעלה לומד תורה, היה ברור שעליה לקחת את המשרה המכובדת שנפלה בחלקה. "גדלתי בבית אמריקאי שבו שני ההורים יצאו לעבוד, כך שיציאה לעבודה הייתה אך טבעית בשבילי", היא אומרת.

איך התייחסו אלייך עמיתייך לעבודה במשרד ראש הממשלה?

"היחס תמיד היה מאוד מכבד. יש גם קצת דיסטנס, כי יודעים שאני לא לוחצת יד לגבר וכל ההופעה שלי היא חרדית. בתחילת דרכי הייתי לפעמים האישה החרדית הראשונה שעמיתיי לעבודה פגשו. כמובן, כמו כל חרדי או חרדית זכיתי למשפטים כמו 'את לא כמו כל החרדים'. תמיד הדגשתי שאני דווקא חרדית טיפוסית: בעלי הוא אברך כולל שמתהלך בחליפה שחורה ומגבעת וילדיי לומדים בתלמודי תורה חרדיים קלאסיים. כמובן שזה היה מביא למבול של שאלות, שעליהן השתדלתי לענות בסבלנות וככל יכולתי". אחד הדברים שהוסיפו עניין במפגש של דבורה עם עולם העבודה החילוני הוא העובדה שהיא פיתחה קריירה במקביל לגידול משפחה ברוכת ילדים.

בשנת תשס"ו עזבה דבורה את משרד ראש הממשלה לטובת תפקיד ניהולי בחשבות המשרד לשירותי דת, שנפתח מחדש באותה שנה לאחר שמפלגת שינוי סגרה אותו. "בכיר במשרד ראש הממשלה פנה אליי ואמר שפותחים את משרד הדתות מחדש וצריך להקים שם חשבות יש מאין. 'יש לך הרבה ניסיון ואת מקצועית, תצטרפי', הציע. הלכתי למכרז והתקבלתי לעבוד במשרד לשירותי דת כמנהלת תשלומים. התחלתי לבנות את הכול מהיסוד. התמהיל שיש בי כאישה מקצועית וחרדית מאוד התאים למשרד הספציפי הזה", היא מדגישה. בשנת תשע"א החלו לחפש מנהל לאגף למבני דת, אשר ידוע כאגף שאינו פשוט לניהול. "יצא מכרז ובחרו אותי לתפקיד, ומאז אני כאן".

לתחושתך, בנוסף להיותך אשת מקצוע ומנהלת בכירה, את מייצגת במקום העבודה מגזר שלם?

"להיות אישה חרדית בעמדה שמקבלת החלטות זה דבר שמזמן הרבה אתגרים ויש בזה שליחות. אני לא לוקחת על עצמי תפקיד של ייצוג או דוברות של המגזר, אבל אני בהחלט חושבת שמעצם היותי אישה חרדית, ששומרת על אורח חיי בלי לוותר על עקרונותיי ועל גידול משפחה ברוכה, צניעות, כשרות וכו', יחד עם שמירה על רמה מקצועית גבוהה, אני בהחלט משנה להרבה אנשים את ההסתכלות על העולם החרדי. המפגש האנושי היומיומי מסוגל לנפץ הרבה סטיגמות".

דיאלוג עם הקיבוצים

ההשפעה של דבורה כאישה חרדית בתפקידה הנוכחי חשובה, בשל הבנתה לצורכי האישה הטובלת. "אם לא הייתה אישה חרדית בתפקיד הזה, היו פרטים שלא היו מקבלים תשומת לב ראויה. כשאני, כאישה חרדית שמייחסת חשיבות רבה לנושא של טהרת המשפחה, יושבת על השיבר הזה, זה בוודאי משפיע", היא מציינת, אבל מוסיפה ש"יחד עם זה, המוטיב החרדי הוא לא המשמעותי ביותר בעבודתי". היא מדגישה כי תפקודה הוא מקצועי ומנוסה והיא מקפידה על שיקולים ענייניים וממלכתיים.

את חשה הסתייגות בשל שיוכך המגזרי במקום שבו את נמצאת?

"אני מצפה שיתייחסו אליי בהתאם למקצועיות שלי ולהצלחותיי בעשייה בשטח ולא לפי השיוך המגזרי, ולרוב כך באמת מודדים את עשייתי". יחד עם זאת מקננת בתוכה תחושה לא מנומקת ש"משב הרוח מלמעלה הוא חשדני יותר ומהוסס כשמדובר בקידומי במעלה הפירמידה". אשרור לתחושה היא מקבלת בכנסים ובאירועים של מנהלים במגזר הציבורי, שבהם היא מגלה שהיא החרדית היחידה באולם. "יש כלפיי הרבה כבוד, אבל כשזה מגיע לתכל'ס, לקידום, עולה הרושם שקשה יותר לאדם חרדי לשבור את תקרת הזכוכית", היא אומרת בזהירות.

תוכלי לתאר מה הסמכות שלך בפועל? האם יש לך השפעה על מדיניות האגף ותעדוף פרויקטים, או שאת לא יותר מאשר פקידה בכירה, שפועלת לפי מדיניות מוכתבת וקריטריונים טכניים בלבד?

"כמו לכל משרד ממשלתי", היא פותחת, "גם למשרד שלנו יש שר ומנכ"ל שמתווים את המדיניות שאותה עלינו, מנהלי האגף ועובדיו, לממש. אבל בפרקטיקה המעשית ובפן התקציבי, אני זו שמתווה את הדרך. אני אחראית לבינוי ולשיפוץ של מבני דת בכל רחבי הארץ - אני מלווה, מפקחת ומובילה את התהליכים מתחילתם ועד סופם". היא עומדת בקשר מול כל הרשויות המקומיות, וצריכה לתת מענה גם לעיכובים ותקלות. האצבע שלה נמצאת על הדופק בכל יישוב שבו עולה התנגדות לבנייה, או כאשר יש התנגשות עם מינהל מקרקעי ישראל.

מה את יכולה לעשות כאשר יישוב מסוים מתנגד להקמת מבנה דת?

"אני דוגלת בשינוי מגמות על ידי מאור פנים והסברה מעמיקה: אנחנו יושבים עם הוועד וההנהלה ומנהלים איתם דיאלוג". זה קורה בעיקר בקיבוצים, שבהם יש מאבק בין אלה שרוצים את המבנה ובין אלה שמתנגדים. "אני תמיד מסבירה שזו בעצם נתינת שירות למי שיש לו צורך בזה, ממש כמו הקמת מכון כושר בשביל מי שנזקק ורוצה בכך. הקמת מבנה דת ביישוב מסוים אינה מחייבת שימוש בו למי שאינו מעוניין. זה נשמע מובן מאליו, אבל לא תמיד זה כך".

היא מציינת בסיפוק שהדרך של דיאלוג מצליחה ברוב המוחלט של המקרים, ובוחרת לספר על אירוע שנטלה חלק בו וריגש אותה במיוחד: "לפני כשנה השתתפתי באירוע של פתיחת בית כנסת בקיבוץ כינרת - קיבוץ של כ-500 תושבים שקיים כבר 108 שנים. זה קיבוץ של השומר הצעיר ומעולם לא היה בו בית כנסת. לפני כשלוש שנים רצו חלק מהתושבים להקים בית כנסת במקום, אך הדבר לא התאפשר בשל התנגדות עזה של חלק מחברי הקיבוץ. בשנה שעברה הענקנו להם תקציב לבניית בית כנסת, ולאחר הצבעה באסיפת הקיבוץ הכריע הרוב בעד הבנייה". קיבוץ כנרת הוא ספינת הדגל של התנועה הקיבוצית. בין מייסדיו ומקימיו נמצאים ד"ר ארתור רופין, א"ד גורדון ויצחק טבנקין, ובבית הקברות המפורסם הצמוד לקיבוץ טמונים אישים כמו ברל כצנלסון ורחל המשוררת. "דווקא בקיבוץ כזה, שהקפיד להרחיק מעליו כל סממן יהודי דתי – נפתח בית כנסת. זה היה מאוד מרגש".

האם את נאלצת לעיתים גם לסגור מבני דת?

"חד משמעית לא! להפך, הצורך בשטח הולך וגדל. תראי, אני לא מיתממת. יש תופעה של עזיבת הדת וכואב לנו על כך, אבל אנחנו עדים גם לנהירה גדולה של נשים מסורתיות וחילוניות שחוזרות או מתחילות לטבול, ושל מקומות יישוב חילוניים שמבקשים לבנות בית כנסת או להקים עירוב".

האם את זו שמחליטה באילו יישובים יוקמו מבני דת באותה השנה?

"בכל שנה מגיעות מאות רבות של בקשות למבני דת מערים גדולות, מעיירות פיתוח, מקיבוצים וממושבים. כדי לא להפלות אף אחד, אנחנו בונים קריטריונים שלפיהם מנקדים כל יישוב ויישוב. הקריטריונים הם כמובן שוויוניים: הפריפריה לעומת המרכז, מצב סוציו-אקונומי ביישוב, מספר יחידות דיור בו וכדומה". לאחר הדירוג, על דבורה להחליט איך לנתב את התקציב: כמה ממנו יוקדש לשיפוץ מבנים, אילו מבנים חדשים יוקמו והיכן.

עלייה במספר הטובלות

אחת ההחלטות האסטרטגיות המשמעותיות שקיבלה במסגרת סמכותה חוללה מהפך תפיסתי ביחס למקוואות. "לפני כמה שנים הבנתי שהמקוואות יוצרים אנטגוניזם בקרב ציבורים נרחבים, אפילו בקרב הנשים הדתיות". היא נחשפה לתופעה רחבה של נשים שהעדיפו לדלג על טבילה או הפסיקו לטבול. "כשהייתי מסיירת במקוואות עם כניסתי לתפקיד, קיבלתי תמונה עגומה של הזנחה: חלודה, עזובה, ציוד סניטרי מיושן. המקוואות לא היו מזמינים בכלל".

בעזרת חברת סקרים היא ערכה סקר מקיף בקרב כ-800 נשים, 400 מתוכן מהמגזר הדתי ו-400 מהמגזר הכללי. "לפי הממצאים קיבלתי החלטה אסטרטגית להקדיש תקציבים גדולים יותר לשיפוץ מסיבי של מקוואות". עד אז היה מוקצב סכום מסוים לשיפוץ לכל מקווה. הסכומים היו קטנים ולא הספיקו כדי ליצור שינוי אמיתי. "הגדרתי מחדש את התקציב המוענק לשיפוץ מקוואות, למשל: במקום 100 אלף שקלים הענקנו למקווה סכום של 400 אלף שקלים, והרשות המקומית שביקשה את השיפוץ נדרשה לעשות מצ'ינג, כלומר להקדיש לשיפוץ המקווה סכום זהה מתקציבה". סכום של 800 אלף שקלים הוא סכום שבו אפשר לשפץ את המקווה כראוי ולהפוך אותו למקום יפה ונעים. "שיניתי את שיטת התקצוב בהתאם לבעיות שעלו מן השטח. בזכות זה הצלחנו להביא לשיפוץ של 50 מקוואות ברחבי הארץ, מן המסד ועד הטפחות".

לאגף לניהול מבני דת יש מדדים ברורים המצביעים על כך שכל מקווה שעובר שיפוץ מעלה את מספר הטובלות בו בצורה משמעותית. בכל שנה מוקצים כ-15 מיליון שקלים לשיפוץ מקוואות שמבקשים תמיכה בכל רחבי הארץ, ועדיין התקציבים לא מכסים את הצורך והביקוש. "מכיוון שכך, החלטתי לבנות מסלול נוסף של תקציבים שייועדו לשיפוץ מקוואות מסיבי. השקענו עשרות מיליוני שקלים בשיפוץ מקוואות נוספים וזה מחולל שינוי אדיר בשטח".

פרויקט נוסף שדבורה יזמה וקידמה הוא ההתייעלות האנרגטית במקוואות: "מקווה הוא מבנה שזולל המון אנרגיה: צריך לחמם את המים בבור ובמקלחות, ובחורף - את החלל עצמו. שמתי לב לעובדה שהרבה כספים מתבזבזים על אנרגיה וחימום בסולר". היא יזמה תוכנית של חיסכון אנרגטי, בשיתוף עם הכנסת: "אני אוהבת לקחת דברים שבקדושה ולחבר אותם לטכנולוגיה מתקדמת. מכיוון שהכנסת מובילה פרויקט של כנסת ירוקה, יצרתי קשר עם יו"ר הכנסת, מר יולי אדלשטיין, וביקשתי ללמוד מהפרויקט בכנסת כדי ליישמו במתווה של חיסכון אנרגטי במקוואות".

יחד עם אדלשטיין היא יזמה כנס שאליו הוזמנו ראשי המועצות הדתיות. בכנס דיבר יו"ר הכנסת, ונערך סיור לראשי המועצות כדי שיוכלו להעתיק את המודל האנרגטי למקוואות. "מחימום בסולר עברנו לחימום על ידי חשמל, אנרגיה סולרית או גז". החיסכון הכספי משמעותי, ואף תואם את אמנת ז'נבה בנוגע לסביבה ירוקה. "הצלחנו בזה בגדול", היא אומרת, "אנחנו מעבירים את המקוואות בכל הארץ לאנרגיה ירוקה וחסכונית".

במסגרת עבודתה היא מקדישה גם תשומת לב רבה לנגישות של מבני הדת: "מאוד חשוב לי שבתי הכנסת והמקוואות יהיו מונגשים וייתנו מענה לכולם, כולל בעלי המוגבלויות, שלא יודרו חלילה ממצווה זו או אחרת שמתקיימת בתוך מבני הדת".

מקווה ברמה של ספא

"חשוב לי מאוד ההדר והיופי של מבני הדת, שהם המייצגים של התורה בעיני הציבור", היא מצהירה. גם בתחום זה יזמה מהפך ביחס למקוואות, שיצא לדרך בשנת 2013, השנה שבה נכחה לראות עד כמה המקוואות מוזנחים. "הרגשתי שאני חייבת לעשות שינוי מהותי מלבד הפניית תקציבים לשיפוץ", היא נזכרת. מכיוון שכך, היא הגתה והפיקה תחרות מקוואות: "החלטתי שכמו שעושים תחרות נראות ואיכות במלונות, צריך גם לעשות במקוואות כדי להעלות את רמתם". לשם כך הבינה שעליה לשתף פעולה עם גופים מחוץ למשרדה. היא פנתה למועצה לישראל יפה - ארגון שמקיים תחרויות בין מלונות, בתי חולים, עיריות וערים על חזות, נגישות, בטיחות ונראות.

מדובר בארגון חילוני. איך הם הגיבו לפנייתך?

"לא חשבתי יותר מדי על תגובתם", היא צוחקת. "פעלתי ב'עזות דקדושה' ויום אחד פשוט דפקתי להם בדלת, הצגתי את עצמי כמנהלת האגף למבני דת ואמרתי שאני רוצה לעשות תחרות מקוואות. נחשי מה הייתה תגובתם?", היא שואלת בחיוך. אני מנחשת שהראו לה את דלת היציאה או שציידו אותה בכתובת מייל לפניות הציבור.

"הם שאלו אותי 'מה זה מקווה?'", היא מפתיעה, "לא היה להם מושג במה מדובר! הייתי צריכה לשבת עם ההנהלה ועם העובדים ולהסביר להם מה זה מקווה ומה מטרתו". בסופו של דבר, דבורה הצליחה להכניס את המקוואות לתחרויות של המועצה לישראל יפה ונוצרו שיתופי פעולה מרגשים. "בשנה הראשונה נרשמו לתחרות כמאה מקוואות!", היא גאה בהצלחת המיזם, "יצאנו לשטח, בדקנו את כולם, בחרנו את הזוכים ומאז התחרות מתקיימת בכל שנה. כבר כמה וכמה ראשי מועצות אמרו לי שהתחרות הזאת מדרבנת אותם לעשות שיפוצים ולהשקיע במקוואות". היא מתארת את ההכנות לתחרות השנתית כמעין ניקיון פסח של המקוואות: "מצחצחים את המקווה, צובעים, משפצים ומחליפים ברזים, אמבטיות, כיורים ועוד".

מהו הפרס שמוענק לזוכים?

"זה לא רק הפרס שקובע, אלא גם היוקרה והכבוד הנלווים לטקס. מעמד הענקת הפרסים וההכרזה על הזוכים הוא טקס יפה ומושקע שאליו מוזמנים אנשי ציבור, רבנים מכובדים כמו הרב לאו והרב גרוסמן וראשי המועצות הדתיות. בטקסים האחרונים הגברת מרים פרץ הייתה שופטת ראשית". בטקס מכריזים על שמות המקוואות שנכנסו לעשירייה הראשונה. המקוואות המשתתפים בתחרות נבדקים בקפדנות לא רק מבחינה חזותית אלא גם מבחינת בטיחות, נגישות ושילוט, שימוש בחומרים ידידותיים לסביבה ועוד. כל מקווה מקבל תעודה המעידה על מספר הכוכבים שהוא קיבל, והמקום הראשון זוכה גם בפרס כספי. "המקוואות הזוכים הם ברמה שלא מביישת ספא בינלאומי", היא מעידה.

החיבור הלא טריוויאלי עם המועצה לישראל יפה הוליד סיפור מרגש במיוחד. "לבדיקת המקוואות לפני התחרות מתלווה לצוות של האגף שלנו גם צוות של המועצה לישראל יפה. מדובר במתנדבים מקסימים, שלכאורה אין להם קשר לדת, אבל הסיפורים שהם מספרים לאחר הביקור במקוואות מרגשים מאוד". אני מבקשת ממנה לשתף בסיפור כזה, והיא חוזרת אל הימים הסוערים של מבצע 'צוק איתן': "ביישוב עמנואל היה מקווה שהיינו צריכים לבחון לתחרות. היו אז הרבה אירועי פח"ע באזור והתקשינו למצוא מתנדבים שיסכימו לצאת לשם".

אחת המתנדבות של המועצה לישראל יפה, אישה לא דתית בשם ליסה, החליטה שיש חשיבות בקידום הנושא והגיעה כדי לבחון את המקווה. באותה תקופה בנה שירת בצבא והשתתף בקרבות בעזה. כשהגיעה למקווה, ראתה מודעה גדולה שתלויה בכניסה למקווה ובה נכתב: "טובלת יקרה, אנא אל תשכחי להתפלל על חיילינו שישובו בשלום". כשליסה ראתה את המודעה היא פרצה בבכי עז, כל הדאגה והגעגועים לבן הלוחם התפרצו באחת. "יצאנו כולנו מהחדר והיא נשארה לבדה עם הבלנית, שבמשך שעתיים הסבירה לה מהי טהרה וכמה היא חשובה לשימור השלשלת של עם ישראל. ליסה הייתה נרגשת מאוד ואף ביקשה שיוסיפו את השם של בנה לרשימת החיילים שהטובלות מתפללות עליהם. ב"ה הוא חזר הביתה בריא ושלם".

לתת כוח לבלניות

אייפרמן מקפידה לא לקחת לעצמה את כל הקרדיט על פעילותה באגף. היא מציינת בתודה את כלל שותפיה לעשייה - ראשי המועצות הדתיות וראשי הרשויות המקומיות, אשר יוצרים את השינוי בשטח בעבודה יומיומית מאומצת, עובדי האגף למבני דת, השר לשירותי דת, יצחק וקנין "שאינו מרפה מקידום ושיפור מבני הדת בישראל", ועו"ד עודד פלוס, מנכ"ל המשרד, "על דחיפה, עידוד וייעול בכלל תחומי הליבה של אגף מבני דת". בנוסף לכך היא מזכירה בחום את השר הקודם, השר דוד אזולאי ז"ל, שנושא מבני הדת היה חשוב ויקר לליבו.

לאייפרמן חשובים לא רק המבנים, אלא גם האנשים שמגיעים אליהם. במסגרת זאת יזמה שני פרויקטים נוספים שמעניקים תשומת לב אישית הן לטובלות והן לבלניות.

פרויקט 'משוב טובלות' שהחל לפעול בשנים האחרונות הוא פלטפורמה אינטרנטית שהעלה המשרד לשירותי דת, שדרכה יכולה כל טובלת, מכל מקום בארץ, לחוות את דעתה בכלל הנושאים הקשורים למצב המקוואות, תוך מתן דגש על השירות האישי והכללי, כולל חזות, אסתטיקה וכדומה. הרבה מן השיפור, הייעול וההכוונה בעשיית האגף נעשו כפועל יוצא מן המשובים שהתקבלו. "כמנהלת אגף מבני דת אני רואה כמטרה עליונה להיות נגישה לכל אחת שמשתמשת בשירותי המשרד", היא מצהירה.

יוזמה נוספת שלה החלה בשנת 2012, ובמסגרתה הפיקה לראשונה כנס בלניות ארצי, שמתקיים מאז מדי שנה. "הבלניות עושות עבודה מאוד קשה וסיזיפית, שעליה הן מקבלות שכר מינימום. אנחנו מקיימים כנס ארצי בבנייני האומה ל-1,500 בלניות שמגיעות מערי המרכז, מיישובי הפריפריה ומיישובי ספר מכל רחבי הארץ". בכנס ניתנות הרצאות מקצועיות המעניקות כלים מעשיים לשירות הניתן לציבור הטובלות, לצד הרצאות רוחניות מעצימות. "בסוף הכנס של השנה, שהסתיים אחר הצהריים במופע שירי נשמה, הגיעה אליי אחת הבלניות ואמרה: תדעי לך שאני לא אלך לעבודה היום כמו שאני הולכת תמיד. אני חוזרת עם הרבה כוחות ועם הסתכלות חדשה לגמרי על הטובלות".