כפי שבוודאי יצא לכם לשמוע פעם או פעמיים בשבוע האחרון, אלימות פוליטית תמיד מגיעה מימין לשמאל. טוב, אולי לא. אין צורך לחפש מתחת לאדמה כדי לגלות דוגמאות הפוכות בארץ ובעולם. קחו למשל את צבא השחרור הסימביונזי. סימביו-מה? סימביונזי, או בשמו המקוצר: ה-SLA, ארגון טרור שמאלני שפעל בארצות הברית בשנות ה-70 של המאה הקודמת. חבריו היו אחראים למעשי שוד ורצח, אבל ההיסטוריה תזכור להם בעיקר את חטיפתה של פטי הרסט, אחד מסיפורי הפשע היותר עסיסיים ומתוקשרים בתולדות האומה. סדרת הדוקו "הסיפור הרדיקלי של פטי הרסט" חוזרת אל סיפורם הלא ייאמן של החוטפים והנחטפת.
ארגון האס-אל-איי נוצר על רקע האווירה הסוערת של הקמפוסים האמריקניים (היוש בר אילן) בימי מלחמת וייטנאם. חבריו היו סטודנטים רדיקלים לבנים מקליפורניה שפעלו תחת הנהגתו של אסיר נמלט שחור. הסימביוזה הנרמזת בשם הארגון מתייחסת לשילוב של בעלי אידיאות שונות המזוהות עם השמאל: התנגדות למלחמה, זכויות אזרח, מאבק בגזענות הלבנה, מרקסיזם ופמיניזם. בנובמבר 1973 רצחו חברי הארגון את מרכוס פוסטר, איש חינוך שחור מאוקלנד שדגל בהכנסת שוטרים לבתי ספר. שלושה חודשים לאחר מכן חטפו את הרסט הצעירה מביתה.
פטרישה הרסט נולדה למשפחה עתירת הון, השפעה וקשרים בפוליטיקה האמריקנית. סבה היה ויליאם רנדולף הרסט, איל התקשורת רב העוצמה שהיווה השראה לדמותו הקולנועית של האזרח קיין. בזמן חטיפתה הייתה הרסט סטודנטית בת 19, מאורסת ורחוקה מפוליטיקה. הטוויסט הגיע כחודשיים לאחר שנחטפה. בהודעות מוקלטות שנשלחו למשפחתה בישרה הרסט על הזדהותה עם החוטפים ועם מניעיהם, ובהמשך הפכה לאחת מהם והשתתפה במעשי פשע שאף עלו בחיי אדם. היא בחרה לעצמה את הכינוי טניה, יצרה קשר קרוב עם אחד החוטפים והוקיעה את הוריה כחזירים פשיסטים.
האם הייתה הרסט טרוריסטית מרצון או שהיא עברה שטיפת מוח? האם החוטפים התעללו בה כפי שטענה במשפטה? האם ייחוסה המשפחתי עזר לה בבית המשפט? תלוי את מי שואלים ומתי. נראה שהזגזוג בעמדותיה ובהתנהלותה של הרסט יצר בלבול גם ביחס אליה. אפילו היום, בגיל 65 ואחרי קריירה כשחקנית קולנוע ואשת חברה, קשה לומר שהרסט היא קונצנזוס לאומי. מהסדרה עצמה היא בוודאי לא רוותה נחת.
זה המקום לאזהרה חמורה: אם תצפו בסדרה מתחילתה, ייתכן שלא תוכלו להפסיק עד תום הפרק השישי והאחרון. כן, היא עד כדי כך מרתקת ועשויה נהדר. אז אם אין לכם זמן לבינג', אנא דחו את הצפייה למועד אחר. ההישג של 'הסיפור הרדיקלי' גדול אף יותר בהעדר שיתוף פעולה מצד הרסט ומשפחתה. גם החוטפים שנותרו בחיים נעדרים מעמדת הראיונות. כולם למעט אחד, טיפוס נכלולי וזחוח בשם ביל האריס, שמקבל זמן מסך נרחב וניכר שהוא נהנה מכל רגע. ועדיין, די בקטעי הארכיון ובשחזורים לבדם כדי להצמיד את הצופה למסך.
לצד הסיפור הייחודי והמוזר אף בקנה מידה אמריקני, עולות בסדרה כמה נקודות מאלפות הנוגעות גם אלינו. למשל, החוטפים מלכתחילה לא האמינו באפשרות של חילופי אסירים – הרסט תמורת חבריהם הכלואים. מדוע? כנראה משום שבצד השני עמד מושל קליפורניה דאז, רונלד רייגן הקשוח, ולא ראש ממשלה ישראלי גנרי. ונקודה נוספת: מתברר שכשדוחקים קבוצה פוליטית לפינה, היא עלולה להוציא מתוכה שוליים של אלימות וטירוף. בניגוד למה ששמענו השבוע, ייתכן שזה לאו דווקא עניין של ימין ושמאל.