בשבע מהדורה דיגיטלית

המפלגה מעל לכול

הציבור צריך לצאת לרחובות ולומר את דברו נגד בני גנץ וחבריו מכחול לבן שמתעקשים לדרדר אותנו למערכת בחירות שלישית. דעה

עמנואל שילה , ט' בחשון תש"פ | עודכן: 17:55

בני גנץ
בני גנץ
צילום: תומר נויברג/TPS

1

מדינת ישראל לא מצליחה לצאת מהפלונטר הפוליטי שהיא נמצאת בו בעיקר בגלל מפלגת כחול לבן.

ההתעקשות של בני גנץ וחבריו לדחות את מתווה הנשיא ריבלין ולהעמיד לליכוד תנאים בלתי אפשריים, היא הסיבה העיקרית לכך שלא קמה ואולי גם לא תקום ממשלת אחדות. התיקו הפוליטי שנוצר לאחר הבחירות באביב, והמצב המסובך עוד יותר שנוצר לאחר הבחירות בסוף הקיץ, מובילים למסקנה שאין ברירה אלא להקים ממשלת אחדות.

אבל בכחול לבן חיים בתחושה שהזמן משחק לטובתם. לכן הם מגלים עיקשות וחוסר גמישות ומדרדרים את ישראל לבחירות בפעם השלישית בתוך שנה.

2

המתווה שהציע הנשיא ריבלין לא נוח לאף אחד, אבל במצב הבלתי אפשרי שאליו נקלענו – המתווה הזה או משהו דומה לו הוא הפתרון הסביר היחיד. אבל בני גנץ וחבריו הרשו לעצמם לדחות בעזות מצח את מתווה הנשיא. ולמה שלא ידחו, אם הם לא משלמים על כך שום מחיר? התקשורת שברובה מייחלת להצלחתם לא תוקפת אותם, ואפילו הנשיא עצמו לא אומר כלום בגנות הסרבנות העיקשת שלהם.

לא קשה לדמיין מה היה קורה אילו המצב היה הפוך, והליכוד ונתניהו הם שהיו דוחים את מתווה הנשיא. ולא שחסרות סיבות לכך. הרי מתווה הנשיא מוציא את נתניהו לנבצרות מיד כשיוגש נגדו כתב אישום, למרות שלא כך קובע החוק. הסיכוי שתוך חודשיים-שלושה לא יוחלט על כתב אישום הוא זעום, כך שלמעשה מתווה הנשיא נותן לכחול לבן את ראשות הממשלה בפועל זמן קצר לאחר כינונה.

אז נכון שגם לגנץ וחבריו יש במתווה הנשיא כמה צפרדעים לבלוע. בניגוד למה שהוצע במתווה, הם דורשים מהליכוד לבוא למשא ומתן לבדו, בלי שותפותיו בבלוק הימני-דתי. כמובן שתנאי כזה לא יכול להתקבל, כי ברגע שנתניהו יפר את מחויבותו לשותפותיו גם הן יהיו חופשיות לנהל משא ומתן בלעדיו, ואז יוכל גנץ להרכיב ממשלה עם החרדים והדתיים-לאומיים ובלי הליכוד.

לנתניהו ולליכוד יש מספיק ניסיון פוליטי כדי לא ליפול למלכודת הזאת. ולגבי הטענה שלפי מתווה הנשיא כחול לבן נותרת במיעוט מול בלוק הימין, הרי הנשיא הציע לכך פתרון בחלוקת תפקידי שרים באופן שווה ובמנגנון קבלת החלטות שוויוני שלא ייתן יתרון לבלוק הימין גם אם יביא לקואליציה יותר ח"כים. לחילופין, כחול לבן יכולה גם היא להביא עמה שותפות נוספות – העבודה, המחנה הדמוקרטי ואולי גם ליברמן.

3

ולא רק את מתווה הנשיא דחו גנץ וחבריו בעזות מצח. הם מוכנים לכאורה להרכיב ממשלת אחדות, אבל גם דורשים להחליט בשביל המחנה השני מי יהיה מנהיגו. הם פוסלים אישית את בנימין נתניהו, האיש שכיהן הכי הרבה שנים כראש ממשלה בתולדות המדינה, ודורשים מהמחנה הלאומי להחליף את העומד בראשו. וזאת לאחר שבשתי מערכות הבחירות האחרונות הצביעו כשני מיליון בוחרים בעד מפלגות שהצהירו מראש על תמיכתן בנתניהו לראשות הממשלה.

ראשי כחול לבן מרשים לעצמם לבוא בדרישה החצופה הזאת בתואנה שנתניהו מושחת. כאילו אין בעולם חזקת חפות, וכאילו אין חוק שקובע במפורש שראש ממשלה שחשוד בפלילים יכול להמשיך לכהן כל עוד לא הורשע בפסק דין חלוט. וכך מרשים לעצמם ארבעת המוסקטרים – גנץ, לפיד, אשכנזי ויעלון - לדרדר את הדמוקרטיה הישראלית ומוסדותיה השלטוניים למצב חולני, לתת-תפקוד.

הם נוהגים כך משום שבתחושתם הם נמצאים במומנטום חיובי. הם משוכנעים שממערכת בחירות שלישית, שתתקיים לאחר שיוחלט על הגשת כתב אישום נגד נתניהו, הם ייצאו מחוזקים. "ישראל לפני הכול" אמר בני גנץ כשעלה על העגלה הפוליטית, אבל בפועל הוא וחבריו מתנהגים כמי שאצלם המפלגה והמחנה עומדים מעל לאינטרס הלאומי. וכך בעוד הוא וחבריו פוסלים את המחנה השני ואת המנהיג שנבחר על ידו, מרשה לעצמו בני גנץ לעמוד בכיכר ולהטיף נגד שנאה ופלגנות, על פי מיטב התעמולה השמאלנית שעסוקה כל הזמן בהאשמת הצד השני. לתחושה האופטימית הזאת של השמאל תורמת אווירת נכאים ואוזלת יד שרווחת כעת בימין, וגם התבטאויות של אנשים מתוך המחנה שמדברים על כך שבמערכת בחירות שלישית השמאל ינצח בגדול.

4

נראה שהגיע הזמן לקרוא ולהוביל את הציבור הרחב להפגנות גדולות, בדרישה למנוע בחירות נוספות ולהקים ממשלת אחדות. מי שמתרשלים בעשיית המוטל עליהם כדי להוציא את המדינה מהבוץ הפוליטי צריכים להרגיש מולם את מחאת הקהל. זו לא צריכה להיות רק מחאה של הימין, בטח לא רק של חובשי הכיפות, אלא מחאה של כל מי שמבין את חומרת מצבה של הדמוקרטיה הישראלית וחושש שעוד סיבוב בחירות רק ירע עוד יותר את מצבנו.

ואלה הם המסרים שתנועת מחאה כזאת צריכה לשאת:

א. לא לבחירות נוספות.

די, נקעה נפשנו. מפלגות ישראל עלו לנו עד כאן. תתעלו מעל לחשבונות הקטנוניים שלכם ותשימו לנגד עיניכם את טובת המדינה.

ב. לא לפסילה ציבורית או אישית.

כחול לבן לא יפסלו את נתניהו. החרדים לא יפסלו את יאיר לפיד. ליברמן לא יפסול את החרדים ולא את "המשיחיים" שבעבר שיתף איתם פעולה, כולל ברשימה משותפת, ועכשיו הוא מנסה להיבנות אלקטורלית משיסוי נגדם.

ג. לא לנבצרות.

לא החלטת פקידי משרד המשפטים תקבע מי יכהן כאן כראש ממשלה ומי לא. לא ליאת בן ארי תקבע, לא שי ניצן ואפילו לא מנדלבליט. רק הציבור ונבחריו חברי הכנסת מוסמכים לבחור ראש ממשלה, ורק בית משפט מוסמך להדיח אותו. זה מה שאומר החוק וזה מה שיהיה. הידיעות על תפקוד מפוקפק של רשויות החקירה רק מחזקות את הדרישה הזאת. נכון אומנם שבמתווה הנשיא דובר על כך שנתניהו ייצא לנבצרות מיד בהגשת כתב אישום, אבל כחול לבן דחתה את מתווה הנשיא ולכן גם עניין הנבצרות פתוח לדיון מחודש.

ד. לא לאכיפה בררנית.

אין לקבל מצב שבו מתנהלת רדיפה משפטית אישית נגד נתניהו, בעוד חשדות כבדים לא פחות נגד יריביו בני גנץ, יאיר לפיד או איתן כבל לא זוכים להתייחסות דומה.

בהתארגנות נכונה אפשר להוציא לכיכרות עשרות ומאות אלפי אזרחים שיבטאו את המסר הזה. במצב כזה יש להניח שכחול לבן יבינו שהמומנטום מתחיל להשתנות לרעתם. במחנה הימני-דתי תחזור ההרגשה הטובה של מי שיוצא מהאדישות והקיפאון, לוקח יוזמה ונוטל את גורלו בידיו. תחושת הניצחון הפסיכולוגי והזחיחות השוררת בשמאל תתפוגג, והוא יחזור למשא ומתן תכליתי על מתווה הנשיא. ככל הנראה זה יוביל להקמת ממשלת אחדות. אבל גם אם מחנה השמאל-מרכז יתמיד בעיקשותו ובסרבנותו, שינוי המומנטום ברחוב ישפיע על דעת הקהל, יזרים דם חדש בעורקי המחנה הימני-דתי ויביא לכך שבמערכת בחירות שלישית הוא ינצח.

אין הרבה זמן, צריך לתרגם את זה למעשים. מי שידעו בבחירות 2015 לארגן עצרת בחירות מרכזית של המחנה הלאומי בכיכר רבין, להפוך את המומנטום ולהביא לניצחון גדול של נתניהו על הצמד הרצוג-לבני, יכולים לחולל מהפך דומה גם כעת.

החופש לדרוש בירור

הנהלת אוניברסיטת בר אילן שגתה כשיצאה נגד דבריו של ד"ר מרדכי קידר לגבי רצח רבין, שנאמרו על דעתו האישית ומחוץ למסגרת תפקידו באוניברסיטה. גם אם התבטא בחוסר אחריות, הנפת שוט הסנקציות והזמנתו לדין משמעתי הן פגיעה מקוממת בחופש הביטוי.

אבל גם ד"ר מרדכי קידר שגה בהופעתו הנחרצת והפרובוקטיבית. כל הטיעונים החזקים שמערערים על הגרסה הרשמית לגבי רצח רבין, אין די בהם כדי לנקות בנחרצות את יגאל עמיר מהרצח. בוודאי שאי אפשר על סמך אותם טיעונים לקבוע שהרוצח האמיתי הוא פלוני, שקידר נקב רק בראשי התיבות של שמו, אבל כל אדם שמתמצא בפרשה הבין במי מדובר. גם אין מקום לרמזים עבים שמטילים בידענות נחרצת את האחריות לרצח על אישיות פוליטית מסוימת. שרלוק הולמס היה קיים רק בספרים. במציאות אי אפשר על סמך היקש הגיוני בלבד ובלי ראיות פורנזיות, להאשים ברצח אדם שמעולם לא נחקר כחשוד תחת אזהרה ולא נדרש להציג את גרסתו.

לא נכחיש שהמחדל האבטחתי ויותר ממנו המחדל המודיעיני של השב"כ אכן מעוררים תהיות כבדות. כך גם דו"חות רפואיים ופתולוגיים, עדויות של אזרחים מזירת האירוע, עדויות של משפחת רבין עצמה על מה שנאמר לה והודעה לתקשורת שהוציא אבישי רביב, חברו של עמיר, מיד לאחר היריות. ד"ר קידר צדק בטענתו שהודאתו של יגאל עמיר ברצח לא שווה הרבה. גם משום שהוא נתון בידי השלטונות וסביר שהוא מאוים, וגם משום שבהיותו נידון למות בכלא, האמונה שהוא הצליח לעשות את מה שנחשב בעיניו מעשה גבורה היא נחמתו היחידה וצורך פסיכולוגי נואש.

צריך להתקומם נגד פעולות הגינוי, הלעג, הנידוי וההשתקה נגד כל מי שמעז בצדק להטיל ספק בגרסה הרשמית. מצד שני, אין יסוד לתקווה שמישהו מוסמך יחליט לפתוח כעת את הנושא לבדיקה מחודשת. אם אכן גורמים מתוך רשויות המדינה השתתפו ברצח, רק דרישה נחרצת של משפחת רבין, או מישהו מבפנים שיחליט משום מה לפתוח את הפה, יכולים להוביל לבירור האמת. בעתיד הנראה לעין זה כנראה לא יקרה, אבל אפשר לקוות לבדיקה מחודשת בעתיד הרחוק. בינתיים צריך לפחות לדרוש מתן חופש ביטוי למי שמזכירים לנו מדי פעם את הצורך בבדיקה כזאת.

לתגובות: eshilo777@gmail.com