תפילות יום כיפור בארמונו של סדאם

דייויד גולדסטרום היה חייל יהודי בצי האמריקני שכמעט לא זכה לתמיכה דתית בשירותו. לאחר שהוטסמך לרבנות חזר לצבא ארה"ב כרב צבאי.

בן סלס, JTA , י"ג בחשון תש"פ

גולדסטרום (מימין) בדרך לביקור צוותים צבאיים באפגניסטן ב-2013
גולדסטרום (מימין) בדרך לביקור צוותים צבאיים באפגניסטן ב-2013
צילום: באדיבות המצולם

זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת המפרץ השנייה בשנת 2003, מצא עצמו דייויד גולדסטרום מוביל תפילת יום כיפור ל-50 חיילים יהודים באחד מארמונותיו של שליט עיראק לשעבר סדאם חוסיין בתיכרית.

את סידורי התפילה והטליתות הביא בעצמו. ספר התורה נתרם על ידי בית כנסת בבולטימור. במקום דרשה, קיים גולדסטרום דיון עם המתפללים במדים על ספר יונה הנקרא ביום כיפור ואשר מספר את סיפורו של הנביא שניסה לברוח לאחר שאלוהים ציווה עליו ללכת לנינווה, עיר עתיקה בעיראק של ימינו.

"אם מישהו נקרא לשירות, האם עומדת בפניו האפשרות לברוח?", שאל גולדסטרום בדיון, בו נזכר בראיון שנתן לאחרונה ל-JTA. "בשיחה עם החיילים היהודים, כולם רצו לסייע לחולל שינוי בכל מקום שנהיה בו, ללא יוצא מן הכלל".

גולדסטרום (53) משרת כיום כקצין הדת הראשי במתקן בריאות לחיילים משוחררים באטלנטה. הקריירה הצבאית שלו החלה לפני יותר משלושה עשורים ובמהלכה עבר מהמזרח התיכון ללב האוקיינוס השקט, ומשיבוץ כחייל קרבי בצי האמריקאי לשירות כרב בחזית. בתפקידו הנוכחי הוא איש דת המשרת חיילים ששבו הביתה ומוצאים עצמם בקרב חדש, על ההשתלבות בחיים האזרחיים.

"כשאתה יהודי ומשרת בצבא, אתה קצת שונה", אמר גולדסטרום. "הסביבה השונה גורמת לך להיות מנותק מהחיים הקהילתיים היהודיים. אתה במיעוט באופן משמעותי".

גולדסטרום, בנו של ניצול שואה ששירת בצבא האמריקאי בגרמניה במלחמת העולם השנייה, השתייך לבית כנסת קונסרבטיבי בילדותו. הוא לא מצא עניין בלימודים אקדמיים או בעבודה משרדית והתגייס לצי האמריקאי מיד עם סיום לימודיו התיכוניים. במשך כמעט עשור שירת באוקיינוס השקט.

לחיילים היהודיים באי דייגו גרסייה, שבאוקיינוס ההודי, בו הוצב גולדסטרום בשנות ה-80, כמעט ולא הייתה תמיכה דתית. החיים היהודיים הסתכמו בחבילה של מזון ארוז לקראת פסח, ובה מנות של גפילטע פיש, מצות, וקניידלך. בבסיס היה בית תפילה ששימש את בני כל הדתות. כשגולדסטרום הגיע לשם בחגים היהודיים, גילה שהוא היחיד באולם. רב צבאי שהוצב בפיליפינים וביקר מדי פעם בדייגו גרסיה גייס את גולדסטרום לעזרה וביחד הם ניסו לארגן אירועים יהודיים בבסיס.

גולדסטרום עזב את הצי ושב לחיים האזרחיים באמצע שנות התשעים. הוא למד בקולג' והחל לעבוד כמורה בבית ספר ציבורי - דרך נוספת, מבחינתו, לשרת את ארצו. העניין המחודש שגילה ביהדות אחרי חזרתו לאזרחות, הוביל אותו בסופו של דבר לישיבה האורתודוקסית אור שמח, שם הוסמךֿ לרבנות.

בשנת 2001, חודשים ספורים לפני פיגועי ה-11 בספטמבר, שב גולדסטרום לשירות פעיל, הפעם כרב צבאי.

ב-13 השנים בהם שימש בתפקיד, הוצב גולדסטרום בכוויית ובעיראק שלוש פעמים ופעם נוספת שוגר לסבב באפגניסטן. תפקידו כרב צבאי, הוא גילה, אמנם דומה במקצת לזה של כל רב אחר בבית כנסת, אבל מהרבה בחינות, החוויה הייתה שונה לגמרי.

הסיבה העיקרית לכך היא שכקצין דת, גולדסטרום היה אחראי על טיפול בצרכיהם הרוחניים של החיילים בני כל הדתות בבסיס, לא רק היהודים.

הוא גם נאלץ ללמוד להסתדר רק עם מה שהיה באפשרותו לשאת עמו למקומות בהם אין בסביבה קהילה יהודית מקומית. לפעמים התפילות התקיימו ללא סידורי תפילה. פעם אחת ניסה להדליק חנוכייה בעיראק, למרות שחומר בעירה לא היה בנמצא.

גם הנושאים בהם נאלץ לטפל כרב בחזית הלחימה היו שונים מאלו בהם נתקל בבית הכנסת באמריקה. גולדסטרום התמודד עם שאלות של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. "כשאתה איש הדת ביחידה צבאית ואחד החיילים שלך נהרג, אתה מנהל את הטקס לזכרו, אתה עובד עם הניצולים בתנאים מאתגרים, אבל לך עצמך אין עם מי לדבר", אמר גולסטרום. "מצב שבו מאמינים מתים בזרועותיו של רב בבית כנסת הוא הרבה יותר נדיר". בהעדר אנשי דת אחרים להתייעץ עמם ברגעים כאלה, מצא גולדסטרום נחמה בתפילות, במיוחד בספר תהילים המיוחס לדוד המלך, שמתואר בתנ״ך כלוחם רודף שלום.

גולדסטרום עבר לתפקידו הנוכחי במרפאה לחיילים משוחררים בשנת 2015. הוא עדיין מעניק סיוע רוחני לחיילים, אך את מקום ההתמודדות עם איומי המלחמה תופס הניסיון להסתגל לחזית הביתית. מצבם של רבים מצוין, הוא אמר, אך רבים אחרים מתקשים למצוא עבודה או מקום מגורים. שיעור ההתאבדויות בקרב חיילים משוחררים מדאיג אותו במיוחד. לפי נתוני המשרד הפדרלי לחיילים משוחררים, שיעור חיילים המשוחררים הנוטלים את חייהם בעצמם היה גבוה פי 1.5 מהשיעור בקרב כלל האוכלוסייה האמריקנית בשנת 2017.

גולדסטרום הבחין בכך שאף שהחיילים המשוחררים עמם הוא עובד רחוקים מאזור הקרבות, הם חשים, במקרים רבים, בטוחים פחות מאשר בחזית. השירות הצבאי אמנם כרוך בסכנה, אך הוא גם מעניק לחיילים מערכת תמיכה שלעתים חסרה בחיים האזרחיים. "לחיילים יש קהילה צבאית שהם חלק ממנה ושדואגת להם", הוא אמר. "ואז מוציאים אותם ממנה וחושבים שזהו, אבל זה לא נכון".