דעה
תלמידים מוסלמים בבית הספר היהודי

בבית הספר היהודי-דתי של בני באנגליה, 85% מהתלמידים הם מוסלמים, וזה דבר מצוין.

קרן סקינזי (JTA) , ט"ו בחשון תש"פ

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: אייסטוק

הלב שלי החסיר פעימה כשראיתי את מספר הטלפון של בית הספר של בני הבכור על המסך.

"הלו?"

"האם זו ד"ר סקינזי?"

"אל תדאגי, לוקאס בסדר גמור. אני רק רציתי ליידע אותך שהייתה איזו תקרית אנטישמית קטנה בבית הספר היום".

שאיפה. נשיפה.

"מה קרה הפעם?" שאלתי.

הפעם האחרונה בה אירעה "תקרית אנטישמית קטנה" הייתה כשלוקאס הזכיר שהוא יהודי בשיעור חינוך דתי, ואחד מבני כיתתו הקניט "מקווה שלא תישלח לתא הגזים!" בפעם ההיא מצאתי לנכון להביא זאת לידיעת בית הספר.

בעלי ואני גדלנו בקהילות יהודיות קנדיות מנותקות מהסביבה הכללית. הלכנו לבתי ספר יהודיים מבית הספר היסודי ועד לתיכון, יצאנו למחנות קיץ יהודיים ולסופי שבוע במסגרות יהודיות. נפגשנו בשנה בה יצאנו לחיות בישראל. כשנולדו לנו ילדים, רציתי שגם להם תהיה תחושות חמות ואוהבות ליידישקייט, בדיוק כפי שהיו לי. ולכן שלחנו אותם לגני ילדים ולבתי ספר יהודיים.

כשבעלי קיבל הצעת עבודה באוניברסיטת וורוויק שבקובנטרי, אנגליה, מקום עם אוכלוסיה יהודית קטנה וזניחה, הבנתי שהילדים שלי יגדלו באופן שונה מאד מאיתנו. אולם באופנים רבים גם התרגשתי ממשמעות הדבר: לילדים יהיו חברים ממקומות שונים ומגוונים, הם יהיו אנשי העולם הגדול, הם יפתחו אמפתיה שחוצה קוים אתניים ודתיים. וחוץ מזה, מי לא אוהב מבטא אנגלי?

בחרנו לחיות בברמינגהם כדי שנוכל לשלוח את ילדינו לבית הספר היסודי "קינג דיויד", בית הספר היהודי היחיד שנמצא בין לונדון למנצ'סטר. קטן וביתי, נחשב טוב מבחינה אקדמית, במקצועות החילוניים והדתיים כאחד, וממוקם באזור ירוק ויפה של העיר. הבחירה בבית הספר הייתה פשוטה למדי. הילדים שלי יזכו לקבל לא רק חינוך יהודי, אלא ייהנו גם ממגוון יקר ערך שחסר לי בצעירותי: תלמידי "קינג דיויד" ובני משפחותיהם באים מבריטניה, ישראל, אמריקה, קנדה וצרפת – וגם מפקיסטן, הודו, מלזיה ובוסניה.

כ-85 אחוז מכלל התלמידים בבית הספר "קינג דיויד" הם מוסלמים. כשנכנסים לחצר בית הספר רואים שרב האמהות חובשות צעיפי ראש; רבות לובשות ניקאב, המכסה את כל הפנים מלבד העיניים. גם חלק מהילדות חובשות צעיף ראש, והבנים, שנדרשים לחבוש כיסוי ראש (אחרי הכול, מדובר בבית ספר יהודי אורתודוכסי), לובשים כיפה סרוגה לבנה שבקושי ניתן להבחין בינה לבין כיפה. כל הילדים משתתפים בתפילות היומיות, מכסים את עיניהם וקוראים את קריאת שמע. הם עושים קידוש שבועי, אוכלים בסוכה בחג הסוכות ועורכים מעין ליל סדר לפני פסח.

באנגליה, מדינה שאין בה הפרדה בין הכנסייה למדינה, נדרשים כל בתי הספר היסודיים לקיים "תפילה יומית קולקטיבית", זאת על פי חוק תקני בתי הספר משנת 1988. אלא אם בית הספר משתייך לדת מסוימת, נדרשת התפילה להיות "בעיקרה בעלת אופי נוצרי". במלים אחרות, כפי שאנחנו, וקבוצות מיעוט דתי אחרות, מבינים זאת - כל בתי הספר באנגליה הם בתי ספר דתיים - חלקם פשוט מגלים כנות רבה יותר בנושא.

בתי הספר הדתיים כאן ממומנים על ידי המדינה, ומחייבים את המועמדים למלא הצהרת קיום מנהגי דת כדי לקבל עדיפות ולהתקבל לבית הספר בו הם מעוניינים (מקורה של קביעה זו, המבוססת על קיום מנהגי דת, במקרה שהיווה ציון דרך, בו ילד לא התקבל לבית ספר יהודי בלונדון מפני שתהליך הגיור של אמו לא הוכר על ידי הרב הראשי). תשובה חיובית של שאלה אחת (למשל, "האם אתה מקיים מצוות מזוזה ומקפיד שמזוזה תהיה מקובעת לדלת הכניסה לביתך?") מספיקה כדי שתיחשב ליהודי על פי אמות המידה של המדינה.

וכך, ילדים יהודיים מקבלים עדיפות, אולם כיון שמספר הילדים היהודים קטן מכדי למלא את כיתות בית הספר "קינג דיויד", נפתחות הדלתות לרווחה גם בפני ילדי השכונה, ובפני דתות השכנים.

חלק ממשפחות המוסלמים בוחרות ב"קינג דיויד" מפני שהוא מציע חינוך טוב. אחרות מעריכות את האוכל הכשר המוגש בו, שרבים מהמוסלמים מחשיבים כ'חלאל'. ויש מי שחושבים שבית ספר שנועד למיעוט דתי, יגלה רגישות רבה יותר למיעוטים דתיים.

אחת מחברותי המוסלמיות, שילדיה לומדים עם ילדי, סיפרה לי שמשפחתה נמלטה מרצח העם בבוסניה. סיפרתי לה שהסבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה. היא אמרה שההיסטוריה הטראגית, ותחושת הקהילה שלנו – הדומות לשלה – היוו חלק מהגורמים שמשכו אותה לבית הספר.

בבסיסו, לאיסלאם קשרים הדוקים ליהדות, וארגונים חברתיים צצים להם ברחבי העולם ומזכירים לנו על הקשרים הקיימים בינינו. אז למה שאהיה מופתעת מהעובדה שחברינו המוסלמים הם מבני הברית הטובים ביותר שלנו?

תנו לי לחזור לרגע לשיחת הטלפון שקיבלתי מבית הספר של בני הבכור. לוקאס לומד בבית ספר על יסודי, לאחר שסיים את בית הספר "קינג דיויד" לפני מספר שנים. בבית הספר הזה גוף התלמידים מגוון, ובית הספר מנסה לגלות רגישות לצרכים השונים של התלמידים, אבל לנו יש את הטענות שלנו. בכל שנה אנחנו צריכים להתווכח עם בית הספר שיאפשר ללוקאס להיעדר בחגים היהודיים (ערבנו בכך גם את הרב שלנו וגם את הוועדה המייעצת לחינוך דתי) .

ועם זאת, בדרך כלל הדברים עובדים חלק. לוקאס אוהב את בית הספר שלו.

בתקרית האחרונה היה מעורב ילד חדש. בכל שיעור שאלו אותו המורים את אותה שאלה: "מה הביא אותך לבית הספר שלנו?" ובכל שיעור הוא השיב את אותה תשובה: "המורה שלי בבית הספר הקודם היה יהודי! ואני שונא יהודים!"

כשהוא הגיע לכיתתו של לוקאס הוא חזר על התנהגותו – ומי שקם להגנתו של בני היה תלמיד מוסלמי ושמו עומאר.

"הי, זו גסות רוח," אמר עומאר. "וגם די גזעני!"

עומאר ולוקאס לא באמת חברים קרובים. אני לא חושבת שזו הסיבה שעומאר קם ואמר את דעתו. אני חושבת שבנוסף לכך שהוא בן להורים עם ערכים טובים, עומאר רגיש לגזענות, ובמיוחד לגזענות אנטישמית, מפני שהוא בוגר של בית הספר היסודי "קינג דיויד".

אולי זה "קטע מצחיק" שמוסלמים קוראים קריאת שמע, כפי שציינו אנשים שצפו בבית הספר, ואולי החינוך היהודי בבית הספר לא היה חודר לעומק הזה אילו כל התלמידים בו היו יהודים. אבל נראה שהייתה לו השפעה עמוקה על ילדים שלמדו בו, וילדים אלה נושאים איתם כבוד ליהודים, כבוד שהם מפזרים ומפיצים אחר כך ברחבי העולם.