לא חוששת מהמילה גמדה. פדות רוטנמר
לא חוששת מהמילה גמדה. פדות רוטנמרצילום: רמי זרנגר

שעת צהריים ופדות הילדה צועדת בשביל יחד עם חברותיה בתום יום לימודים בדרכן הביתה. הן פוסעות בנחת כשהילקוטים הגדולים על גבן, מפטפטות על דא ועל הא. לפתע נשמעות צעקות רמות מכיוון בית הספר הסמוך. חבורת תלמידים נעמדה מולן וקראה: "תראו איזו ילדה קטנה", "גמדה, תיזהרו". צחוקם המתגלגל נשמע למרחוק. פדות המשיכה ללכת לאיטה, כאילו דבר לא קרה, מנסה להסתיר את הסערה האיומה המתחוללת בקרבה.

"אף פעם לא רציתי לעורר עניין סביב הגובה שלי. רציתי להראות לסביבה שהכול בסדר, לחייך, להראות כמה טוב לי, והנה פתאום הילדים האלה מצביעים וצוחקים עליי לפני החברות שלי. זה היה כמו אגרוף בבטן. זה מאוד כאב לי", משתפת פדות רוטנמר בת ה-25, ולמרות הזמן הרב שחלף ניכר כי הזיכרון עדיין חי וצורב. "לא פעם כשהייתי עוברת שם הילדים היו נצמדים לגדר, מסתכלים וקוראים לעברי כל מיני קריאות. התמונה הזאת שלהם עומדים ומצביעים עליי נחרתה אצלי חזק", היא נאנחת.

"כשחזרתי הביתה באותו יום סיפרתי לאמא שלי בבכי מה הילדים אמרו עליי. היא התיישבה על הספה, חיבקה אותי ואמרה: 'חכם, מה הוא אומר?' - מה שהאדם מוציא מהפה שלו מלמד עליו. לאנשים תמיד יש מה לומר וזה מעיד עליהם ורק עליהם. הוא אמר עלייך ככה? זה שלו, זה לא קשור אלייך ולמי שאת. אם מישהו אומר מילה לא יפה, זה מעיד עליו. ככה ההורים שלי חינכו אותנו מגיל קטן. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, אבל כשבאמת הבנתי והפנמתי את זה, אז כל הפחד ממה יגידו נעלם והשריר של הביטחון העצמי קצת התחזק".

אנחנו נפגשות בקניון ירושלמי סואן לצורך הריאיון. כשפדות צועדת לכיווני בגובה של 128 סנטימטרים, אי אפשר שלא לשים לב למבטים חטופים שנשלחים לעברה מכל עבר. אבל פדות לא מתרגשת מתשומת הלב שהיא מעוררת. היא מודעת לעצמה ומשיבה לעומתם בחיוך ובמאור פנים. לאורך חייה נאלצה לא אחת לצלוח דעות קדומות, יחס מפלה ולא מעט מכשולים בדרך, אבל בנחישות מעוררת השתאות ולמרות מוגבלותה הפיזית, היא זכתה להגשים את חלומה ובגדול: כיום היא מורה בישראל, מרצה מבוקשת לסטודנטים לחינוך ולהוראה, ואף העלתה מופע משלה שרץ ברחבי הארץ והעולם, שבו היא חולקת את סיפורה האישי. הכול מתוך רצון בוער לחולל שינוי.

"אני רוצה שאנשים יכוונו גבוה", היא פותחת מיד ברציונל המלווה את עשייתה. "אני רוצה שצעירים ומבוגרים לא יוותרו לעצמם וישאפו להגשים את החלומות שלהם, כי הם מסוגלים וכי השמיים הם הגבול, אם הם רק יאמינו בעצמם".

"רק הרגליים שלי התנדנדו"

פדות נולדה בכפר ארמונייטר בצרפת, להוריה שלמה וחנה רוטנמר. היא העשירית מתוך תריסר ילדים. "קראו לי פדות, חירות, חופש להיות כמו שאתה ומי שאתה". כבר מגיל קטן הייתה מודעת להיותה קטנת קומה ולשוני החיצוני המבדיל אותה מיתר חברותיה בגן ובבית הספר.

שאלת את ההורים שלך מה הם הרגישו כשהתבשרו שהתינוקת שלהם תהיה נמוכת קומה?

"לא דיברנו על זה. ידעתי שאני כזאת, אבל זה אף פעם לא היה אישיו בבית. כמו שיש אח גבוה, יש אחות נמוכה. אם הייתי רוצה משהו הייתי מטפסת או מבקשת שיביאו לי. התנהלות טבעית לגמרי. לא עשו לי הנחות. פעם מישהי שאלה אותי: תגידי, האחים שלך לא התביישו להביא חברים הביתה? לא הבנתי למה, אצלנו אף פעם לא ייחסו לזה חשיבות. במבט לאחור, כשאני חושבת על ההתנהלות של ההורים שלי, אני נדהמת עד כמה יש להורים השפעה על הדימוי העצמי של הילדים שלהם. זו השפעה אדירה".

בגיל חמש עזבה עם משפחתה את צרפת והם עלו ארצה. "אני חושבת שלכל משפחה יהודית יש את החלום לגור בארץ ישראל". הם קבעו את ביתם בשכונת הר נוף בירושלים. היא למדה בבית הספר היסודי 'דרך החיים' בשכונה, ובתיכון לבנות 'מעלות' בירושלים, שניהם של בית יעקב. למרות שמבחינה חברתית היא הסתדרה מצוין, החשש מהלא צפוי תמיד קינן בה. "מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל מקום שהלכתי תמיד היו שאלות ומבטים לעברי. אני זוכרת את עצמי יושבת במעגל בבית הספר ורק הרגליים שלי מתנדנדות. בטיולים הייתי רצה במסלול כדי להדביק את הקצב של כל החברות ולהיות עם כולם. בתיכון, בניגוד ליסודי, פערי הגובה התחדדו ופתאום כולן הפכו גבוהות ממני בהרבה.

"בהכנות לערב הורים בכיתה י', נכנסה אחת הבנות לכיתה ושאלה אם יש שתי בנות שמעוניינות להשתתף במופע מחול. חברה שלי ואני קפצנו בהתלהבות ואמרנו שאנחנו רוצות להצטרף. היא הסתכלה עליי ואמרה לחברה שלי: 'תבואי רק את, אין צורך בעוד אחת'. היה ברור שהיא לא רצתה אותי וזה כאב לי ממש. פתאום אני לא מספיק טובה בשבילן? זה כמו מכה שאת מקבלת בבום".

אמרת לה משהו?

"לא, לא אמרתי מילה. כי אם בסוף היא הייתה אומרת 'נו, טוב, בואי' זה היה סתם כי לא נעים לה. אני באתי מהמקום של אוקיי, לא צריך, אני אסתדר. אף פעם לא הייתי בקטע של רחמים עצמיים. אם היא לא רוצה אותי - זה שלה. זה לא מוריד ממי שאני שום דבר. התכונות שיש לי קיימות בכל מצב. בכל אדם יש כישרונות ויכולות וזה לא קשור ולא תלוי באיך הסביבה תופסת אותו", היא אומרת ומיד מוסיפה: "בסוף הייתה לי ילדות נפלאה וחברות טובות שדאגו לי תמיד וכן, מה לעשות, היו גם רגעים יותר מורכבים".

היו לך מחשבות של תסכול למה נולדת ככה?

"אצלנו בבית אומרים 'אלוקים לא חייב לך כלום'. כל מה שקיבלת - תגיד תודה. שום דבר לא מובן מאליו, ובגדר מתנה. לכן לא היו לי טענות או תסכולים ממי שאני. לכל אדם ואדם יש מתנה מיוחדת שאלוקים העניק לו. גם לי יש מתנות, כמו החלום של ההוראה. הרבה פעמים אני פוגשת אנשים שאומרים לי 'אם ההורים שלי לא היו מתגרשים, הייתי מצליח', או 'אם אמא שלי הייתה עושה ככה, הכול היה נראה אחרת'. תמיד אפשר למצוא תירוצים אבל היי, אני גמדה עם ברק בעיניים ואני מראה לעולם שאפשר להצליח בכל מצב ובכלל לא משנה מהם הנתונים שנולדת איתם. אין לנו שליטה על הנתונים שנולדנו איתם ועל מה שמתרחש בחיים שלנו. אבל, וזה אבל גדול, יש לנו בחירה מה לעשות עם הנתונים האלה. אנחנו יכולים לבחור מה לעשות עם החיים שלנו. זה בידיים שלנו".

מורה בגובה העיניים

החלום להיות מורה תמיד קינן בה. "כבר כילדה ראיתי את עצמי עומדת מול כיתה של תלמידים ומלמדת". לכן היה זה אך טבעי שעם סיום לימודי התיכון היא בחרה ללמוד את מקצוע ההוראה, תוך התמחות בלימודי התיאטרון. "תמיד אהבתי את הבמה, את ההצגות. הרגשתי ששם אני יכולה לבטא את עצמי. בתיאטרון יש צבעוניות, יש את המגוון, יש כל כך הרבה תפקידים וכל כך הרבה עולמות, והוא נורא מכיל ופתוח לכולם". במקביל ללימודים, התנדבה בעמותת זיכרון מנחם והעניקה שיעורי תיאטרון לילדים חולי סרטן. "הבמה היא כלי חינוכי וטיפולי אדיר. זה היה משמעותי בשבילי ובשביל הילדים לתת להם במה והזדמנות לשתף ולהעלות את הסיפור שלהם. ראיתי ילדים שיוצאים משם עם ברק בעיניים וזה ריגש אותי כל פעם מחדש".

בתום לימודי התיאטרון החלה בחיפוש אחר מקום עבודה כמורה. היא לא שיערה כמה תלאות יהיה עליה לעבור בדרך להגשמת החלום. "הייתי בטוחה שכבר מחר אני נכנסת לכיתה ומתחילה ללמד, אבל התברר שיש את החלום הגדול להיות מורה ויש את המציאות וזה לא בהכרח הולך יחד. שלחתי קורות חיים לבתי ספר, התעניינתי, ביקשתי מאנשים לברר בשבילי. חשבתי לעצמי בתמימותי 'יהיה בסדר, הרי מי לא ירצה מורה בגובה של התלמידים שלו?!'. הייתי בטוחה שמיד אמצא משרה. שלחתי קורות חיים בכמויות. כמעט לכל בתי הספר היסודיים בירושלים. קיבלתי המון סירובים ולפעמים גם השפלות. לא דמיינתי שאצטרך לעבור משהו כזה".

את יכולה לשתף במקרה כזה?

"די בתחילת החיפושים צלצל הטלפון והציעו לי משרת מורה לתיאטרון בבית ספר מאוד נחשב בירושלים. בשיחת הטלפון התעניינו ברקע המקצועי שלי והרגשתי שמאוד התרשמו ממני. זומנתי לריאיון עם המנהלת. באותה שיחה התלבטתי האם לציין שאני נמוכת קומה והחלטתי שלא לומר בינתיים".

למה לא?

"למה כן בעצם?", היא תוהה. "האם מורה גבוה יציין את הפרט הזה בשיחה איתו? האם זה בכלל רלוונטי? במופעים שלי אני תמיד משתפת את הקהל בדילמה הזאת, האם הייתי צריכה לומר בשיחת הטלפון שאני נמוכה. חלק אומרים שאולי הייתי צריכה לרמוז, אבל הרוב אומרים שבאותו שלב לא היה צורך. בכל אופן, אני החלטתי לא לציין את העובדה הזאת מראש. הגעתי לריאיון והמנהלת הייתה מאוד מופתעת ממני. היא הסתכלה בקורות החיים שלי ושאלה אותי שאלות כמו: איך תגיעי ללוח הגבוה? איך תסתדרי עם התלמידים? איך את חושבת שהתלמידים יקשיבו לך? איך ההורים יגיבו? כל הריאיון היה רק סביב הנושא הזה. בסוף היא אמרה לי: 'תקשיבי, את בחורה מקסימה אבל בעיקרון אנחנו לא צריכים מורה לתיאטרון'.

"הייתי המומה. שאלתי אותה: אז למה קראת לי בכלל? יצאתי מהחדר בגרון חנוק, הדמעות הציפו את העיניים שלי. איך היא יכלה לעשות לי את זה? הרגשתי עלבון. יצאתי משם בוכה, אבל מהר מאוד תפסתי את עצמי. באותו רגע החלטתי: גמדה או לא, יהיה מה שיהיה, אני אהיה מורה בישראל, נקודה", היא אומרת בהדגשה.

"זה באמת מפרק כשאת רוצה משהו כל כך, שאת מאמינה שזה הייעוד שלך ואנשים אומרים לך לא. אבל החלטתי שאין מצב שאני אתן לזה לשבור אותי. גם אחרי עוד סירובים ממקומות אחרים הבנתי שלא משנה מה אחרים יאמרו לי - אני יודעת מי אני ומה אני מסוגלת לעשות. ובאמת, המשכתי לשלוח קורות חיים לבתי ספר ולקוות לטוב".

המורה מארץ הגמדים

את ההזדמנות הראשונה ללמד בבית ספר היא קיבלה כמעט במקרה. "אחרי מסע מתיש של כמה חודשים קיבלתי טלפון ביום שלישי, בתשע בבוקר, מאחד מבתי הספר ברשימה. הם אומרים לי: נתקענו בלי מורה, בואי. זה היה ממש מהרגע להרגע".

כך הגיעה פדות לבית הספר ממ"ד 'אהבת ישראל' בירושלים. "נכנסתי לכיתה, וכשהתלמידים ראו אותי בפעם הראשונה הם היו מאוד מופתעים. הם התחילו לשאול שאלות. זה טבעי וזה בסדר. הבאתי איתי בובה שקראתי לה הבובה תשובה, שנותנת תשובה לכל שאלה, ונתתי להם אפשרות לשאול שאלות. הם שאלו למשל: המורה, למה את כזאת קטנה? את נולדת בארץ הגמדים? המורה, אם את גמדה למה אין לך כובע עם פונפון? כל כך הרבה תמימות וטוהר. עניתי להם בפתיחות, וברגע שילד מקבל תשובות הכול מסתדר ונרגע. אני מאמינה שזו הייתה הזדמנות גם בשבילם לא לשפוט חיצונית, לראות את השוני בין האנשים ולקבל כל אדם באשר הוא. היום, אחרי דרך ארוכה, אני מורה בגובה העיניים של התלמידים, עם כל היתרונות שיש בזה", היא אומרת בחיוך גדול.

בימים אלו היא מלמדת יהדות ותיאטרון בבית הספר הממלכתי-דתי שילה באשדוד ובבית הספר הממלכתי-חרדי נצח ישראל בבית שמש, מרצה בפני סטודנטים להוראה ולחינוך ומובילה מיזם חינוכי בשם 'גילוי המתנה' להעצמת ילדים. "זה נבע מתוך ההבנה כמה כוח והשפעה יש למורים, והיכולת שלהם לחולל שינוי בחיים של התלמידים", היא מסבירה את הרציונל של המיזם שהגתה. "זו תוכנית חינוכית לגילוי המתנה שיש לכל תלמיד ותלמיד. אני נותנת לילד למלא שאלון ומשימות, ויחד עם ההורים והמחנכת אנחנו מגלים במה הילד מוכשר, מהן נקודות החוזק שלו, מה המתנה שהקב"ה העניק לו, אם זה בציור, באומנות, בכתיבה יוצרת, בתיאטרון, בריקוד, בשירה, בצילום, כל דבר, ואז אנחנו נותנים לו את האפשרות לבטא ולפתח את הכישרון הזה על ידי משימות לאורך השנה. זה מעורר מוטיבציה וגורם לתלמידים להאמין בעצמם וביכולות שלהם".

מכוונת גבוה

לפני שנתיים החלה לצאת עם המופע 'פדות - גמדה שמחוללת שינוי'. "הקהל יוצא עם תובנות וכלים לחיים, איך להאמין וליצור שינוי. אני מופיעה בארץ ובעולם בחברות, ארגונים, משרדי ממשלה, לכל הקהלים ולכל גוני האוכלוסייה. אני משתפת בסיפור שלי בצורה נוגעת ללב עם הרבה הומור. מרגש אותי לשמוע אחר כך אנשים שמשתפים אותי באתגרים שלהם, אם זה בחינוך הילדים, אם זה עם עצמם או עם בן הזוג, ומבינים שהכוח בידיים שלהם. אחד סיפר שפחד לצאת מאזור הנוחות שלו ואחרי שראה אותי פתח עסק, כי אמר: אם היא ככה מעזה, אז גם אני יכול.

"חשוב לי להעביר את התובנות האלה גם בבתי הספר התיכוניים, באולפנות. אני רואה בזה שליחות. לברר מה אתה עושה עם המתנות שהקב"ה נתן לך. תראי אותי, נולדתי גמדה, קיבלתי סירובים מ-15 בתי ספר שאמרו לי לא ולא ולא. לכאורה לא היה לי שום סיכוי להיות מורה והייתי אמורה להרים ידיים. אנשים אמרו לי 'עזבי, תהיי ריאלית', 'תוותרי על החלום'. ולמרות זאת, הקשבתי לעצמי וברוך השם הצלחתי להיות מורה. אז אלו לא הנתונים שקובעים, אלא מה שאתה בוחר לעשות איתם", היא אומרת.

הסלוגן באתר שלך הוא "גמדה שמחוללת שינוי". הרבה נמוכי קומה מעדיפים שלא להשתמש במונח גמד, לך אין בעיה עם המילה הזאת?

"אנשים לפעמים לא יודעים איך לגשת לדבר איתי, יש איזו מבוכה בהתחלה. אנשים שואלים בהיסוס: מה יש לך? למה את נראית ככה? הם חוששים לומר את המילה הזאת במפורש. אבל כשזה מגיע ממני, זו אני ואני גמדה, זה מנפץ את המבוכה. בישירות הזאת אנשים מרגישים בנוח איתי".

ההכרה בנחישותה ובסיפורה מעורר ההשראה לא איחרה לבוא. פדות נבחרה לאחת מתוך 50 המורים המשפיעים בישראל מטעם ידיעות אחרונות והסתדרות המורים בתחרות "המורה של המדינה". בנוסף לכך, לפני כחצי שנה זכתה מטעם וראייטי ישראל בפרס פורצת דרך בתחום החינוך. "זה מאוד ריגש אותי. פתאום את מרגישה שמה שאת עושה זה הדבר הנכון ויש לו ערך ומשמעות".

אבל ההתמודדות, כך נראה, לא תמה. "זה אף פעם לא נגמר", היא צוחקת. "זה יכול לפגוש אותי בדלפק בבנק או בדואר, או כשאני יוצאת לרחוב וילד שהולך עם אמא שלו יצביע עליי ויגיד 'אמא, תראי אותה'. אז אני מחייכת אליו וממשיכה הלאה. עבודת החיים שלנו היא לצעוק את הערך שלנו ואני מקווה להעביר את המסר הזה של האמונה בעצמך הלאה".

יש לך עוד חלומות?

"בוודאי. יש לי עוד תוכניות וחלומות, אבל החלום הבא שלי הוא להקים בית", היא משתפת בכנות. "אני מאמינה שכמו שהדרך להוראה הייתה קריעת ים סוף אבל לבסוף התגשמה, ככה גם החלום הזה יתגשם. בעזרת השם בקרוב יבוא האחד שיכיר אותי לא רק מהמבט של כמה סנטימטרים אלא מהמקום הפנימי, מהערך שבי. יש כאלו שאומרים שיש לי דרישות גבוהות, נו", היא מחייכת, "ככה זה כשאת גמדה, את חייבת לכוון גבוה".