בחסות החשיכה

תופעת דמי החסות ("פרוטקשן"), שהגיעה השבוע גם לראש פינה, מאיימת על בעלי עסקים וחקלאים בכל הארץ.

עפרה לקס , י"ז בחשון תש"פ

תופעה שנמצאת בכל מקום. הנזק במתחם החאן בראש פינה
תופעה שנמצאת בכל מקום. הנזק במתחם החאן בראש פינה
ללא קרדיט צילום

בלילה שבין יום ראשון לשני השבוע, פרצו שלושה רעולי פנים למתחם חנויות 'החאן' בראש פינה. תוך כדי ריצה הם הניפו פטישים על לא פחות מ-14 חלונות ראווה של חנויות במתחם.

הסרטון ממצלמות האבטחה מוכיח כי לשלושה הייתה כוונת מכוון. הם לא עברו ברחוב שתויים או משועממים. הם היו מכווני מטרה והזיקו בעזרת כלים שהביאו איתם.

החשד: רצון להלך אימים על בעלי החנויות ועל כל הסביבה, כדי להשיג דמי חסות. אם בעלי החנויות מהמתחם או מהסביבה ישכרו את שירותיהם כדי לשמור על הרכוש שלהם, לא ייגרם לחנויות כל נזק.

באותו לילה ממש הוצת מתבן גדול במושב נהלל, וממנו התפשטה האש לשלושה מתבנים נוספים. עשרה צוותי כיבוי נשלחו למקום כדי להשתלט על הדליקה, אך לא הצליחו להציל את התכולה ולא את המבנים. שני מתבנים שמהווים את מרכז המזון של נהלל, מרכז המספק מזון לעשרות חקלאים בעמק יזרעאל, ושני מתבנים משפחתיים, שבהם היה כל המזון של בעלי החיים לחודשים הקרובים, עלו באש. הנזק: כ-6 מיליון שקלים.

תופעת הגניבות החקלאיות הולכת והופכת מדוברת יותר, בתקווה שיהיה ניתן להיאבק בה, אך האירועים שהיו השבוע הוכיחו כי מתחת לפני השטח קיימת תופעה חמורה לא פחות. תופעת הפרוטקשן - דמי החסות. משטרת ישראל מספרת כי היא עושה מאמץ מרוכז בנושא, במיוחד בעת האחרונה. "אלה לא גניבות רגילות, זה לא שפורץ נכנס לבית של מישהו וגונב לו שרשרת. זו גניבה שממוטטת את החקלאי, גורמת לעסק ולמשפחה לקרוס", אומרים גורמים במשטרה. במשטרה מספרים שהוקמה יחידה מיוחדת של מג"ב כדי להיאבק בתופעה, אך קשה מאוד להתחקות אחרי החשודים, "אי אפשר לראות את הגנב נכנס ויוצא מכל חממה ובלתי אפשרי להציב שוטר ליד כל טרקטור". הפרוטקשן הוא עוד יותר מורכב: "המשטרה לא רוצה לתפוס את המזיק הקטן שבשטח, היא רוצה את מי ששלח אותו, את המוח. מדובר בארגוני פשיעה, ואי אפשר להסתפק בתפיסת האנשים אלא צריך לעמול על מציאת הוכחות כדי שזה יעבור את בית המשפט".

אבל למרות הרצון הטוב והקמת היחידה, במשטרה מודים כי הם לא מצליחים להשתלט על התופעה. "במדינת ישראל יש 30 אלף שוטרים והשמיכה קצרה. ביום של מתיחות ביטחונית כל השוטרים מועברים למשימות פנים. לא נוכל למגר את תופעת הגניבות החקלאיות והפרוטקשן, נוכל רק לצמצם אותה".

לא רק כסף

שריפת המתבנים בנהלל לא גרמה לאיש להרוויח. זוהי תמונה ברורה של רצון לאיים ולהפחיד ואולי לפתוח אפשרות של מתן דמי חסות. דובר כבאות והצלה פרסם לאחר השריפה שכל כיווני החקירה עדיין נבדקים וכי לא נקבע שזו הצתה. "זה טיבן של הצתות, שלא יודעים מי עשה אותן", אומר שלמה למפרט, מנהל מרחב צפון של 'השומר החדש'. לדבריו, 35 אלף דונם נשרפו רק בשנה האחרונה בעמק הירדן, יותר מכל השטח ששרפו בלוני התבערה בגבול עזה. "תמיד אנחנו מקבלים בסוף התחקיר את אותה התשובה - שמקור השריפה לא ידוע, גם אם היו חמישה מוקדים שמהם האש פרצה בהפרש של 10 דקות זה מזה". למפרט לא פוסל, כמובן, אפשרויות של סיגריה בוערת או רשלנות וטעות אנוש, אבל הוא לא חושב שסביר שכל כך הרבה שריפות ייגרמו רק בדרכים האלה.

אז מה, נזק לשם נזק?

"הנזק הוא לא רק לשם נזק. קחי לדוגמה את החנויות בראש פינה. זה מפחיד לא רק אותם אלא את כל הסביבה. העבריין אומר: 'תראו מה קרה להם, תשלמו לי על שמירה וזה לא יקרה'". לדברי למפרט מדובר במכת מדינה, בתופעה שמקיפה אלפי אנשים שמפחדים ומשלמים. הבעיה באיתור, מיפוי ומיגור התופעה מתחילה בשתיקה של הנפגעים. "זה מקיף אתרי בנייה בערים גדולות ובכפרים קטנים, זה קורה בכלי עבודה כבדים ויקרים, התופעה הזאת נמצאת בכל מקום ופוגעת בביטחון האישי של החקלאים אבל לא רק".

למפרט מסביר שפרוטקשן הוא לא רק בכסף. רועה יכול להכריח אדם או יישוב לתת לו שוקת מים לעדר שלו כדי שהוא לא ידרוס את השדה. לפעמים בצורה הזאת החקלאי הספציפי מקבל תעודת ביטוח שלא ישרפו לו את השדה, אבל העדר יגרום נזק לסביבה. "הלכתי להוציא רועים שנכנסו לציפורי באופן בלתי חוקי. במהלך הדין ודברים הגיעו אליי שלושה אנשים, ואחד מהם אמר: אתה תשמור עליי ולא תעיף לי את העדר ואני אשמור עליך. שאלתי אותו: באיזו חוצפה אתה מציע לשמור עליי? אבל לי הייתה פריבילגיה לענות כך, כי אני לא מסכן מה שחקלאים מסכנים. אם חקלאי עומד לפרוש גלילי טפטוף ולא ישלם לשומר מקומי אז הוא יודע שהציוד שלו לא יישאר יום למחרת". הוא מספר על שני קומביינים שהוצתו לפני שנה, כל אחד עולה מיליון שקלים. "למה זה צריך להיות ככה?".

למפרט מסכים עם משטרת ישראל שאין מספיק כוח אדם, אבל הוא זועק את זעקת החקלאים: "אנחנו מדינה שיודעת לעשות סיכולים ממוקדים בעזה, אז את התופעה הזאת אנחנו לא יודעים למגר? צריך לשים את זה בראש סדר העדיפויות, גם בצד של רמת הענישה. אנשים מפחדים להעיד כי אם יעידו זה הסוף שלהם".

העקשנות משתלמת

אליצור מוזס וחבריו, תושבי היישוב רתמים, החליטו שהם לא נכנעים לטרור החקלאי. "עלינו לשטח ב-2013 והתחלנו להתארגן לקראת הכנה של השטח ושתילה של חוחובה. עוד לפני השתיל הראשון התחלנו לסבול מביר הדאג', כפר שהחבורה העבריינית שבו מתמחה בהברחות גדר וגניבות של ציוד צה"לי מצאלים והר קרן". עוד כשמוזס חרש את השטח, דרס אחד מאנשי הכפר את התלמים בטרקטורון. "צעקתי לו: ‘היי, מה אתה עושה?’, והוא צעק לי מרחוק: 'זה דרך שלי לפני שזה שטח שלך'. האנשים האלה עושים 200 קילומטרים ביום, אבל זה חלק מתחושת הבעלות שלו".

מוזס וחבריו החליטו לעשות תורנות, לשמור ולישון בשטח, כדי להראות נוכחות. "מההתחלה ניקבו לנו מיכלי דשן, עקרו לנו שתילים", הוא מספר, אך רווח של ממש מהמעשים האלה לא היה למזיקים. "לא גנבו לי מסמר, רק ונדליזם, נזק של עשרות אלפי שקלים על פני שנה. הם לא הרוויחו כלום. אני תופס את זה כקטע לאומני. מבחינתם כל מה שיהיה יהודי ברדיוס של 200 קילומטרים הם לא ייתנו לו להתקיים, כי הנגב הוא הטריטוריה שלהם". מוזס וחבריו קיבלו הצעות לשמירה בדואית על השטחים שלהם. "הנכבדים שאלו אותנו למה אנחנו לא לוקחים שמירה שלהם. שאלתי אותם אם הם משלמים לשומר כדי שיגן על החפצים שלהם. הם ענו שלא”.

"אני מעדיף לסגור את המים ולא לשלם פרוטקשן”, השיב מוזס לנכבדים בשפת החקלאים, "אני משלם רק למשטרת ישראל דרך המיסים שלי". מאותו רגע מוזס וחבריו החליטו "לעשות מכל דבר עניין", כלומר לא לוותר אפילו על עקירה של 20 שתילים או רמיסה של שתי שורות בשדה. בכל פעם הם הגיעו לראש המועצה האזורית, למפקד המחוז וגם לתקשורת, וכך לא אפשרו לנושא לשקוע. "להגיש תלונה במשטרה זה עונש של שעה וחצי, זה זמן מאוד יקר שמעכב אותך, אבל החלטנו שגם אם זה לא נוח לנו, אנחנו סוגרים מעגל עד הסוף, עם כל אירוע". בסופו של דבר, מסביר מוזס, גם השכנים ראו שזה לא משתלם להם, כי הם לא הצליחו להרוויח מזה. לאט לאט היקף ההרס והוונדליזם ירד. זה לא שאין היום בכלל, אבל התופעה מינורית. "אפשר לנצח את התופעה הזאת בעזרת התמדה. זה יכול להיגמר. לנו זה עבד. העבריינים האלה פשוט ממשיכים הלאה". במקרה של מוזס הם אכן עברו לקיבוץ השכן שלא מפסיק לסבול הצקות מהכפר הבדואי.

למפרט מדבר על סוג נוסף של נזק שמחוללים הערבים במאבק על שטחי מרעה. "כל חקלאי חוכר מהמדינה 700-500 דונם ושם הוא רועה את עדריו. על הדרך הוא שומר שלא יהיה בשטח זבל או בנייה לא חוקית. העבריינים מציתים את השטח, ושריפה אחת כזאת מכלה את כל המזון של בעלי החיים לשנה. ברגע שהחקלאי צריך לקנות מזון, הוא נכנס להפסדים. שנתיים, שלוש, ארבע שנים כאלה, הוא נוטש את העסק". או אז מתגלה באורח פלא שיש מי שרוצה לתפוס את השטח הזה ולהחזיק בו כשטח מרעה - העבריין המצית, שכבר הספיק לעבור בבית המשפט, בבג"ץ ובמשרד החקלאות, והודיע שהוא מבקש את השטח. "לאחרונה נטש קיבוץ סאסא 17 אלף דונם שטח מרעה באזור הגליל, מול מארון א-ראס. מי אנחנו רוצים שישמור על השטחים האלה? פטריוט ציוני שהמדינה חשובה לו או סוחר סמים ונשק? צריך להיות מאמץ משותף של כמה משרדי ממשלה לפתור את זה לפני שיהיה מאוחר מדי. זו בעיה לאומית".