1
טוב עשו ראשי הדרג המדיני והצבאי כשהחליטו לנצל הזדמנות מודיעינית ומבצעית ולחסל את המחבל הארור והרצחני בהאא אבו אל-עטא. מדובר במעשה שהוא קודם כול ראוי, צודק ומוסרי, ושאולי גם יביא תועלת של פגיעה מסוימת ביכולת המבצעית של ארגון הג'יהאד האסלאמי - לפחות בטווח הקצר, עד שנבל אחר ייכנס לנעליו.
נראה שההחלטה על ביצוע החיסול מבטאת קו מבצעי קצת יותר התקפי שמוביל הרמטכ"ל החדש אביב כוכבי. גם מספר המחבלים שנהרגו עד כה במהלך חילופי האש שלאחר החיסול מלמד לכאורה על מדיניות חדשה, התקפית יותר. אבל חיסול אחד לא משנה את התמונה האסטרטגית, ועדיין לא ברור האם רב אלוף כוכבי מתכוון לנהל מדיניות עקבית ומרתיעה של פגיעה בבכירי ארגוני המחבלים בכל הזדמנות.
אם אכן זאת הכוונה, ממשלת ישראל וצה"ל חייבים להשתחרר מכבלים של מוסריות מזויפת שלא מאפשרת לפגוע בראשי הטרור כשהם מוקפים באנשים נוספים. ישראל נמצאת במלחמה מול רוצחים אכזריים שמכוונים את הרקטות שלהם אל אוכלוסייה אזרחית – אנשים ונשים, זקנים וטף. כשמשיבים מלחמה, בצד של האויב נפגעים גם אזרחים שאינם מעורבים. הם אינם מטרה לפגיעה מכוונת, אבל נוכחותם בסביבה לא צריכה להעניק חסינות למחבלים. האחריות המוסרית על פגיעה בבלתי מעורבים בלחימה, אם תהיה פגיעה כזאת, מוטלת על מי שמבקשים להציל את עורם על ידי התערות בסביבת אזרחים ושימוש בהם כחליפת מגן. אלה האויבים שלנו, אכזריים וחסרי מוסר, ואין דרך יעילה אחרת להילחם בהם.
2
שינוי אסטרטגי במערכה מול עזה יושג כאשר נשליך לפח את המדיניות המתגוננת, את ההסתמכות על כיפת ברזל מחד ובריחה לחדרים ממוגנים מאידך. זו מדיניות שאומנם מונעת מספר רב של הרוגים או פצועים, אבל ישראל עדיין משלמת עליה מחיר לא סביר של נפגעים בגוף ובנפש ושל פגיעה קשה בכלכלה, בחינוך ובנורמליות החיים האזרחיים. הגיע הזמן להפנים שכיפת ברזל היא הצלחה טכנולוגית אבל כישלון אסטרטגי. המדיניות המתגוננת מאפשרת לאויב לתקוף ולהפגיז את העורף הישראלי, ומראות ההרס והפגיעות מפיחים בו תחושת הצלחה. תחת המדיניות המתגוננת הפכו תושבי ערי הדרום לבני ערובה של גחמות ראשי החמאס והג'יהאד, ושגרת חייהם הפכה לבלתי נסבלת.
הממשלה וצה"ל חייבים להציב לעצמם מטרה הרבה יותר מרחיקת לכת. המטרה צריכה להיות לא ליירט אחוז גבוה של רקטות או למנוע נפגעים, אלא למנוע לחלוטין את ירי הרקטות. לכל הפחות יש לקבוע רף מאוד גבוה של תגובה ישראלית לכל ירי רקטות, כזה שהחשש מפניו ירתיע את האויב מלהפעיל את נשקו. ולטווח הארוך, היעד צריך להיות פירוק מוחלט של עזה מנשק הרקטות, שכמותו ואיכותו נסקה באופן מבהיל מאז נסיגת צה"ל מחבל עזה.
3
עוד לא ברור אם הרמטכ"ל כוכבי אכן מתכוון לבצע טיפול שורש בעזה, ולא לנהוג כקודמיו גנץ ואיזנקוט שהעדיפו לכסות את הפצע המדמם בפלסטר ולהוריש אותו לבא אחריהם. אבל די ברור שגם אם יש לכוכבי כוונה להוביל שינוי אסטרטגי, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעשות זאת בתקופת כהונתה של ממשלת מעבר זמנית.
לא במקרה טרח נתניהו, וטוב שטרח, לעדכן את בני גנץ ולקבל את תמיכתו בטרם ההחלטה על התקיפה. התיאום הזה, ביחד עם התמיכה הפומבית של הרמטכ"ל וראש השב"כ במהלך, היו הכרחיים כדי לנטרל את הטענות כאילו ההחלטה התקבלה מתוך מניעים פוליטיים של נתניהו.
אבל גם לאחר שהובהר שהמניע להחלטת החיסול אינו פוליטי, הוא עדיין יכול וצריך להשפיע על סדר היום הפוליטי. סבב הלחימה ממחיש שוב את הנזק המצטבר שישראל סופגת ממצב שבו אין לה ממשלה חזקה ויציבה שנהנית מאמונם של רוב חברי הכנסת. הוא מחזק את התחושה שאסור ללכת לבחירות נוספות שיעמיקו את השסע הפוליטי והחברתי בין המחנות, ויותירו אותנו עוד חודשים ארוכים במצב של שיתוק המערכת הפוליטית. הוא מוביל למסקנה ברורה שלא יכולה לקום ממשלת שמאל אשר נשענת על תמיכתם של ח"כים שבעימות שבין מפקדי צה"ל למפקדי הג'יהאד האסלאמי, הלב שלהם נמצא בצד של האויב.
בעוד כשבוע יסתיימו 28 הימים שקיבל בני גנץ, ולפי התנהלות הדברים נראה שכמו נתניהו לפניו גם הוא לא יצליח להרכיב ממשלה. במצב כזה, האחריות הלאומית מחייבת להקים ב-21 הימים האחרונים ממשלת אחדות ברוטציה. זה הפתרון ואין אחר. ראש הממשלה הראשון צריך להיות בנימין נתניהו – כי הוא כבר נמצא שם, כי גוש המפלגות התומכות בו גדול בהרבה, ומשום שגנץ הוא טירון פוליטי שחייב לצבור ניסיון לפני שימונה לראש הממשלה.
בני גנץ חייב לגלות מנהיגות ואחריות לאומית ולהוביל את מפלגתו אל המתווה הזה. יאיר לפיד חייב לשים את טובתו האישית בצד ולהפסיק לחתור לבחירות נוספות מתוך תקווה שבהן השמאל ינחל ניצחון גורף, שיאפשר לו לכהן כראש הממשלה ברוטציה עם בני גנץ. בוגי יעלון חייב להפנים את המציאות הקשה שהדמוקרטיה הישראלית נקלעה אליה ולהתעלות מעל לחשבונות האישיים שלו עם נתניהו. הליכוד ונתניהו הוכיחו גמישות רבה כשקיבלו את מתווה הנשיא שלפיו נתניהו ייצא לנבצרות מיד עם הגשת כתב אישום נגדו, למרות שהחוק מחייב ראש ממשלה להתפטר רק לאחר הרשעה חלוטה. עכשיו תורה של רביעיית כחול לבן לגלות גמישות, לרדת מעץ העמדה הסרבנית ולוותר על התנאים שהציבו לליכוד אשר עומדים בסתירה למתווה הנשיא.
4
האשם העיקרי בכאוס הפוליטי ששורר כאן כבר שנה הוא אביגדור ליברמן, האתרוג החדש של השמאל הישראלי. הוא זה שלאחר שנתיים שבהן התמכר לליטופי התקשורת על היותו שר ביטחון אחראי ומתון החליט לפתע לפרוש מכהונתו ומהקואליציה, בטענה שנתניהו לא מאפשר לו להילחם בחמאס. הוא זה שנקט נוקשות בלתי מתפשרת מול החרדים בסוגיית הגיוס, ולא היה מוכן לשמוע על פחות מכניעה מוחלטת ומשפילה שלהם לעמדתו. ליברמן היה זה שהבטיח לבוחריו בבחירות שהתקיימו באביב לתמוך בנתניהו לראשות הממשלה, אבל בזמן אמת התעקש להישאר בחוץ והכשיל הקמת קואליציית ימין.
לאורך כל הדרך, השיקול העיקרי שעמד לנגד עיניו היה הישרדותו והתחזקותו הפוליטית. ואכן, ליברמן היה המרוויח העיקרי מסיבוב הבחירות הנוסף בסוף הקיץ. הוא החליט לעשות הון פוליטי משנאת החרדים, תוך שהוא מנצל את הפקרת הנישה האלקטורלית הזאת על ידי יאיר לפיד לרגל השתלבותו ברשימת כחול לבן. ליברמן, שהיה חברו הטוב של אריה דרעי ושותף להרבה מאוד מהלכים פוליטיים שרקמו ביחד, האיש שעשה יד אחת עם החרדים כדי שמועמדם משה ליאון ינצח מועמד חילוני בבחירות לראשות העיר ירושלים, הפך לפתע את עורו. "בלי חרדים ובלי משיחיים", זוהי סיסמתו החדשה של מי שבעבר דווקא שמח לחבור לרשימה משותפת עם אנשים כמו הרב בני אלון.
כמו אריאל שרון שהחל לדבר נגד המשיחיות של המתנחלים לאחר שהחליט לעקור את גוש קטיף, גם אביגדור ליברמן גילה לפתע שאנשים כמו הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' הם "משיחיים" שחייבים להישאר מחוץ לממשלה. מנהיג מפלגה של שמונה מנדטים בלבד חושב שהוא רשאי לקבוע מי פסול מלשבת בקואליציה.
"כל הפוסל – פסול" אמרו חכמינו. מי שלאורך שנים רבות סבל מתיוג סטריאוטיפי, עושה את זה עכשיו לאחרים. מי שהיה פעם זולל ערבים ידוע מקפיד כעת לשמור על אופציה פתוחה של קואליציית מיעוט שנתמכת בידי הערבים.
העונש שמגיע לליברמן הוא מערכת בחירות שלישית, שבה הוא צפוי לאבד חלק משמעותי מכוחו. אבל טובת המדינה חשובה יותר, והיא דורשת הקמת ממשלה עכשיו. עונש מתאים יותר יהיה אם ליברמן עצמו, אם לא יתעשת ויחזור בו, יישאר מחוץ לקואליציה של ממשלת אחדות עם "החרדים והמשיחיים" שתקום בלעדיו.
לתגובות: [email protected]