אמא שבויה

שיחת אימהות כנה עם לאה גולדין. איך מרגישה אמא שלא מרשה לעצמה להתאבל, ואיזה זיכרון מרחיב לב התעורר אצלה פתאום מהילד זהוב השיער

איה קרמרמן , כ"ג בחשון תש"פ

לאה גולדין
לאה גולדין
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

"מה הדבר הראשון שאת מרגישה כשאת חושבת על כך שהדר לא קבור בקבר ישראל?"

"אשמה".

"למה אשמה?"

"שאני חייבת לו. אני אמא שלו".

"באמת כאימהות אנחנו מרגישות שאנחנו אמורות להיות המטרייה שלהם, אחרת לא היית מרגישה אשמה".

בתא הזיכרונות שבלב, רגעי האימהות הקטנים והגדולים חקוקים לנצח. לספר לבעלי שאני בהיריון. התנועות בבטן, שמרגישות כמו משק כנפי פרפרים. הצירים, הלידות. הרגע שבו מניחים עליי את התינוק ואני מתאהבת בפנים שלו. אני מוכנה לסבול אלף צירים בשביל לחוות את הרגע הזה. היום הראשון בגן, בבית הספר. איך התרגשתי יותר ממנו. עשיתי לו פדיחות. היום שהוא רץ לתוך זכוכית. הלב שלי נעצר כששלפתי אותו מהשברים ולא ידעתי מה אראה כשאסובב אותו. הבכי שלו מזכוכית תקועה בחזה כיווץ את כולי. הקווץ' בלב לראות את הגור שלי כאוב, ולהבין שיש גבול למה שאני יכולה לעשות. להיכנס בשקט לחדר שלו, לצפות בו נושם נשימות רכות ולהרגיש את הלב שלי מתמלא אהבה. לילות ללא שינה, מלאים בדאגות, האם אני עושה את ההחלטות הנכונות בשבילו. מלאת ספקות, מנסה להתחזק בידיעה שהשם שלח אותו דווקא אליי. העיניים שלו כשהוא מחייך אליי, כי יש לנו צחוק משותף, פרטי רק לנו. זיכרונות העבר, הזיכרונות המתהווים יום יום מחדש והזיכרונות שעוד מחכים לזמנם להיחקק, נותנים לי כוח לגדל את הילד שלי בכל יום מחדש. לכל אמא יש את זיכרונות האימהות שלה, חוץ מאחת, שבשביל לאזור כוחות כדי להתמודד עם היום, נעלה את כולם בבריח הלב.

אל תגידו "תהיי חזקה"

לפני כשבועיים פגשתי את לאה גולדין, אחת האימהות הכאובות במדינה שלנו. היא באה כל הדרך מכפר סבא לירושלים, אליי הביתה, רק כי היא "חייבת לו". אמא שבויה שבמשך חמש שנים ושלושה חודשים נרדמת רק כשהגוף קורס. וגם זה, עם עין אחת פקוחה. מצד שני, רגע ההתעוררות, כשהעיניים נפקחות ואנחנו אמורים לומר "מודה אני", הוא הרגע הכי קשה ביום. לא רק אחד חלקי שישים מהנשמה שבה, אלא גם הדעת שמזכירה את הגרוע מכול. הדר לא בחיים. אי אפשר לבוא לבקר את הקבר שלו כשמתגעגעים. אי אפשר לאסוף את השברים, לחיות ולנסות לנשום מלוא הריאות. כי הדר הוא חלל צה"ל ששבוי בידי רשעים. בחזרה לאשמה.

"האשמה היא על זה שהוא הלך ליחידה קרבית".

"הוא שאל אותך?"

"לא".

"אז למה אשמה?"

"כי אני אמא שלו. אני צריכה להחזיר אותו".

"חשבת פעם 'למה זה מגיע לי'?"

"ברור. זו אשמתי. אני לא יודעת מה עשיתי ולמה זה מגיע לי. אבל הדר היה אור. קדוש. אז ברור שזו אני".

"את חושבת שיש תכלית לכל זה?"

"כנראה שהתפקיד שלנו עכשיו זה לאחד. להחזיר לשיח את הערבות ההדדית. החיבוקים שאני מקבלת מדהימים. אני מייצגת אחת שלא מוותרת על הערכים של כולנו. אבל מה שהכי קשה זה שמחבקים אותי, אומרים 'תהיי חזקה' ומפנים את הגב. זה הורס אותי. כולי חידודין חידודין מזה. אנחנו גדלנו על 'חזק חזק ונתחזק'. ביחד. מה זה תהיי חזקה? תסתדרי, אני סומכת עלייך. מה? זו הבעיה שלי? זה החייל שלי? אני שלחתי אותו לעזה? זה עסק פרטי של המשפחה? אני צריכה להחזיר אותו? אני קולטת שאנשים באים להרגיע את עצמם עם החיבוק, לא אותי. זה מעשה הערבות שלהם. אבל מה נשאר לי מהחיבוק הזה? 'תהיו חזקים' זה להסיר את האחריות של הערבות ההדדית. אני באמת לא מבינה איך אנשים יושבים ושותקים. כל אמא ששולחת את הבן לצבא, צריכה לדעת שהבן שלה הוא זה שעלול להישאר מאחור. להיות הדר. אני רוצה שתהיו השגרירים שלי, עזרו לי להחזיר אותנו לשיח. ושבו בנים לגבולם. אני באמת אמורה להסביר את הערך הזה?"

"את חושבת שהמאבק הזה משנה לך את האבל, לא נותן לך להתאבל?"

"לא מתאבלים. אנחנו עדיין לא משפחה שכולה. אנחנו משפחה שבויה".

בחצאי משפטים לאה אומרת שהיא שבויה גם כי אין לה ודאות של מיליון אחוז שהוא נהרג. הוא נחטף חי. בדיעבד הכריזו עליו חלל. יש בעולמה שאלה שנשארה פתוחה, יש בליבה שביב תקווה שעדיין ממאן להרפות. כדי להתאבל היא מבקשת לקבור גוף, לא ראיות משפטיות שקבעו את מותו.

"ביום שאחרי, כשיחזירו את הדר, יהיה לך זמן להתאבל?"

"המאבק להחזיר אותו קשה. אין לי אנרגיות לבזבז על זה. זה נעול. סגור במקום שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיכנס אליו. להתאבל זה להרפות. זה ישתק אותי".

"את רוצה להתאבל?"

"אני לא יודעת. אני אפילו לא פנויה לחשוב על זה. קודם צריך להחזיר אותו".

הילד שלא הפסיק לשיר

ללאה יש משנה סדורה. טיעונים, עובדות. היא תדע לענות על כל שאלה, גם מתוך שנת העין האחת שלה. המילים הן הנשק שלה והיא משתמשת בו היטב, כמו לוחמת מיומנת. עד שהיא נשאלת על הדר, הילד שהיה שלה 23 שנים. נשימה צורבת אחר כך, שמחה, אבא של הדר, כמו על אוטומט, מגיש לה טישו, לנגב את הדמעות. גם אותן היא כבר מכירה. רק שאותן, שלא כמו את המילים, היא מזדרזת לעצור.

"אני מקדישה את החיים שלי לאימהות", אני מודה בפני לאה, "אני מספיגה את עצמי בזיכרונות של כל השטויות שהם עושים ואומרים. לכל אחד מהם יש את הרגע שבו הסתכלתי עליו וידעתי בלב שלי שיש לי ילד יחיד ומיוחד, אפילו שיש לי עוד חמישה. את יכולה להצביע על רגע כזה בילדות של הדר?"

לאה עוצרת. נתקעת. נטולת תשובה. "אני לא מרשה לעצמי ללכת לשם. אני לא נותנת לעצמי לחפור. בשביל לענות על זה אני צריכה לשבת עם עצמי, לחשוב על זה".

"סגרת, הקפאת את המקום האימהי, את הזיכרונות שלך מהדר? את מפחדת מהמקום הזה, כמו מהאבל?"

"גם תמונות אני לא מסוגלת לראות. זה קשה מדי. אני פוחדת מה יקרה לי אם אחפור ואזכר. יודעת מה? צץ לי רגע, וואו! היה אחד כזה. כשהדר היה בן חמש הייתה לחמי, אחיו, בר מצווה. באמצע הבר מצווה, הילד הזהוב הזה נעמד ומול כולם ביקש לשיר. הוא שר את 'ההר הירוק' עם הרבה קלקולי מילים. הוא התרגש ולא ויתר וסיים את השיר. זה היה רגע שרק הדר ידע לייצר. אני באמת זוכרת שבתוך המולת בר המצווה התרחב לי הלב. שכחתי את הרגע הזה. תודה שגרמת לי להיזכר בו".

לתגובות: ayakremerman@gmail.com