מאבק פיפיות

טוב היה לו הסרט על לאה צמל כלל לא היה בא לעולם. אך משהגיע, המאבק נגדו רק מעניק לו תהודה ציבורית שכלל לא היה זוכה לה בצורה אחרת

אסף משניות , כ"ג בחשון תש"פ

לאה צמל
לאה צמל
צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

כבר כמה שבועות מתחוללת סערה באשר להקרנת הסרט הדוקומנטרי על עורכת הדין לאה צמל.

הסרט, שסוקר חמישים שנה שבהן הגנה על מחבלים ועל בעלה שהואשם בבגידה במדינה, עורר בצדק את זעמם של רבים. שרת התרבות מירי רגב מנהלת נגדו מלחמת חורמה, וכך גם הארגונים 'אם תרצו' ו'בצלמו', שפועלים ככל יכולתם להחרים את הסרט. העובדה שהסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב וקיבל בעקבות כך 150 אלף שקלים ממפעל הפיס, רק הרחיבה את המחאה נגדו.

מטרת המאבק נגד הסרט אולי מבורכת, אבל כנראה שיחד עם זה היא מאוד לא חכמה. נכון, הסרט הוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, ואף היה מועמד לפרס הסרט התיעודי העולמי הטוב ביותר השנה בפסטיבל הסאנדנס, אבל בזה הסתיימו הפצתו והשיח עליו.

כסרט פסטיבלים, מעטים האנשים שבכלל ידעו על קיומו, שכן בהגדרה סרטים כאלה לרוב לא מצליחים להגיע לציבור הרחב. לעומת זאת, המאבק הציבורי נגד הסרט רק הוביל לחשיפה הרבה יותר גדולה אליו. פתאום הוא הפך לאייטם חדשותי ולחיפוש פופולרי ברשת.

נכון, העובדה שהסרט זוכה לחיבוק מהברנז'ה וגם לפרסים אכן מרגיזה ומעוררת תהיות האם התעשייה מנסה בכוח להוכיח עד כמה היא מנותקת מהציבוריות הישראלית. אבל יחד עם זה, המאבק בו והחרמות נגדו הובילו לכך שרבים נחשפו אליו ולדמות שהוא מנסה לפאר. נכון, טוב היה לו הסרט הזה כלל לא היה בא לעולם. אך משהגיע, המאבק נגדו רק מעניק לו תהודה ציבורית שכלל לא היה זוכה לה בשום צורה אחרת.