משחק מסוכן

עירוב בין שחקנים משני המינים על הבמה אינו דומה למתרחש בשום מקצוע אחר. התוצאה תהיה מתכון לאסון רוחני ומשפחתי. דעה

יעקב נתנאל , כ"ג בחשון תש"פ

מתוך המחזה 'יוסל'ה זמיר'
מתוך המחזה 'יוסל'ה זמיר'
צילום: יוסי צבקר

תיאטרון אספקלריא בניהולו של חגי לובר, מחלוצי התיאטרון הדתי בארץ, מעלה מזה כשני עשורים הצגות לקהל הרחב. לראשונה בתולדות התיאטרון יועלה המחזה 'יוסל'ה זמיר' בהרכב של גברים ונשים אשר מופיעים יחד על הבמה. לובר, בעל רקורד מרשים של שנות ישיבה ושל שנות במה, פירט במאמר הלכתי את המניעים שהביאו אותו לקבל החלטה זו.

טענתו המרכזית של לובר היא כי אין הבדל בין חדר החזרות והבמה ובין כל מרחב ציבורי אחר. כשם שמותר לגבר לקנות מקופאית בסופר ולנוסעת לעלות על אוטובוס שנהגו הוא גבר, וכשם שמותר למנהל לדבר עם המזכירה שלו בענייני עבודה, כך ממש מותר לנהל מערכות יחסים מקצועיות וענייניות על במת התיאטרון ובחדר החזרות. חשש מזליגה מעבר ליחסי עבודה קונקרטיים קיים תמיד, אך הוא תלוי בנפשות הפועלות, ביכולת הריסון שלהם ובמידת הגינותם וצדקותם. תקלות יכולות לקרות גם בחדר המורים ויכולות שלא לקרות גם בחדר החזרות.

מבלי לדון בשיקולים ההלכתיים, נאמר כי התמונה המצטיירת על הקורה מאחורי הקלעים, הן מתוך שיחות עם שחקנים והן מסברה, מראה כי תהום פעורה בין שיחה של מנהל עם מזכירתו אודות גירעונות תקציביים של המוסד, או אפילו בין מנהל תוכנית לימודים לרכזת תחום אודות שיבוצי שיעורים במערכת לימודים, ובין עולם הבמה, וזאת מכמה היבטים.

ראשית, בניגוד לתחומים אחרים שבהם עיסוקו של האדם הוא המרכז, עולם המשחק מציב במרכז הבמה (תרתי משמע) את האדם עצמו. אור הזרקורים מופנה אליו ואל כלי העבודה העיקרי שלו שהוא גופו. זאת ועוד, יחסי המרות בין שחקן לבמאי יוצרים מערכת של תלות ומעוררים בשחקן אמוציות עזות כאשר מופנות אליו ביקורות או מחמאות. נדמה בנפשנו איך צריכה להרגיש שחקנית שמעריכה במאי וכפופה אליו במשך חודשים ארוכים של חזרות והופעות, בשעה שהוא מתבונן בה משחקת ומחמיא לה?

יתרה מזו, גם בין השחקנים עצמם העבודה צפופה, מאתגרת ומצריכה זרימה טבעית. זרימה כזאת לא קורית מאליה. כדי ששני אנשים שלא נפגשו מעודם יוכלו לתפקד כשחקנים באופן אותנטי כבוס ומזכירה, כאח ואחות וכל שכן כבני זוג, הם צריכים להכיר זה את זה באמת, להסיר שכבות הגנה רגשיות, ולקלף את מגן הבושה ששומר עלינו מהעמקת קשר אמוציונלית עם בני המין השני. הצופה רואה את ההצגה פעם אחת, אבל השחקנים עוברים לעתים פלחי חיים שלמים, יום יום וערב ערב יחד עם אותם אנשים, מה שגורם ליצירת מערכת קשר צפופה מאוד ולקרבת דעת עצומה. אם נוסיף לכך את הפרופיל האישיותי של שחקן ממוצע, המכיל רכיבים אמוציונליים רבים, נוכל להבין שהפקות מעורבות הן מתכון מצוין לאסונות רוחניים ומשפחתיים. לדברי מי שמכיר את תחום המשחק, תמרורי האזהרה בתחום זה אינם תאוריה, כי אם מציאות עגומה ויומיומית הרווחת בקרב אנשי הבמה.

צודק לובר בטענתו שהיחס ליצירות תרבותיות בציבור הדתי לוקה בחסר. ההשפעה הכמעט טוטלית של המדיה לסוגיה השונים על התודעה והרגש הציבוריים ניכרת היום לעין כול, והשילוב של אנשי אמונה במרחב זה טבעי ומתבקש. אך באותה נשימה יש לומר כי שמירה על נורמות הולמות של ריחוק בין המינים היא הכרחית, כדי למלא את אותה מטרה עצמה.

הכותב הוא איש קולנוע