גרוטאות - סיפור לילדים

אני אוהבת לשבת ליד שולחן העבודה בחצר הגרוטאות של שמוליק ולראות איך הוא בוחר בקפידה נברשת חלודה או חלק של אופניים ומתחיל לעבוד.

עדי דוד , כ"ג בחשון תש"פ

כולנו מורכבים מהמון חלקים שעיצבו אותנו במשך השנים
כולנו מורכבים מהמון חלקים שעיצבו אותנו במשך השנים
איור: עדי דוד

שמוליק שייך לדור שבו לא זרקו כל חפץ שהתקלקל, אלא תיקנו אותו. הבגדים שלו, תמיד נקיים ומסודרים, מלווים אותו שנים. אם יש קטע בבד שנקרע או נהיה מרופט, שמוליק מתקן אותו, לפעמים בתפר ולפעמים בטלאי. אנשים מהעיר הגדולה גילו את סדנת העבודה שלו, ועכשיו יש לו גם קונים. אנשים שקוראים לגרוטאות המשופצות שלו "חפצי וינטג' אומנותיים". הם משלמים, ושמוליק שמח שהוא הציל עוד חפץ מהמזבלה.

לפעמים כשאני מסתכלת בשמוליק עובד והזיעה נוטפת במסלול המפותל שהשנים חרצו לו בפנים, אני חושבת לעצמי ששמוליק עצמו הוא ניצול של המזבלה. יש הרבה אנשים בגילו שמוותרים על עצמם וכבר לא מטליאים את מה שנקרע, ולא מתקנים את מה שהחליד. הם מאפשרים לזרוק חלקים טובים של עצמם רק בגלל שנראה להם שאין לחלקים האלה שימוש.

היום שמוליק היה עסוק בפירוק דקדקני של מכונת כביסה מקולקלת, ואני ישבתי ליד שולחן העבודה וחשבתי על לאה. לאה היא ילדה מהכיתה שלי. היא נראית די נחמדה. היא תלמידה טובה אבל אין לה הרבה חברות. אני חושבת שזה בגלל שהיא ביישנית. אף פעם לא יצא לי לדבר איתה. חשבתי לי שאולי, אם היינו מדברות, היינו יכולות להיות חברות טובות, אבל איכשהו זה לא קרה.

מוזר לגשת פתאום עכשיו ולהתחיל שיחה עם מישהי שלומדת איתי שנים. זה גם עלול להיות מגוחך. לא שחסרות לי חברות. יש לי את חנה, שהיא החברה הכי טובה, וגם את צורית שגרה לידי ואנחנו מכירות מהגן. עם דינה כיף לשחק, כי היא תמיד מוצאת רעיונות מקוריים, ואודליה מוכשרת כל כך... ככה שבאמת לא חסרה לי עוד חברה.

הרמתי את המבט. שמוליק סיים לפרק את מכונת הכביסה ולסדר כל חלק בארונית המגירות שלו, זו שמלאה ברגים וחוטים מכל הסוגים. סוף סוף הוא הגיע לשלב שאני הכי אוהבת לראות. השלב שבו הוא עובר ואוסף מכל גרוטאה את החלק האחד, המדויק, שברגע שיחבר אותו עם שאר החלקים הם ייהפכו יחד למשהו חדש. משהו כזה שהאנשים מהעיר יקראו לו "חפץ וינטג' אומנותי".

חשבתי לעצמי שגם אני מורכבת מהמון חלקים. ממה שההורים חינכו אותי, ומהידע שהמורה נתנה לי, וגם מהרעיונות שעלו במשחקים עם דינה ומהחוויות שאספתי מאז הגן עם צורית, הסודות שאני חולקת עם חנה והיצירות שציירתי עם אודליה. מעניין איזה חלק בי קשור ללאה. כנראה שכלום. היא רק דמות רקע בכיתה. אבל אולי, אם הייתי חברה שלה, אולי היא הייתה חשובה יותר בעיניי.

מוזר שאני חושבת על לאה כל כך הרבה היום. ניסיתי לסלק אותה מהראש, אבל בדיוק אז שמוליק הסתובב אליי קורן מאושר: "תראי מה זה! הדבר הזה שוכב אצלי שנים ולא מצאתי לו שימוש, והנה, יש בו בדיוק את החלק שחסר לי!"

הוא זינק על מכשיר כל כך חלוד שבקושי אפשר היה לזהות מה הוא, ואני זינקתי מהשולחן.

"היי!" קרא אחריי שמוליק, "לאן את הולכת?".

הסתובבתי אליו, מחייכת חזרה: "גיליתי שחסר לי חלק. משהו קטן שחשבתי שאין לו שימוש, אבל אני לא איזו אחת שסתם ככה תזרוק חלק טוב של עצמי!".

שמוליק הסתכל בי נבוך. אני חושבת שלא הסברתי את עצמי מספיק, ולכן, רגע לפני שיצאתי מהחצר בריצה צעקתי אליו: "אני הולכת להכיר חברה חדשה!".