שובר הברית

אחוות המיעוטים שנכרתה במשך השנים בין החרדים, העולים, הספרדים והסרוגים תחת הרצון להדיח את שלטון השמאל הפכה להתנגשות בין המגזרים

יאיר שרקי , כ"ג בחשון תש"פ

מבשר המשבר הפוליטי בישראל. ליברמן במסיבת העיתונאים
מבשר המשבר הפוליטי בישראל. ליברמן במסיבת העיתונאים
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

עם בשורה אחת טובה ובשורה אחת רעה לכל צד, התייצב אביגדור ליברמן מול מספר שיא של מצלמות והודה בנינוחות שהאקדח שבו נופף לפני עשרה ימים ריק מכדורים.

את ממשלת המיעוט שהטריפה את נתניהו הוא ביטל כאפשרות שמעולם לא הייתה על השולחן, אך הושארה ״תחת ערפל הקרב״. שלושים שניות אחרי אנחת הרווחה של נתניהו, שחשש שעד יום רביעי בחצות עוד תוקם ממשלת מיעוט במהלך בזק, בישר גם על מותה בטרם עת של ממשלת ימין-חרדים-ליברמן, שרבים בימין חשבו, או קיוו, שתוקם ברגע האחרון. האיום שילך לממשלה עם אחד הצדדים במקרה שהשני לא ישתף פעולה נגנז, אבל הוא היה הכוח המניע במערכת הפוליטית בשבוע האחרון.

נתניהו הוא כנראה היחיד במערכת הפוליטית שבאמת האמין שממשלת מיעוט עשויה לקום. בכחול לבן, בישראל ביתנו ואפילו במפלגות הערביות אמרו בשיחות סגורות שוב ושוב שאין סיכוי אמיתי למהלך כזה, אבל בלשכת ראש הממשלה חששו ממזימה גדולה. כינוס הליכוד ביום ראשון, ישיבת החירום של בלוק ה-55 ביום שני והפגישות עם ריבלין וגנץ בשלישי, נועדו בסך הכול למלא את האוויר עד יום רביעי. באופן נדיר נתניהו מצא את עצמו חסר אונים בלי שום יכולת תמרון פוליטי אמיתית בידיו. שיחות הוועידה עם ראשי הבלוק, יחד ולחוד, בפורום נפרד לחרדים ולסרוגים ובשטף שיחות אחד על אחד, היו בהולות ולחוצות. אחד מראשי הבלוק התרשם שככל שהוא מנסה להרגיע את נתניהו שממשלת מיעוט אינה אופציה, כך מפלס הלחץ בלשכת ראש הממשלה רק עולה - מהחשש שזהו ניסיון הרדמה מכוון.

החשדנות המפורסמת של נתניהו הייתה בעבר גם סוד כוחו והישרדותו, אבל השבוע כמה משותפיו הרגישו שהפרנויה כבר מוגזמת. שיחות הטלפון וההתייעצויות בכל כמה שעות מתישות אותם. נתניהו מצידו הצליח למלא את האוויר בתכונה פוליטית, כאילו חלה התקדמות אמיתית לאחדות - כך שגם אם מישהו בכחול לבן שקל ברצינות את ממשלת המיעוט הוא נאלץ להוריד הילוך. אבל כשבוחנים את תוכן השיחות, מגלים שאף צד לא זז ממקומו. ליברמן הבין זאת היטב והחליט לחתוך. את חמישים הדקות שבהן נאם אפשר לתמצת בחמש מילים: בלי מיעוט ובלי ימין צרה. אחרי שהתפזרו העיתונאים והצלמים נותרו על השולחן שתי האפשרויות: אחדות או בחירות.

התנגשות בלתי נמנעת

הנאום של ליברמן היה ארוך וקשה, אבל אחרי שמנפים ממנו את דברי השנאה לחרדים שנועדו לתעמולת הבחירות שבפתח, שווה להאזין לניתוח של מי שהיה שותפן הקרוב של המפלגות החרדיות.

ליברמן הוא אחד הפוליטיקאים עם ההיכרות האינטימית ביותר עם החרדים. אחוות המיעוטים שנכרתה בין מפלגות הלוויין של הליכוד במשך השנים, הפכה את עולי חבר המדינות, את בוחרי ש״ס בפריפריה, את המתנחלים ואת בני חצרות החסידים בירושלים לבני ברית. הם היו הקואליציה שחברה לגוש הימין אל מול ההגמוניה הלבנה של מפא״י, והחליפה את האליטה שהובילה את ישראל בעשורים הראשונים. המעשה הפוליטי האחרון של אותה ברית היה בחירתו של משה ליאון בירושלים לפני שנה בדיוק. חובש כיפה סרוגה שהיה מועמדם המשותף של דרעי ליברמן, ולמען בחירתו התכנסו לחדר אחד בסיבוב הקודם יו״ר ישראל ביתנו ומנהיג הפלג הירושלמי הרב אויערבך. בבוקר שאחרי ניצחונו של ליאון ליברמן התפטר ממשרד הביטחון, ובישר את המשבר הפוליטי שאליו נקלעה ישראל.

דווקא בגלל הקרבה הזאת ליברמן מיטיב לנתח את משבר ההנהגה, בייחוד אצל החרדים האשכנזים: ״מאז פטירת הרב אלישיב אין דמות אחת שאפשר לסגור איתה הסכמים״, הוא מתלונן. ״וכשאין רב, יש ערב רב״. גם הרב שטיינמן, שהוגדר ״המרן האחרון״ והיה אולי המנהיג החרדי הפרגמטי ביותר, נאלץ להתמודד בחייו עם המרד של הפלג הירושלמי, ועם הקצנה בחצרות חסידיות שכבר לא יישרו איתו קו. מנהיגותו המפתיעה של הרב קנייבסקי בבני ברק, שמקובל הרבה מעבר לזרם הליטאי, אינה בת ביטוי פוליטי, מפני שסגנון ההנהגה שלו שונה בתכלית משל קודמיו. מיסטי, קצר וחידתי. לא אנליטי, פוליטי ומנומק. אצל הספרדים פטירת הרב עובדיה מסמלת את אותו תהליך, אבל שם בוואקום הרבני שנוצר לא נוצר גם ואקום פוליטי, ושלטונו הריכוזי של דרעי בש״ס רק התבסס בשנתיים האחרונות.

במקביל לכאוס ההנהגתי שמצמצם את מרחב התמרון החרדי ואת היכולת לקחת אחריות ולהתפשר, ליברמן מזהה היטב גם את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין הציבורים. הברית הפוליטית שסייעה לבני ״ישראל השנייה״ להחליף את שלטון מפא״י כבר אינה נדרשת. דור פוליטי שלם חלף מאז, מפלגת העבודה ההיסטורית איננה, ועכשיו ההתנגשות בתוך החברה הישראלית היא בין אלו לאלו: בין מיליון חרדים למיליון עולים. החרדים טוענים שהסטטוס קוו בנושאי דת נשחק לאט ובעקביות, אבל לליברמן יש רשימה של תהליכים שבהם נרשמה הקצנה הפוכה. בראשם הגיור, סוגיה שפוגשת את בוחריו בנקודה הכי רגישה.

כוחם של החרדים בעיצוב פני היהדות בישראל אכן לא פרופורציונלי, מפני שבניגוד לשאר המפלגות הנושא הזה הוצב אצלם תמיד בעדיפות העליונה. גם הייצוג הפוליטי הרשמי של הציונות הדתית לא מוביל קו מובחן מבחינה אידיאולוגית בנושאי דת ומדינה. ייתכן שבחלק מהסוגיות, כמו מתווה הכותל, נציגי הסרוגים בכנסת עוקפים את החרדים מימין.

קולה של הציונות הדתית הליברלית, שיכולה הייתה להיות גשר לפשרה בסוגיות דת ומדינה, נאלם. מתווה הגיור של משה ניסים הוא דוגמה טובה. ליברמן מוכן להתיישר לפיו וגם הרב דרוקמן פרסם כמה פעמים את תמיכתו העקרונית בו, אבל הנציגות הדתית הפוליטית מיישרת קו עם העמדה החרדית-חרד״לית, שמבקשת להשאיר את המצב כמו שהוא.

את הקו המתון בסוגיות דת ומדינה בכנסת הובילו ח״כים סרוגים במפלגות כלליות, מדודו רותם ז״ל בישראל ביתנו ועד רחל עזריה בכולנו ואלעזר שטרן ביש עתיד. כוח פוליטי מבוזר, שהצעות החוק שלו נדחקו תמיד לתחתית סדר העדיפויות הפוליטי. התוצאה כעת היא התנגשות חזיתית בין ליצמן לליברמן.

החרדים נדחקו כעת לצומת שבו ייאלצו להחליט האם ועל מה הם מוכנים להתפשר, או שבכוונתם להתבצר - גם אם בכך יהפכו את עצמם לשותף בלתי אפשרי. אפשר למצוא מתווה שבו החרדים יפסיקו לנסות להכתיב כיצד ייראו החיים בתל אביב, והחילונים יפסיקו להתערב בנעשה בבני ברק. מי שיכולה לסייע היא הציונות הדתית, אם תשוב לתפקידה ההיסטורי כמי שביקשה לקחת אחריות ולעצב את זהותה היהודית של המדינה.

תהליך הפוך

הייתה זו שגיאה, או אולי טעות מכוונת, של ליברמן. אחרי המתקפה על נציגי הרשימה המשותפת, הוא ניסה לכרוך את החרדים באותו בלוק ״אנטי ציוני״, בזמן שהתהליך בשטח הפוך לחלוטין. לא פחות משהחרדים משפיעים על מדיניות הממשלה, עצם השותפות בשלטון משפיעה על החרדים עצמם. מינויו של ליצמן לשר בממשלה, אחרי ארבעים שנה של התעקשות של אגודת ישראל שנציגיה יכהנו רק כסגני שרים, היה רגע שיא של תהליך שבו החרדים החלו לדרוש את חלקם בציבוריות הישראלית. זה קרה אחרי תהליכים מואצים מתחילת שנות האלפיים של השתלבות בצבא, אקדמיה ובשוק התעסוקה, שבאו במקביל לגדילת המגזר עד למספר הסמלי של מיליון חרדים. זמן קצר אחר כך הניסוי נכשל, כשליצמן נאלץ להתפטר בגלל עבודות הרכבת בשבת וחזר לעמדתו כסגן שר. אבל המהפיכה לא תלויה רק בפוליטיקאים. היא מתחוללת בחסות הטכנולוגיה, הריבוי הטבעי, השוליים המתרחבים והעוני הדוחק. אגב, תהליך דומה מתחיל כעת גם במגזר הערבי.

‏ליברמן העניק משקל רב לנאום האדמו״ר מסאטמר, קוריוז צבעוני שתפס נפח ועניין בציבור הישראלי, והשתמש בו כהוכחה להקצנת המפלגות החרדיות לכיוון האנטי-ציוני. בפועל, נאומו של האדמו״ר כוון בדיוק נגד ש"ס ויהדות התורה על כך שהן שותפות בממשלה הציונית ומתפשרות בשביל כך. ״הם מחזקים את הכופרים ונותנים כבוד לראש הממשלה ואומרים לו: אחינו אתה. ושוברים את החומות של ההתבדלות", האשים האדמו״ר, ״הכול בגלל שהם רוצים להיות חלק ממשלת השמד״. בקיצור, גם ליברמן וגם האדמו״ר מסאטמר היו רוצים ממשלה בלי חרדים.

לתגובות: 2sherki@gmail.com