עניין אישי והפעם עם ברוריה ברטלר

בת 43, תושבת תקוע. נשואה לעודד, אמא לארבע. מרצה ומנהלת בית ספר להכשרת סטייליסטיות ומלוות רגשיות בתחום הנראות

רבקי גולדפינגר , א' בכסלו תש"פ

ברוריה ברטלר
ברוריה ברטלר
צילום: סיגל קרימולובסקי

התחלה/ לפני 43 שנים, נולדה וגדלה בפרדס חנה במשפחה של שלושה ילדים. "אני בת הזקונים בבית".

אבא/ צבי אריה לרנר ז"ל, היה מנהל חשבונות בחברת תבורי. הלך לעולמו לפני 24 שנים. "אבא היה ניצול שואה וקרו לי על שם אמא שלו, ברנדל. הייתי ילדה של אבא. הוא היה בשבילי דמות רכה ועוטפת. הייתי מחוברת אליו רגשית. למרות השנים הרבות מאז שנפטר הוא עדיין דמות שמלווה אותי מאוד חזק".

אבא חולה/ גדלה בתוך מציאות של אבא חולה לב, על כל המשתמע מכך. "כל הבית סבב סביב המחלה של אבא. כילדה הייתי תמיד בחרדה לשלומו. אני זוכרת את עצמי רק בת 14 וכבר נוסעת איתו באמבולנס לבית חולים כשהוא מאחורה עם קוצר נשימה חמור. המחלה שלו דרשה ממני קצת ללכת על ביצים, תמיד להיות בסדר כדי שלא יקרה לו משהו חלילה בגללי".

אמא/ זהבה (78), ילידת רומניה, נולדה במהלך מלחמת העולם השנייה. אשת חינוך. "הדמות החזקה בבית. אחרי הפטירה של אבא נשארנו רק אמא ואני בבית. היא תמיד הייתה החוויה היציבה, זאת שיש לה פתרון לכל בעיה, עמוד התווך שטיפלה ודאגה לנו. אבן יסוד משמעותית בחיי. אני מאוד אוהבת ומוקירה אותה".

הניצנים/ "אמא שלי היא בהחלט ההשפעה הראשונה שלי לנראות ולסטייל. אישה שתמיד מטופחת. כבר כילדה הייתי מתבוננת עליה שעות איך היא מתארגנת ליום עבודה, שמה את האודם, ז'קטים. זה ממש סיקרן אותי. כנראה שם נבטו הניצנים הראשונים של המשיכה שלי לעולם הסטיילינג".

פרדס חנה/ "מושבת ילדותי. מושבה קהילתית קטנה ומתוקה, עם מעט מאוד תושבים דתיים. היינו משחקים במגרש יחד כל ילדי השכונה. עד היום אני ממש מתרפקת על החוויה של פרדס חנה. החיים המשותפים של דתיים וחילונים ממש עיצבו בי את היכולת להכיל את הרבגוניות בחברה".

קדימה בני עקיבא/ הייתה חניכה בסניף בני עקיבא פרדס חנה. "סניף קטן וחם. הייתי פריקית של הסניף. אני חושבת שלהיות חלק מתנועת נוער בנה בי קומה נוספת של ערכים ואמונה".

דחייה חברתית/ "בתור ילדה הייתי די שמנה ועם שם מיושן והייתי די חסרת ביטחון. אני זוכרת את עצמי יושבת במדרגות הבית ומחכה להורים שלי שיחזרו מהעבודה וילדי השכנים צועקים לעברי שמות גנאי - 'ברוריה טוריה', 'ברוריה השמנה', ומתגלגלים מצחוק. זה היה נורא ונחרת בי חזק".

החרם/ עד כיתה ו' למדה בבית הספר היסודי ממ"ד ישורון בפרדס חנה. "הייתי תלמידה טובה, עד שבכיתה ו' רבתי עם חברה שלי וזה יצר גל של מריבה עם יתר הכיתה, עד כדי כך שהחליטו לעשות עליי חרם. אלו היו עשרת הימים הכי קשים בחיי. פחדתי להיכנס לכיתה, לעגו לי והקניטו אותי, המנהל והמורים היו מעורבים בזה. בסופו של דבר הילדה התנצלה בפניי, אבל זה השאיר אותי עם צלקת והחלטה רצינית שדבר כזה לא יקרה יותר בחיים שלי".

ליצנית הכיתה/ "החלטתי שעליי לא ידרכו יותר לעולם, ומאותו יום ממש הפכתי את עורי - להיות מנהיגה ודומיננטית בחברה, העיקר שלעולם לא יחרימו אותי. זה גבה ממני מחירים לא פשוטים כי הפכתי לליצנית הכיתה, זאת שמפריעה וגוררת מבחינה שלילית. ואחרי סבב של שטויות בכיתה, כשהצוות כבר לא יכול היה לשאת אותי, נזרקתי מבית ספר".

מבוגר שמאמין/ "בחופש לקראת כיתה ט' אמא שלי ניגשה עם התעודה שלי שמלאה בנכשלים בחיל ורעדה למנהל בית ספר התיכון הדתי תחכמוני בחדרה, וממש התחננה על נפשה שיקבל אותי. למרבה ההפתעה הוא הסכים לתת לי הזדמנות".

נכנסת למסלול/ "אומנם גם משם הועפתי שלוש פעמים, אבל בגדול די נכנסתי לתלם. היינו כיתה שמחה ומגובשת. למדתי טוב. הוצאתי תעודת בגרות עם הליווי הצמוד של אמא". עם סיום לימודי התיכון פנתה לשירות צבאי כמורה חיילת. "להתגייס היה מבחינתי אתגר וחלק מלהגיד 'ברוריה, תגדלי'". שירתה כמורה חיילת בתרבות תורנית. "הייתי מדריכת טיולים קהילתיים בבתי ספר. זה היה מאתגר וחתיכת זריקת התבגרות".

האובדן/ כשהייתה בת 18 וחצי הלך אביה לעולמו. "אבא היה ברשימת המתנה להשתלת לב דחופה. חודשים היינו בציפייה דרוכה שיקראו לנו לניתוח, אבל לצערנו זה כבר לא קרה. הפטירה של אבא הייתה מבחינתי שבר גדול. התפרקתי לחלוטין. היו באותה שנה הרבה בכי וחוסר אונים, ודווקא משם התחיל חיפוש אישי של מי אני ולמדתי למצוא בתוכי כוחות חדשים. האובדן והשבר היו בשבילי משהו מצמיח, אפשר לומר שברוריה חדשה נולדה".

אקדמיה 1/ עם שחרורה מהשירות נרשמה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. "זה היה בעיקר בשביל לרצות את ההורים שלי שתמיד דחפו לתואר. אבל אחרי חצי שנה של לימודים, שבה לרוב נעדרתי מהשיעורים, הבנתי שזה לא מתאים לי והחלטתי לחתוך".

אקדמיה 2/ בשנת הלימודים הבאה שבה אל ספסלי האקדמיה ללימודי תואר במדעי המדינה. "עשיתי כי צריך, אבל זה היה סבל בשבילי. הייתי יותר בקפיטריה מאשר בשיעורים עצמם, ואחרי שלוש שנים סיימתי בשעה טובה תואר ראשון".

החצי השני/ עודד (46). "נולד יום אחריי בהפרש של שלוש שנים". איש נדל"ן במקצועו וכיום מנהל את העסק של רעייתו. "הוא גדל בבני ברק במשפחה חרדית ובחר בדרך אחרת. הכרנו בשידוך. הוא החיים שלי, ההשלמה שלי, האיש שחושב עליי לפני שאני חושבת על עצמי. אדם אופטימי עם ראייה חיובית. איש נדיר, מרגישה שיש לי זכות לחיות לצידו".

הנחת/ ארבע בנות, "ארבע עולמות". הבכורה אוריה-נחמה בת 14, אחריה פארי, "אוטוטו בת מצווה", לבב-מלכה בת תשע ורוני שי-חנה בת שלוש וחצי. "הן הנחת שלי, חוויית אושר מזוקקת על בסיס יומיומית".

זוג צעיר/ כזוג צעיר קבעו את ביתם במודיעין. "עבדתי בקרן קר"ב ולימדתי ילדים על בעלי חיים. במקביל הלכתי לסדנת מודעות של עליזה בן דוד. זה נתן לי מבט פנימה על עצמי".

מורה/ "היה לי ברור שאני הולכת להיות מורה, אז נרשמתי ללימודי תעודת הוראה בספרות וגיאוגרפיה במכון קרן בירושלים". בהמשך לימדה בתיכון רנה קאסן בירושלים. "הייתי מורה לילדי קונסוליות ושגרירויות ועולים חדשים. התלמידים לא הבינו עברית והשתמשתי המון ביכולת המשחק שלי כדי ללמד. הצלחתי להוציא מהם בגרות, אבל אחרי שנה החלטתי שההוראה לא בשבילי".

תקוע/ באותן שנים עברה עם משפחתה לתקוע שבגוש עציון. "קסם של מקום. מקום שאתה יכול להיות מי שאתה רוצה להיות. היה בזה משהו מאוד מקבל ומכיל. באותה תקופה כל עולם הטיפול תפס אותי מאוד חזק והבנתי שהגיע הזמן שאלמד שיטה מסודרת. בחרתי בדרמה-תרפיה, תחום שהיה קרוב לליבי".

לא מתאימה/ את לימודיה החלה בשלוחה של מכללת תל חי בכפר הירוק. "אחרי חודש זימנו אותי לשיחה. הכניסו אותי לחדר כשאני רועדת כולי ומסבירים לי שאני לא מתאימה לתוכנית. זה השאיר אותי המומה. פרצתי בבכי. נדהמתי, אותי אתם שולחים הביתה? זה פגע בי עד עמקי נשמתי".

לאן אלך/ "בסוף אותה שנה טסנו כמה חברות לשמונה ימים בלונדון, והדבר היחיד שעשיתי היה להסתובב בחנויות בגדים. שם חברה טובה אמרה לי: 'ברוריה, לכי ללמוד סטיילינג. זה תפור עלייך'. אמרתי לעצמי: 'וואלה, זה רעיון מעולה'. הרי באמת חוויית הנראות הייתה תמיד אחרת אצלי. מגיל צעיר היה לי ברור שבגדים זו אמירה".

משהו חדש מתחיל/ וממחשבה למעשה. היא נרשמה לקורס סטיילינג שמיועד לנשים דתיות במכללת שנקר. "נכנסת מורה מבוגרת, כולה טיפוח ונראות מדהימה, והתחילה ללמד על עולם הצבעים. זה חולל בי פלאים. משיעור לשיעור פרחתי. זה פגש אצלי מקום של ריפוי. פתאום הבנתי שיש כאן משהו שנוגע בי עמוק".

סדנה משלה/ במהלך הלימודים היא מחליטה להפיץ הלאה את האור. "פניתי לרות ונטורה, שתעזור לי לבנות סדנה שקשורה לתחום עולם הצבעים. וכך היה. נולדה לי סדנת צבע מדהימה. מה זה צבע, מה התדר של הצבע, אילו צבעים מתחברים ללב שלך ובסוף מה מתאים לך".

חדורת מוטיבציה/ וכך במקביל ללימודים היא מעבירה את הסדנה ברחבי הארץ. "שיווקתי את עצמי לבד. הרמתי טלפונים למתנ"סים ולבתי ספר והצעתי את עצמי. בשלב הראשון העברתי בעיקר לנשים בגיל הזהב בעלות נמוכה, אבל הייתי חדורת מוטיבציה. תוך כדי התחלתי לבנות את הסדנה הבאה שלי על פרופורציות גוף ולרוץ גם איתה".

להביט פנימה/ שנה לאחר שהציעה לעורכת מגזין 'פנימה' לכתוב מאמר על עולם הצבעים הוצע לה לערוך את מדור הסטיילינג במגזין. מאז במשך שש שנים היא מביאה מדי חודש דמות מרתקת של אישה ומחוללת בה מהפך. "אני מחפשת את הסיפור שמאחורי הבגדים. מקווה לחבר את הסיפור האישי של האישה לנראות הוויזואלית. לאחרונה עשיתי מדור עם דנה אדרעי, אשת חסד בעלת שיתוק מוחין. דרך הסטיילינג השתדלתי להראות את הניצחון שלה על החיים".

לעולם הבגד/ כיום פוגשת נשים לייעוץ אישי, מעבירה סדנאות סטיילינג, מרצה ומנחת קבוצות. "אני קודם כול מבררת מי יושבת מולי, מה החוויה הפנימית-נשמתית שלה, ובעקבות כך אנחנו הולכות למצוא בגדים שמתאימים לה וזה עובד מדהים".

שפה פנימית/ "זה ממש לעבוד על חלקים פנימיים בתוכנו כשהאמצעי הוא הבגד. אני פוגשת המון נשים - מנערות בסיכון, מתבגרות, מבוגרות, נכות, נשים נשואות, נשים שמנות או רזות, ודרך הכלי של הבגדים אני מגיעה עד לחלקי הנפש העמוקים ביותר שלהן. וכן, אני מאמינה שלכל אישה מגיע להרגיש יפה ומחוברת לעצמה".

שקר החן/ "הבגדים הם לא רק כיסוי אלה כלי שמספר חלקים מתוכנו, אם רק ניתן לכך מקום. יש לנו עולם פנימי-נשמתי כל כך עמוק, ואנחנו מביאים אותו לידי ביטוי דרך מעשים או דיבור, אבל אנחנו שוכחים שיש גם את הבגדים. אישה צריכה לעמוד מול המראה ולהרגיש משהו שלם, משהו שהיא שמחה בו, חוויה של 'זאת אני!'. בגד הוא שפה שאנחנו מדברות דרכו".

מייסדת/ לאחר שמונה שנים של עשייה בתחום ייסדה לאחרונה בית ספר להכשרת סטייליסטיות ומלוות רגשיות בתחום הנראות, אשר נותן מענה מקצועי לאישה הדתית. לבית הספר יש שני סניפים, בירושלים ובתל אביב.

מלמדת/ "המטרה של בית הספר שהקמתי היא בעצם להוציא עוד נשים מלוות וסטייליסטיות שיפגשו נשים אחרות, ובאמצעות הכלי הזה שנקרא סטיילינג יראו לנשים את הדרך לעצמן, יעזרו להן לפגוש חלקים בעצמן. כי גם בגד הוא כלי מרפא, ולשמחתי אני פוגשת נשים שעוברות תהליכים מדהימים".

אם זה לא היה המסלול/ "להיות די ג'י לנשים, מתוך הבנה כמה המוזיקה היא כלי ריפוי. חלום רציני ביותר".

במגרש הביתי:

בוקר טוב/ "מגרדת את עצמי בשש וחצי מהמיטה כדי לארגן את עצמי ואת הבנות ליום חדש. היום מלא בפגישות, הרצאות, צילומים וקניות. פוגשת את המיטה שוב בעשר וחצי בלילה, לרוב עם ספר משובח לקריאה".

פלייליסט/ "אני ילדת שנות השמונים בכל רמ"ח איבריי. מאוהבת במוזיקה, היא לחלוטין כלי ריפוי בשבילי. נהנית להאזין לדני רובס, שהוא גם חבר טוב של עודד".

השבת שלי/ "זמן להסתכל לבנות שלי בלבן של העיניים, לחבק אותן שעות ולקבל זמן משפחתי וזוגי מזוקק. ממעטת להזמין או ללכת לחברים כי מעדיפה להיות רק אנחנו. קבוע אחרי הדלקת נרות יושבת עם פרלמנט השכנות שלי לפטפט על דה ועל הא".

דמות מופת/ "כשאני חושבת על אנשים שכולי הערכה עמוקה אליהם אלו שני המנטורים שלי: עופר בן דור - איש מיוחד במינו שכל מהותו היא נתינה לאחר, ומזל סלומון - האישה שמלמדת אותי כל יום מחדש את יכולות הלב שלי כי היא כולה טוב לב".

מפחיד אותי/ "להתבלבל ולצאת מאזור הענווה. לפגוש גאווה מיותרת. רוצה לזכור כל יום שאני בסך הכול כלי לשליחותו".

משאלה/ "לעזוב הכול לשנה ורק לטייל עם המשפחה, וזה יקרה מתישהו כי למדתי להגשים משאלות".

כשאהיה גדולה/ "אהיה סבתא מהממת בכל רמ"ח איבריי".

לתגובות: rivki@besheva.co.il