מילה של רופא

זקנתי וסבתי ולמדתי שיותר מהידע שנרכש כרופאים, חשוב מאגר האמונה שממנו נדלה על מנת לחזק את האישה הדאוגה שמולנו.

ד"ר חנה קטן , ל' בחשון תש"פ

הציבור שלנו מעורב עם האחר, קשוב לו ומאיר לו פנים. בדיוק כמו הדולפינים.
הציבור שלנו מעורב עם האחר, קשוב לו ומאיר לו פנים. בדיוק כמו הדולפינים.
איור: עדי דוד

פחות ידע, יותר אמונה.

"מה צריך ילד? מקום שיוכל לגבוה, ומבוגר אחד שיעזור לו עם התקרה". את השיר הזה, של עידית ברק, קראתי השבוע. וגם את הסיפור הבא. וכמה הם ראויים זה לזה.

רוח ירושלמית של תשרי מנידה את הווילון הצבעוני, שמבקש להכניס קצת צבע ללובן הקירות בחדר המרפאה. מעבר לשולחן רחב הידיים הוא יושב, ילד שמנמן כבן ארבע, נצמד אל אמו הצעירה, ועיני התכלת שלו סורקות בחשדנות את החלוק הלבן שמולו. האם המתוחה ממתינה למוצא פיה של הרופאה הנוירולוגית הבכירה. הרופאה בוחרת לפטפט קצת עם הילד על חג הסוכות, על אתרוגים ולולבים. לאחר שיחה קולחת, היא פונה לאם בשאלה: "לשם מה הגעתם אליי היום?". האם מסתכלת בפליאה על הרופאה, ומספרת שבהיריון של הילד המתוק שלה נצפתה בבדיקת האולטרסאונד המיילדותי אסימטריה בחדרי המוח, כשחדר אחד קצת מוגדל. זה היה לפני שלוש וחצי שנים. למרות שבדיקת האולטרסאונד לאחר הלידה נמצאה תקינה, האם גידלה את הילד בדאגה רבה. את הדאגה הזאת היא הביאה איתה היום.

כעת הגיע תורה של הנוירולוגית להתפלא: "אבל למה את דואגת?", היא שאלה את האם הצעירה. "את רוצה להגיד לי שאני לא צריכה לדאוג לגבי הבן שלי?". הרופאה מהנהנת. האם המאושרת מתייפחת: "אחרי הטרור שעשו לי הרופאים במהלך ההיריון, לא היה סיכוי שאקבל את בני כילד רגיל. שלוש שנים אני מסתכלת עליו כעל ילד עם אסימטריה בחדרי המוח, וזאת למרות שלאחר הלידה נאמר לי שהכול תקין! אבל את הראשונה שמדברת איתי, ומפזרת את העננה הכבדה שריחפה מעל ראשו של בני!". "אכן", מסכמת המלאך בלבן, "החיים והמוות ביד הלשון".

מדי יום אני פוגשת את הדאגה הזאת בעיניים. מיחוש גופני כלשהו שולח אותה בדמיונה ישר להר המנוחות. אבל הרי יש כמה שלבי ביניים. הכול ספק ספיקא. זקנתי וסבתי ולמדתי שיותר מהידע שנרכש כרופאים, חשוב מאגר האמונה שממנו נדלה על מנת לחזק את האישה הדאוגה שמולנו. בדיוק כמו שהמורה של היום לא ייבחן בידע שהוא העביר לתלמידיו, אלא בשאלה האם הוא נתן לתלמידיו את הלב.

יד קלה על הדק ההפלות.

בחזרה לעוברים. מדע האולטרסאונד הולך ומתפתח במהירות, והספרות העולמית בנושא נכתבת ברובה בידי רופאים ישראלים סקרנים ונבונים. אפילו מומים יחסית קלים מאובחנים תחת עיניהם הבוחנות. אך אליה וקוץ בה. לשיטתם, שפה שסועה או אצבע מיותרת בכף היד מובאים לפני הזוג הצעיר ההמום, והוא נדרש להחליט מה לעשות עם העובר הזה. צורת ניהול השיח עם בני הזוג היא שתכריע את שלוות נפשם. הטכנולוגיה, שנועדה לשפר את איכות החיים, לעיתים דווקא מצמצמת אותם, ועל מומים לא משמעותיים גולשים להגדרות של "הולדה בעוולה", ומשם היד קלה על ההדק לאישור הפסקות היריון. זהו מדרון חלקלק. איך נפתח עין טובה על ילדים עם צרכים מיוחדים אם הורגלנו לעשות להם דה-לגיטימציה עוד בהיותם ברחם?

וכמה חשוב שהשיח יהיה מדויק. ובעצם לא כל כך חשוב מה אנחנו נאמר, חשוב יותר מה המטופל ישמע. וכך סיפר לי נאונטולוג בכיר: אמא צעירה של ילד בן שישה חודשים, בוגר הפגייה, שאלה אותו לתומה במבט מצועף: "דוקטור, מתי אוכל להוציא אותו החוצה קצת לטייל?". בתגובה להרמת הגבה של הרופא, היא השלימה: "כשהשתחררתי מהפגייה אמרו לי שהילד עלול להידבק מחיידקים בקלות, ולכן צריך לשמור מכל משמר שלא יבוא במגע עם ילדים אחרים, אז אני והוא במעצר בית מאז..."

הדולפין כדולה.

הדולפין ניחן בסונר דולפיני הפועל כמכשיר אולטרסאונד. הוא שולח גלי קול כלפי עצמים, וכך קולט פרטים על תוכנם וצורתם. אך לא רק. לפני כמה שנים נפתח חדר לידה בריף הדולפינים באילת. מסתבר שהדולפינים הם דולות מדופלמות. עם תחילת הצירים של היולדות האטו הדולפינים את מהירות שחייתם, התקרבו לאיטם ליולדות וליטפו אותן. בעזרת מערכת העל-קול הם קלטו את העוברים בבטנן של היולדות, התייחסו אליהן כאל דולפינות יולדות והעניקו תמיכה וסיוע. הדולפין בקי כנראה ברזי האמפתיה.

את מודל הדולפין הכרתי מספרה של רבקה נרדי 'להיות דולפין'. היא מציגה שלושה אבות טיפוס של התנהגות בין-אישית, וכולם מעולם החי: הסרדין, הכריש והדולפין. הנקבה הסרדינית מטילה אלפי ביצים כחלק ממלחמת ההישרדות שלה. להקות סרדינים מתלכדות כדי להקשות על הדייגים, ואמא סרדין מתדרכת את הקטנים: שחו תמיד בלהקה. הורידו פרופיל ושחו עם הזרם, אל תבליטו עצמכם. חפשו תמיד אישור מהסובבים אתכם.

הכריש אומנם חסר שלד ועצמות, אך במלתעותיו עשרות שיניים והוא מצמיח כל הזמן שיניים שמחליפות את הישנות וכך הן מגיעות לאלפים. האם מטילה ביצים שנשמרות בבטנה עד לבקיעתן, כשאחיהם טורפים את הביצים שבקעו זה עתה, אחיהם הביולוגיים. אמא כריש מטפחת את גאוות היחידה ובזה לכל סימן של חולשה, על הרכים הנולדים לדאוג לעצמם.

בין סרדין לכריש.

הדולפינים הם מאירי פנים לבני אדם וגם לבעלי חיים אחרים. הם חיים בלהקות מעורבות ורמת התקשורת הבין-דולפינית גבוהה. אמא דולפין מתדרכת: תלמדו לשחות ולהגן על עצמכם, אבל במקביל תלמדו לתת ולקבל אהבה, כי גם עם סנפירים חזקים וזנב גדול - לא תשרדו בים בלי התחשבות בסובבים אתכם. הדולפין הוא נינוח, בטוח בעצמו, ולכן גם יכול להתנהל נכון עם אחרים.

בעיניי, זה תיאור מדויק של התכונה האידיאלית שיש לשאוף להגיע אליה ברמה האישית, אך גם הלאומית. ואנחנו אכן שם. הציבור שלנו ניחן אומנם בענווה סרדינית, אך יודע להביע את רצונותיו בתקיפות כרישית אופיינית כשצריך. הוא בוטח בצדקת דרכו, והעיקר - הוא מעורב עם האחר, קשוב לו ומאיר לו פנים. בדיוק כמו הדולפינים.

לתגובות: drchana2@gmail.com