לטייל במזרח הקרוב

אוצרות הטבע והנוף האנושי הייחודי של בקעת הירדן עוברים לאחרונה גל של פיתוח תיירותי. כתבת 'בשבע' יצאה לפגוש את המראות והאנשים שם

רחלי מושקוביץ , ל' בחשון תש"פ

להתחיל מבראשית בגיל חמישים. אבי טסלר בחווה במושב ארגמן
להתחיל מבראשית בגיל חמישים. אבי טסלר בחווה במושב ארגמן
צילום: פני אלימלך

בקעה להתרחב בה. מספר התושבים מול היקף השטח מעיד כמה המרחבים פתוחים. בנסיעה בכבישי הבקעה משובצים מטעים בצידי הכביש, חממות מטופחות, ומשקים שחלקם נסתרים מהעין ומשילוט דרכים. בטיול מקיף יותר תמצאו למשל את מרכז המבקרים "שקמח" - מגרגיר החיטה ועד הקמח, משתלות צבעוניות, מרכזי אומנות שונים לקרמיקה, יצירה ומלאכות קדומות, גן הבמבוקים ברותם, יישוב ייחודי וקסום בפני עצמו, ועוד. נדמה שככל שנציין עוד נקודות על המפה – הדבר יגרום עוול לאתרים המעניינים האחרים שלא צוינו בשל מגבלות המקום והזמן.

שיחה על קערת גבינה

חיילת אחת מנציחה סלפי חגיגי עם אחת הכבשים, וחיילת אחרת מעזה להאכיל את התיש שנדחק לגדר. פרידה טסלר, בעלת המשק, מובילה את החיילות העירוניות המתארחות ביישובה לאטרקציית סיור בדיר, ומספרת לנו בדרך על הדרך. כבר קרוב ליובל שהזוג אבי (67) ופרידה (66) עוסקים בחקלאות בארגמן, בלב בקעת הירדן, שאליה נשלחו כנח"לאים.

במשך שנים גידלו הטסלרים ירקות וענבים, ועם הזמן עברו לגדל פרחים. הפרחים הופנו בעיקר לייצוא לחו"ל, והעסק פרח 24 שנים, עד הבום הגדול. "נפלנו חזק בעסק של הפרחים. שערי המטבע השתנו כי התחיל היורו, וכל התשלומים היו בדולר. מכרנו בעיקר לבורסות לפרחים, משם הם הופצו, והמשלוחים לא כוסו". בארץ לא היה שוק לקלוט את כמויות הפרחים הגדולות, ועסקי הפרחים נפלו בזה אחר זה.

"היינו בגיל לא צעיר בשביל להתחיל מהתחלה", משחזרת פרידה, "ויצאנו לעבוד בחוץ כשכירים. אני עבדתי במוקד טלפוני, ואבי התחיל לעבוד בשמירה. היינו בני יותר מ-45, ופתאום מעובדת עצמאית להפוך לשכירה זה קשה. היו לנו ילדים צעירים בבית, לא רצינו לתת להם את התחושה שחסר משהו. בסוף הצלחנו להסתדר", היא מחייכת. על רקע פינת החי הצבעונית ומבנה המגבנה שבצידה נראה שאכן הכול הסתדר, באופן שהפתיע גם אותם.

"מישהו מהכפר הערבי הסמוך הציע לאבי לקנות ממנו עז ושני גדיים. אבי חזר הביתה עם בעלי החיים החדשים ומשם זה גדל". פרידה יצאה לקורסי גבנות כדי להשתלם במקצוע ומאז, במשך 16 שנה, משק טסלר מגדל עיזים לחלב וכבשים לממכר בשר, וכן מוכר מוצרים מחלב עיזים. "הכבשים זה החלק המסחרי יותר, העיזים זה ללב".

פרידה מזמינה את החיילות להיכנס למגבנה כדי לטעום ולהריח, והרוח שחוזרת מההרים מפזרת עלי עירית טריים שמונחים לנשנוש בדיר. המשק קטן ומשפחתי ועטוף פשטות. בצד הדיר יש פינת חי קטנה, ובמבנה המגבנה פרידה עמלה להכין במו ידיה את מבחר גבינות הבוטיק שהמשק מציע למכירה. על השולחן המכוסה מפה משובצת ממתינים לילדים דפי צביעה וסדנת כדורי גבינה מתובלים.

מי בעצם הלקוחות שלכם?

"הקהל העיקרי הוא קבוצות שמטיילות באזור, מי שעוצר ורואה את השלט על הכביש או שמע מפה לאוזן. השיווק של מוצרי חלב העזים מאוד קשה באזור המרכז". בעבר הם השקיעו והגיעו לשוק איכרים שהתקיים בלב תל אביב, השקעה מרובה שהניבה בעיקר אכזבה. "חמש או שש שעות עמידה בשוק איכרים לא משתווה למה שנמכר אצלנו כשמגיע אוטובוס אחד".

מוצרי המשק נמכרים בעוד נקודות מכירה ספורות, אבל המגמה היא לא ייצור מסחרי, אלא בוטיק קטן. וכבוטיק הטעמים מוקפדים. הגבינות נעדרות את הטעם החמוץ והעז שנוכח בדרך כלל במוצרי חלב עיזים. "טעים, נכון?", פרידה מציעה ברוחב לב טעימה מיוגורט ומגבינה יוקרתית נוספת. וזה באמת טעים באופן יוצא דופן. הפער בין איכות המוצרים ובין העובדה שהמקום לא מספיק מוכר יכול אולי לתסכל, אבל לפרידה זה לא מפריע: "לא הייתי רוצה להגדיל את המקום לאולם, אנחנו מעדיפים אינטימי וקטן - משפחות או אוטובוס מבקרים. טוב לי שזה רק שנינו, אני לא מחפשת להכניס צוות עובדים. אני נהנית מהיכולת לקיים שיחה אישית עם מי שמגיע לבקר. כשזה גדול ומסחרי את מנטרלת את המפגש. כשאדם בא, טועם גבינה טובה, מדבר, שואל - נפגשים. אני לא רוצה להפוך להיות סופרמרקט".

אז יש פה תיירות?

"יש המון אוטובוסים של תיירים בבקעה, אבל רק עוברים דרכה, לא עוצרים. באמת אפשר היה לסדר מסלול תיירות מקסים לאורך הבקעה". פרידה מציינת אתרי טבע, מסלולי טיולים ומשקי תיירות של חברים באזור. "יש כאלה שיותר ותיקים בתיירות ואליהם באים יותר, אבל באופן כללי מצב התיירות בבקעה לא מספיק. אם כי יש תהליך שמתחיל". פרידה מספרת על כמה שינויים שהתרחשו לאחרונה, כמו הצבת שלטי הכוונה תיירותיים, "אז השילוט גורם לאנשים לעצור בדרך. עכשיו מנסים להקים גוף תיירות מאורגן. זה צעד ראשון לתיירים ולבעלי העסקים, ונקווה שיתקדם". בחג הסוכות האחרון נקבע יום בחול המועד, שבו הוצעו הטבות והנחות במשקים פרטיים ובעסקים במרחבי הבקעה. אז לראשונה הופץ פרוספקט משותף, שהפך יוזמות פרטיות לתחושה של חלק מקבוצה.

יש פוטנציאל להתרחבות התיירות בבקעה?

"ברור! בחורף זו ה-עונה בבקעה. יש המון מטיילים. אנחנו כמעט 50 שנה בבקעה ואפשר לראות את ההתרחבות. יש מקומות יפים לשתות בהם קפה ולאכול ארוחת ערב. גם צימרים אפשר למצוא, עם בריכה או בלי. זה לא רחוק ממרכז הארץ, ויש הרבה שקט".

תמרים, יריחו ובירה לפסח

בפאתי היישוב מבואות יריחו, שנטוע בין ההרים והשמיים, ניצב המטע ומרכז המבקרים 'קסם התמר' של דורון ומירב אלוש. "כשהייתי רווק השתתפתי בשבתות שהיו ביריחו עם הרב חנן פורת והרב יואל אליצור", פותח אלוש (47) את סיפורו. עם הזמן, הפעילות שנקראה 'עזה ויריחו תחילה' התרחבה גם לבית הכנסת העתיק בנערן. בהמשך התבסס גרעין שרצה לעלות לקרקע בסביבת בית הכנסת, וממנו נולד היישוב מבואות יריחו. "בעצם מבואות יריחו הוקם כתחנת ניסיונות בחקלאות. כמה חודשים אחר כך הכרתי את מירב והצלחתי לשכנע אותה להצטרף להרפתקה. מתחנת ניסיונות חקלאיים עברנו לניסיונות על אנשים", הוא מחייך, "מי שורד את התנאים ואת החום כאן".

אלוש למד ביוטכנולוגיה בצרפת, ועם הרקע הזה הצטרף לתחנת הניסיונות. "באותה תקופה צה"ל פינה באזור שלושה בסיסים נרחבים, וראינו בכאב איך השטחים הופקרו. חיפשנו מה אפשר להקים בשטח שיתבסס על עבודה עברית. בחממות למשל, צריך הרבה כוח אדם, ועבודה עברית לא רלוונטית". הבחירה הייתה להקים מטע תמרים, וההתחלה הייתה מאתגרת: "בלימודי הביוטכנולוגיה למדנו מבחנות, מחקר, מעבדה. כל מה שלמדתי לא היה קשור לשטח, הייתי צריך ללמוד מהתחלה - טורייה, אדמה, טרקטור. למדתי גם לעומק - על יריחו עיר התמרים, על ההיסטוריה של המקום והבקעה בכלל, ולמדתי על התמר, שהוא פרי היסטורי וכל כך תנ"כי".

מרכז המבקרים 'קסם התמר' נולד כשהיישוב אירח כמה קבוצות במטרה לעניין משקיעים ותורמים בפיתוח היישוב. "אבל לא היה כל כך מה להראות להם, אז אמרו: נראה להם מטע שמופעל בעבודה עברית. זה היה הסיור הספונטני הראשון שהעברתי. ראיתי שהידע שצברתי הוא עולם שלם שאנשים לא מכירים, וזה מרתק אותם. על כביש הבקעה לא היה מרכז מבקרים משמעותי שאפשר לגלות בו את עולם התמרים. זיהינו ואקום גדול והתחלנו את הסיורים". מרתק לראות את אלוש מעביר סיור. האהבה שלו לאדמה ולפרי מורגשת היטב. בעברית מקושטת במבטא צרפתי נסתר ובהומור שמבצבץ בין המילים הוא מעביר עולם תוכן מסקרן.

הרקע של אלוש בחקר מעבדות קיבל בסוף ביטוי במוצר חדש: "ניסיונות מעבדה זה כמו במטבח - מנסים את זה ומכניסים את זה. ככה הגענו לבירה מתמרים, שכרגע נעשית בייצור ביתי. מבקרים שטועמים מאוד מתלהבים ממנה, מהטעם, מהתהליך, וגם כי היא כשרה לפסח וללא גלוטן".

מרכז מבקרים בבקעה רחוק מכל קונוטציה בנוסח העיר. כאן המקום לא מתועש, לא נשען על מערכות מולטימדיה, שחקני רחוב ומיצגים אינטראקטיביים מתחלפים. כמו במשק טסלר, גם כאן האווירה ביתית, הפשטות והמפגש האנושי עם הסיפור האישי הם האטרקציה האמיתית. מרכז המבקרים ב'קסם התמר' מציעים סיורים מודרכים במטע, סדנאות סילאן בשטח, טעימות ורכישת מוצרים. הכול מתקיים בשטח עצמו. אולי דווקא בהיעדר עודף אטרקציות מסיחות דעת, יש מפגש אמיתי עם המקום ועם מקימיו. "בכל ביקור של קבוצה ראינו אנשים נפעמים מהציונות, מהחקלאות, מהפרי הנפלא. מבחינתנו זו שליחות לחבר אנשים לבקעת הירדן, לארץ ישראל, לזהות היהודית. אנחנו חקלאים, זו התעסוקה של כל השנה, ואנחנו שמחים לפתוח את שערי המטע לקבוצות שמגיעות כדי להרגיש את השטח ברגליים".

לפני כמה שנים התפרסם המטע של אלוש בעקבות תמר נדיר במשקל 52 גרם שגדל אצלו. "לא ראיתי שיש שיאי גינס על תמרי מג'הול, אבל זה בהחלט נדיר. לפי מקורות עתיקים, תמרי יריחו היו באמת מופלאים בטעם ובגודל שלהם, לא מה שיש בידינו היום. עושים מחקרים כדי לחזור לזנים הקדומים ההם. כשמוצאים עץ עתיק עושים לו בדיקות דנ"א, ואפילו ניסו להנביט גלעינים בני אלפיים שנה שנמצאו במצדה, אבל יצא מהם עץ זכר". אלוש חולם לחזור אל ברכת תמרי יריחו העתיקים.

איך אתה רואה את התיירות בבקעה?

"בבקעה תחום התיירות לא מפותח מספיק כרגע, למרות שהיא ממש קרובה למרכז הארץ ולירושלים. גם החום יכול להרתיע, למרות שיש היום מיזוג אוויר". אלוש מנסה לאתר מה מעכב את התפתחות הענף: "אנשים עסוקים בחקלאות עצמה, זה לוקח את כל הזמן והם פחות עסוקים בפרסום. עניין התיירות יותר קרוב לליבו של הדור השני. אנחנו רואים גל של צמיחה בבקעה, יוזמות ורוח צעירה", אלוש אופטימי.

ברמה הפרטית, אלוש מקווה שעם הסדרת היישוב שאושרה לאחרונה הוא יוכל לקדם את 'קסם התמר' לאן שהוא חולם. כרגע במטע אין תשתיות חשמל, והתקווה היא שעם החשמל יתאפשר להקים מרכז מבקרים מכובד וייחודי, "עם חיזיון אור-קולי, חנות תיירותית לממכר מוצרי תמרים, מבשלת בירה, להביא תיירים מחו"ל. ענבים וזיתים יש בכל אגן הים התיכון, אבל תמרים זה יותר ייחודי אצלנו".

אלוש מציין יתרון מקומי מינהלי: לאורך מאות השנים האחרונות, עקב החום הכבד באזור, איש לא התקרב לבקעה, ולכן אין בה הרבה בעיות של בעלות פרטית על הקרקע. "לא היו פה ערבים עד 67'. הם הגיעו רק אחר כך, כשהמדינה התחילה לפתח תשתיות. עד אז היה ריק. כשעליתי לארץ ונסעתי בכביש 90 - הנוף היה כאילו שנחתי בירח, שממה וסלעים. היום ברוך השם הבקעה פורחת, ויש הרבה מקום להתרחב".

פיסת גן עדן

"נכון להיום התיירות מתרחבת", מספרת סילבי אורן ממשק אורן בנתיב הגדוד, "יותר חקלאים פותחים את המשקים וכל אחד מציג את מה שהוא עושה. למעלה משלושים בעלי עסקים פותחים משקים לאירוח קבוצות בתיאום מראש, כולל סיורים קולינריים, שזה הכי כיף".

סילבי מציינת בתודה את נשות מט"י בקעת הירדן. "כבר חצי שנה הן מרכזות את החבר'ה שפועלים ומארחים, מארגנות מפגשים משותפים וקורסים מקצועיים. הרבה אנשים צריכים להתחדש במה שקורה בשיווק דיגיטלי, אתרים ודפי נחיתה, להכניס את הקידמה לתוך העשייה".

הפורום המתהווה של בעלי העסקים והמשקים הגיע לכנס מקצועי בגני התערוכה עם חשיפה בדוכן גדול על התיירות בבקעה, "וקיבלנו מתנה גדולה – פתיחת משרד תיירות אזורי לפיתוח עסקים בכל הבקעה".

אליעד ממן הוא תושב תומר, בן הבקעה שבחר לגור בה כבן הדור השני ומעביר סיורים לקבוצות ברחבי הבקעה. "הבקעה מלאה משקים נהדרים. גם כאלה שאין להם מרכז מבקרים ישמחו מאד לפתוח את המשק למי שמגיע. אין כמו לראות בעיניים את הבציר מקרוב, לשמוע הסברים, לקטוף אשכול ולטעום". ויש ממה לטעום – מרבית היבול של הבקעה משווק לחו"ל באיכות גבוהה מהרגיל. "משק ארבל מגדל תאנים קפריסאיות מיוחדות, יש משקים לגידול פלפלים ודברים מיוחדים בנוף כמו גידול אננס, שמצליח מאוד למרות שזה לא האקלים הטבעי שלו".

מי שרוצה לטעום את מרחב החופש שהבקעה מציעה צריך לראות את החווה של עומר ונעמה עתידיה - פיסה שנתלשה מגן עדן, ארץ ושמיים. נערים עסוקים בעבודת אדמה ובמרעה, אדמה ירוקה ושמיים בלי סוף. "עינות קדם", כפי שהיא מופיעה בווייז.

"באינתיפאדת 2000 הערבים פלשו לאדמות החקלאיות של קיבוץ ייט"ב", מספרת נעמה (36), "הם רעו כאן את הצאן שלהם והציקו לתושבים עד שהם התקפלו ונטשו. כל החקלאות וגידולי המנגו והבננות הלכו, והכול היה שומם. במועצה חיפשו מישהו שיתפוס את האדמות כדי לחבר את ייט"ב לרצף ההתיישבות, זה עמק אסטרטגי. הם מצאו את עומר וביקשו ממנו שיבוא, וב-2004 עומר ואני הגענו".

"היה פה כלום. ישנו באוהל סיירים קטן, היו סופות חול. הבאנו 100 ראש כבשים, שתלנו זיתים, הבאנו עוד 100 ראש כבשים, שתלנו תמרים", היא מכניסה במשפט אחד מהיר וקולח היקף עשייה מרשים. "מההתחלה היו איתנו שניים-שלושה חבר'ה אבודים בלי בית, שבנו והקימו ושתלו".

כשמסתובבים בחווה היפהפייה קשה להאמין שהייתה כאן שממה. מרחבי הדשא, קול המים בבריכה החצובה בסלע, המטעים, היבול. "אנחנו מגדלים זיתים לשמן זית אורגני, תמרים אורגניים, מנגו, עדר יפה, ובפן התיירותי – קבוצות מגיעות בתיאום מראש, שומעות את הסיפור וקונות את המוצרים". אין כאן עובדים זרים, הנוער כאן הוא המשאב העיקרי. "מגיע אלינו ילד בן 15 שזרקו אותו מכל המדרגות והמוסדות והרווחה, וכאן נותנים בו אמון מחדש. נכון, היו לך עניינים, לכולנו יש עניינים, אתה עכשיו אחראי על הכבשים. נותנים לו אחריות וזה מחולל פלאים ממש".

החבר'ה שומעים על החווה מפה לאוזן, "גם העו"סים והשופטים כבר מכירים אותנו", נעמה מחייכת. לצד בני הנוער יש גם מתנדבי ש"ש. היום החווה מונה את משפחת עתידיה על שבעת ילדיה, זוג נוסף שגדל והכיר פה, התחתן והקים את ביתו עם שלושת ילדיו, ו-16 בני נוער. "איך הייתה שבת?", נעמה שואלת בחיוך אימהי את אחד הנערים שעובר. "היו מלא המלטות", הוא נאנח בחיוך, "מנוחה לא הייתה".

ומה הלאה?

"מרכז מבקרים יפה, מקום לאכול, חאן אירוח", נעמה מונה חלומות ונעצרת, "אני לא אוהבת לדבר על דברים לפני שהם קורים, אבל בגדול יהיה פה מרכז מבקרים שווה וחנות מכירה לקוסמטיקה טבעית שאני רוקחת וסבונים משמן הזית שלנו, ואירוח אותנטי מהטבע".

חוות עינות קדם פותחת את שעריה לקבוצות ואוטובוסים בתיאום מראש, וגם בהיקפים קטנים יותר - "יש לנו מתחם אירוח - צימר זוגי או משפחתי, עם בריכה וג'קוזי וסדנאות ובקתה מונגולית יפה". במפתיע או שלא, שמה של הבקתה הוא "הגן עדן".

"קאסר אל-יהוד – לידינו"

לראש המועצה האזורית בקעת הירדן, שכאמור תומכת ומלווה את פיתוח התיירות בחבל, יש חלומות גדולים בהרבה מאלה של המשקים הקטנים. דוד אלחייני, שלאחרונה נבחר גם לתפקיד יו"ר מועצת יש"ע, משרטט את ההיצע הקיים עד כה: "מבחינה תיירותית אנחנו רק בתחילת הדרך, ועם פוטנציאל ענק. מדי שנה יש יותר מ-2 מיליון מטיילים בבקעה. אני מדגיש שהם מטיילים ולא תיירים. ההבדל הוא שמטייל לא שם כסף, ותייר משקיע כסף. לקאסר אל-יהוד בלבד, לפי הנתונים, מגיעים מיליון איש בשנה. דבר שני שמתפתח זו התיירות החקלאית, אנשים רוצים לבוא למשקים. יש מסלולים לטיולי ג'יפים, ולאחרונה הקמנו מסלול אופניים חדש ואת הפארק המוטורי הראשון במדינה, סמוך לפצאל". אלחייני מתאר גם את פריחת הצימרים, מרכזי המבקרים וכמובן – קרן הסרטבה.

נשמע שבינתיים היזמות הפרטית היא העיקר. מה מונע מהתיירות בבקעה לפרוח כמו שהיא יכולה להיות באופן ממוסד?

"הכוונה והשקעה ממשלתית", אלחייני החלטי. "נקודת הפריצה שלנו תהיה כאשר קאסר אל-יהוד יעבור לידינו, ויהיה שלנו ולא בידי המינהל האזרחי. משם נפרוץ את המסגרת. ועוד דבר - היום אין אפשרות להלין בבקעה אפילו אוטובוס אחד. בית מלון קצת יותר מורכב להקים, אז פניתי לרשת אכסניות אנ"א. מתברר שבכל יו"ש אין אפילו אכסניית אנ"א אחת. הם טענו שזה בגלל שמדובר בקונפדרציה בינלאומית והם יסתבכו אם הם ייכנסו ליו"ש. בינתיים מבית שאן עד עין גדי אין אכסניה אחת. אכסניות הנוער מסובסדות על ידי משרד החינוך, ואני מקווה ששר החינוך החדש ישנה את זה. בנוסף לכך הגשנו בקשה להקים כפר נופש ואנחנו ממתינים להרשאה לתכנון, זה פוטנציאל גדול. מטיילים לא חסר. רק צריך שיהיה להם איפה לישון, לאכול, אטרקציה מעניינת שתביא אותם.

"במישור המועצה יש לנו את פורום התיירנים, כנסים בנושא, יש שיתוף יפה בין הקולגות – כשמגיעה קבוצה הם ממליצים להמשיך למשק הבא ולמרכז המבקרים ההוא. אומנם עדיין הצמיחה נמצאת בחיתולים, ועלינו לשקם את אתר האינטרנט והפייסבוק של אגף התיירות. בינתיים העלינו את תיירות הבקעה לאפליקציית ווישטריפ - אפליקציה שבבת אחת מראה את כל נתוני התיירות שיש באזור".

מה היעד מבחינתך?

"שקאסר אל-יהוד יהיה בידינו", הוא חוזר, "ובכוונה אני קורא לו ככה ולא אתר הטבילה – כי חשוב לי ההיבט היהודי. זה המקום שבו בני ישראל חצו את הירדן. הערבים משמרים את השמות לא סתם. קאסר זה לשבור. בני ישראל עברו את הירדן כשהוא נחצה לשניים. זו גם הנקודה שממנה רואים את הר נבו. חשוב לי גם כביש גישה לסרטבה, וכמובן – ריבונות ישראלית".

לבקעת הירדן יש כרגע אופק חיובי: פרט לעובדה שהחלת הריבונות והסדרת הבקעה עולים על שולחן הממשלה, הבנייה מתפתחת, בנים חוזרים למשקי ההורים במושבים הוותיקים ויש הגירה חיובית. מוסדות חינוך צומחים עם האוכלוסייה, וגם מקומה של התיירות כאמור לא נפקד מהצמיחה הכללית. נדמה שחבל הארץ הטוב הזה, רחב הידיים ורחב השמיים, רק זקוק למינוף נוסף שיהפוך אותו למוקד התיירות הבא.