מצלמות של מעלה

השנאה היא הטרנד החם של הפוליטיקה. טוב שאפשר למצוא קצת נחמה בעולם הדוקומנטרי

ידידיה מאיר , א' בכסלו תש"פ

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
צילום: יוחנן כץ

1.

לא יודע מתי זה קרה, קשה לי לשים את האצבע בדיוק על נקודת הזמן, אבל יום אחד קמנו בבוקר וגילינו שלשנוא זה אחלה. שאין מה להתבייש בשנאה או לנסות להסתיר אותה. להיפך, היא מטבע עובר לסוחר. יש לה ערך בשוק הפוליטי.

אני לא תמים, אני יודע שתמיד הייתה שנאה בעולם ותמיד תהיה. בטח סביב פוליטיקה ובחירות. יש מתחים, יש חילוקי דעות, יש מאבקי כוח. זו דרך העולם. אבל משהו מאוד רע קורה בימים האלה שבין בחירות לבחירות לבחירות. השנאה נהייתה ממש פופולרית. היא הטרנד החם של סתיו 2019.

הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה היא צמד המילים "חרדים ומשיחיים" שנכנס לאחרונה לשיח הפוליטי. זה התחיל אצל ליברמן ועבר מהר מאוד למתחרים שלו על הקולות הצפים וחסרי הדעה, לפיד וגנץ. האמת היא שכבר לפני כמה שנים שמענו דיבורים כאלה מלפיד, אבל אחר כך הוא הבין שזה לא נכון פוליטית להסית נגד ציבורים שלמים, אי אפשר להיות ככה ראש ממשלה, אז הוא שינה כיוון לשתי דקות. השנאה עברה לשיח החדש של ליברמן, וממנו עשתה את דרכה חזרה ללפיד. שנאה מחזרת אחרי אכסניה שלה.

מדהים איך התרגלנו לשפה מלוכלכת כזאת. לפיד וליברמן יכולים לדבר על ממשלה בלי "חרדים ומשיחיים" והביטוי הזה נחשב סביר, תקין, עובר. למה בעצם? ממתי מותר לדבר ככה על מישהו? למה אף אחד לא אומר להם שילכו לשטוף את הפה עם סבון?

2.

הכי מזעזעת אותי העובדה שלפיד לא רואה לנכון אפילו לנמק. אבא שלו, טומי, עוד טרח להסביר למה הוא שונא: הנה תראו, החרדים רוצים שיהיה לנו שמפו כשר, נייר טואלט כשר. אבל השנאה דור 2.0 כבר לא מציגה נימוקים. הרי ברור לכולם שאנחנו נגד החרדים. הייתם רוצים שחרדים יגורו בשכונה שלכם? לא, נכון? נו, אז גם בממשלה לא. נשב עם מפלגות תומכות טרור, אבל לא עם החרדים והמשיחיים.

לוקחים מאות אלפי אזרחים טובים, והופכים אותם ללא ראויים. אתם יודעים מה, אני לא מצפה מהם להסברים מלומדים. אבל לפחות שיגידו משהו. נגיד, "ממשלה בלי חרדים - שלא נושאים בנטל". אה, בעצם זה לא מתאים, בגלל החלק השני של המשפט, "ממשלה בלי משיחיים". כי הרי אף אחד לא טוען שהמשיחיים, כלומר הציונות הדתית, לא נושאת בנטל. אם כבר, היא נושאת יותר מדי בנטל, רוצה להשתלט לנו על הצבא. אז עזבו. בואו לא ננמק. רק נגיד "חרדים" ואתם כבר תבינו מה צריך להרגיש.

ואם תשאלו: הרי לא רק נגד חרדים ודתיים לאומיים מסיתים בימים אלה. גם על הערבים מדברים לא יפה. אז קודם כול, עם כל הכבוד, הערבים הם לא אחים שלנו. שנאה לבני עמנו היא דבר הרבה יותר חמור. לשסות אח באחיו משיקולים פוליטיים ציניים בלבד זה מעשה נתעב. וכמובן שבאמת לא יפה לדבר ככה. אנחנו לא שונאים ערבים. אכן לא ראוי לומר שאנחנו נגד "ממשלה עם ערבים". צריך להקפיד לנמק: אנחנו נגד "ממשלה עם ערבים - שיושבים בכנסת ישראל ומתוכה תומכים בטרור ובאויבי ישראל ומתנגדים למדינת ישראל כמדינה יהודית".

כולם מדברים על כך שאנחנו כבר קרוב לשנה בלי ממשלה יציבה. זה נכון, אבל האמת שבגדול, העסק עובד. מה שצריך להדאיג אותנו יותר, זה רמת זיהום האוויר שנמדדת כאן לאחרונה בכל יום. כמה אפשר עם כמויות כאלה של שנאה והסתה?

3.

ובו בזמן שכל השיח המגעיל הזה מתקיים, מתרחש בטלוויזיה נס קטן. בערוץ כאן 11 עלתה השבוע סדרה דוקומנטרית חדשה שמתעדת את העולם החרדי במבט שלא רק שלא שונא, אלא אוהב. טוב, אולי הגזמתי קצת. במבט סקרן, במבט מתעניין. "מלכויות של מטה", זה שמה של הסדרה, והיא יפה ומרגשת לא פחות מהשם שלה. היוצר אורי רוזנווקס, איש טלוויזיה ותיק ומוערך, יצא להכיר מקרוב את העולם החסידי. יצחק אלכמיסטר ודוד דקלבוים הם יועצי התוכן החרדיים שהצטרפו למסע ופתחו בפניו דלתות. אפשר להאריך בסופרלטיבים ובאבחנות עליו ועל הסדרה שהפיק, אבל אפשר פשוט לומר את הכול במשפט אחד: אם אמנון לוי עומד בצד אחד של העשייה הטלוויזיונית, רוזנווקס נמצא בקצה הכי רחוק משם. בסדרה החדשה הוא מנסה - ומצליח - להבין את השיטה, את הדרך, ובעיקר לרדת לעומק החוויה החסידית.

הפרק הראשון מתחיל בערבות אוקראינה, בבית המדרש של הבעל שם טוב (ידעתם שברישום האוכלוסין של מז'יבוז' הבעל שם טוב מופיע כ"דוקטור ישראל בעל שם"? הרשויות התייחסו אליו כאל סוג של רופא שקיבל מטופלים בקליניקה שלו), ממשיך במחנות המוות בפולין עם קבוצת חסידים מאלעד שיצאה למסע בעקבות מאות אלפי החסידים שנרצחו בשואה, ומסתיים בתקומה הגדולה של תנועת החסידות, כנגד כל הסיכויים, עם סיפורו של ר' סנדר פריד, קשיש בן יותר מ-90 ששרד את מחנות המוות, עלה לארץ והקים משפחה ענקית. בכל יום, בחמש לפנות בוקר, הוא כבר יושב בבית המדרש של בעלז מול הגמרא.

טוב, נתתי כאן תיאור כרונולוגי יבש של חלק מהסצנות בפרק. צריך לראות אותו. לראות את החסידים מתפללים בדמעות על קברי אבות החסידות בפולין במינוס 40 מעלות, את ההתרגשות של ילדי החסידים כשהם נכנסים לחדר שבו חי ופעל רבי אהרון מבעלז בתל אביב, את התיעוד המרהיב של אירועי החתונה של נכד הרבי מבעלז, ואת השיא של הפרק: ר' סנדר הקשיש שרוקד על השולחן מול האלפים, ביחד עם זקני החסידים שעברו את השואה. אחד מהם חושף את המספר שעל ידו, וכולם שרים בדבקות את המילים "מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עימדי". סצינה מכוננת שמסבירה את ההתמודדות החרדית עם שאלת השואה יותר מאלף פאנלים מלומדים.

4.

אבל העניין הוא לא רק הצילום והמוזיקה הנפלאה שמעטרת את הסדרה, גם לא האנימציה הגאונית שעושה את המעברים מהעולם החסידי הישן של המגיד ממזריטש אל החצר של הרבי מפיטסבורג באשדוד. זה יותר מכל זה. סליחה על הדימוי החסידי, אבל חוט של חסד משוך על פני ההפקה הזאת. בסוף הפרק הראשון, אחרי רשימת התודות והקרדיטים, עולה הכיתוב הבא: "תודה מיוחדת לכל אנשי ונשות החסידות שפתחו בפנינו את ליבם ועולמם". זה מדויק. הם לא סתם דיברו, אלא ממש פתחו את ליבם ועולמם. הסדרה לא הולכת אל אנתרופולוגים או אל אנשי אקדמיה, אפילו לא לדוברי החצר, אלא אל החסידים עצמם. חסידים מספרים על עצמם. וחסידים מהסוג שמעולם לא נראה על המסך. כלומר, נראה לא אחת, אבל כגוש שחור ענקי ומפחיד בהלוויה או בהפגנה המונית. אף פעם לא דיברו איתם ככה. ואף פעם הם לא דיברו ככה.

האמת? עד עכשיו לא ברור לי איך רוזנווקס עשה את הפלא הזה. הבנתי שזה היה תהליך ארוך. הוא ישב איתם לפגישה, ועוד אחת, ועוד אחת, ורק אז בא עם המצלמה. אנשים שסוגרים שידוך לכל החיים בדייט אחד, ישבו עם הבמאי לשלוש פגישות בטרם הסכימו להתראיין לסדרה שלו. אחר כך הם הלכו לשאול את הרבי שלהם, האדמו"ר מבעלז, שהבין, כנראה ברוח הקודש, שמהסדרה הזאת דווקא הולך לצאת קידוש השם גדול. כל המהלך הארוך והנדיר הזה גרם לכך שבתוצאה הסופית מתקבלת על המסך שיחה אמיתית, כנה ונינוחה. כאילו אין בחדר צלם ומקליט ועוזר הפקה ואיבה של שנות דור בין התקשורת ובין העולם החרדי, מימות קונילמל ועד מהדורת החדשות האחרונה.

אני לא יודע מה הפרויקט הבא של רוזנווקס, אבל אם הוא צריך עוזר הפקה הייתי מציע את יאיר לפיד. לא, כמובן שלא תהיה לו השפעה על התוכן. הוא רק יחזיק את המיקרופון או את פנס התאורה ויקשיב.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

סצינה מכוננת שמסבירה את ההתמודדות החרדית עם שאלת השואה יותר מאלף פאנלים מלומדים. מתוך הסדרה "מלכויות של מטה"
צילום: באדיבות כאן 11