ירוסלם של כולם

חג הסיגד מבטא רגשות שכל יהודי שחי בישראל צריך להזדהות איתם: הכמיהה לירושלים ולבניינה והחיבור אל התורה. דעה

טלי מהרט-מולה , ל' בחשון תש"פ

יהודי אתיופיה עברו תלאות שגבו קורבנות. טקס אזכרה לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל
יהודי אתיופיה עברו תלאות שגבו קורבנות. טקס אזכרה לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל
צילום: באדיבות המצלם

הגיע הזמן שתפנימו: חג הסיגד הוא לא של יהודי אתיופיה. יותר מ-30 שנה אחרי שקהילת ביתא ישראל עלתה לארץ, אפשר כבר להגיד בפה מלא שזה חג שכולו ציונות מעשית.

המקור של חג הסיגד הוא בנחמיה ט', המתאר את התכנסות בני ישראל בגולה ליום צום שבו קוראים בתורה, מכפרים על החטאים ומתפללים לשוב לישראל. את המנהג המשיכו אנשי קהילת ביתא ישראל גם לאחר שהגשימו את חלומם לעלות לארץ, מתוך רצון לשמר את מסורת הקהילה, לזכור את הכיסופים לירושלים ואת התלאות הרבות שעברו כדי להגשים חלום זה.

אני שמחה שחג הסיגד מצוין כאירוע חגיגי שמיועד להיכרות עם המסורת של הקהילה ביתא ישראל, אך הייתי רוצה לראות יותר ישראלים שמזדהים עם החג כיום שמציין את השיבה לירושלים, כציונות הלכה למעשה. הרי מי שחי פה בין 1948 ל-1967 מבין עד כמה החלום לשוב לירושלים הוא שברירי ועד כמה הגשמתו אינה מובנת מאליה.

מי שעבר את המסע לישראל יודע מה המילה ירושלים, ירוסלם, עושה לנו. חלק מבני משפחתי עלו דרך סודן, עברנו תלאות שגבו קורבנות, וכל זאת כדי להגיע לירושלים. כילדה, המילה ירוסלם הייתה כמילת קסם. בילדותי, למשל, כשהחסידות התעופפו בשמיים שרנו "חסידה חסידה, האם ירושלים אותנו עוד תזכור?". כששאלתי מתי כבר נגיע לירושלים, התשובה הייתה: בקרוב נגיע לירושלים ונקריב קורבן לה' במקדש. מיותר לציין שזה קרה הרבה אחר כך, ולא, לא הקרבנו קורבן לה' במקדש.

כדי לבטא את הגעגועים לירושלים לא מספיק רק להרגיש, צריך מסע. אנחנו היינו הולכים ברגל לכפר אמבובר שבאתיופיה. אנשי הכפר קיבלו את הבאים בסבר פנים יפות יחד עם אחד מהקייסים, קייס מנשה זמרו, שהיה אז בראש העם. היינו עולים להר כשאנחנו בצום, ושם היינו קוראים בתורה. במהלך התפילות הקייסים היו מעודדים אותנו להמשיך לדבוק בתורה כדי שאולי בשנה הבאה נצליח לעלות לירוסלם. בוודאי יש מי מכם שנוהג להתפלל ולהגיד את המשפט "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". אצלנו זו הייתה כמיהה אמיתית ותחושת כיסופים פנימית לירוסלם.

עליתי לארץ במבצע שלמה, ואני עובדת כיום כמנהלת מעון 'אמונה' לגיל הרך. אני גאה להנהיג, להוביל תהליכים ולקבוע אבני דרך לילדים הצעירים. אצלנו בכל שנה חושפים את הילדים למנהגי הסיגד. הילדים נחשפים לתרבות העשירה, לשירים ולתלבושות המסורתיות, וההורים כמובן שותפים להנחלת התרבות לדור הצעיר.

החיים בישראל מלאים באתגרים - לחברה הישראלית ככלל, ולקהילת ביתא ישראל בפרט - אולם הם בעלי משמעות עמוקה. באופן אישי אני עדיין מרגישה בתוך חלום שהתגשם, ויודעת שבזכות התפילות והצומות של אבותינו זכינו להגיע לירוסלם ולנשק את אדמתה.

תתרגשו איתנו היום, תהיו חלק מהגשמת החלום שלנו, ותזכרו שירושלים אינה מובנת מאליה.

הכותבת היא מנהלת מעון 'אמונה' בתל אביב-יפו