לא תלוי ולא משתנה

בשונה מהמקובל בעולם ליברלי, התפיסה היהודית אומרת שהמעשה הטוב והמוסרי לא תלוי ולא משתנה לפי הלכי רוח חברתיים חולפים.

ד"ר לאה ויזל , ל' בחשון תש"פ

"מצווה ועושה" הוא הבסיס הקיומי של עם ישראל. חניכי בנ"ע בחודש ארגון
"מצווה ועושה" הוא הבסיס הקיומי של עם ישראל. חניכי בנ"ע בחודש ארגון
צילום: בני עקיבא

לא טריוויאלי בעיניי כלל ועיקר שתנועת בני עקיבא בחרה לעסוק בחודש הארגון החל בימים אלו בנושא שנקרא "מצווה ועושה". אפשר אפילו לומר שזה מפתיע שתנועת נוער הפועלת בתחום הלא פורמלי ובמסגרת התנדבותית, בוחרת להעמיק בחשיבות של העושה מתוך ציווי, זה שפועל מתוך כפיפות לציווי האלוקי.

טוב עשתה ההנהלה הארצית, שכן הנושא מזקיק ליבון והוא צורך השעה. לנוכח התפיסה הפוסט-מודרנית הדוגלת בערך אחד ויחיד של בחירה חופשית ומפרקת את כל מסגרות הזהות והמחויבויות, יש מקום לשוב ולהעמיק ולחזק את תשתית של קיומנו היהודי: השתייכותנו לקהילת ברית שקיבלה על עצמה משימה של תיקון עולם במלכות שד-י. עם המחויב לסט של ערכים ופעולות שמקורן בתורה. יש לה, לתנועת נוער, כוח השפעה מיוחד שלא קיים במרחב של החינוך הפורמלי, טוב ככל שיהיה. בכוחם של חבריה הצעירים לפתוח דיון עומק כן, בלי מורא מתוצאותיו.

חסינות מפגעי הזמן

אחד ההסברים הפסיכולוגיים הפשוטים לכך ש"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" הוא הקושי לפעול תחת הכרח. די להשוות בין עבודתו של פועל שכיר לתחושותיו של המתנדב. הראשון מחויב והשני חש ש"פתו בסלו", ובכל רגע נתון הוא יכול לפרוש. פעולה מכוח חובה היא תמידית ואינה תלויה במצבי רוח משתנים, וממילא דורשת עקביות והתמדה.

"מצווה ועושה" הוא הבסיס הקיומי של עם ישראל: מאז ימי אברהם אבינו שצווה "התהלך לפניי והיה תמים" ובהמשך באמירת "נעשה ונשמע" לרגלי הר סיני, תמצית הקיום היהודי הוא ייעודי של עם המצווה ועושה, עם שהקדים נעשה לנשמע. זה סוד קיומנו כעם הנושא בשורה לעולם.

אלא שגם אחרי שהבנו מדוע גדול שכרו של המצווה ומדוע המשימה הניצבת בפניו מאתגרת יותר, עדיין יש לשאול: מה היתרון בפעולה תחת צו מגבוה? מדוע אין די בכך שאדם יעשה טוב בשל רגשות חמלה והנעה פנימית–סובייקטיבית?

נדמה שהכפפת המעשים הטובים והמוסר האנושי לציות לצו עליון נושאת עמה יתרונות משמעותיים. הראשון הוא היציבות. המעשה הטוב והמוסרי לא תלוי ולא משתנה לפי הלכי רוח חברתיים חולפים. בשונה מהמקובל בעולם ליברלי הדוגל במוסריות יחסית שבה לכל אדם יש מוסר משלו ואין אמת אחת, מצוות ה' הן אמת מוחלטת והן חסינות מפני פגעי הזמן והמקום.

נקודה שנייה היא דיוק בעשייה. האינטואיציות המוסריות שלנו עלולות להטעות אותנו. בלא הציווי אנו עלולים להיסחף אחר תאוות הגוף או הרגשות באופן לא מאוזן. כך למשל אנחנו עלולים לרחם על אכזרים, להגזים בנתינת צדקה או להימנע מהמתה גם בנסיבות של הגנה עצמית ועוד ועוד. בורא העולם ברא את עולמנו על פי התורה והעניק לנו מצפן שעוזר לנו לחשב מה המסלול המדויק לנו.

בעומק, התורה מתאימה למבנה הפנימי של נשמתנו, ואף זכינו לחוש זאת באירוע היסטורי מכונן, בשעה שהתייצבנו לרגלי הר סיני יחד כאיש אחד ואמרנו "נעשה". "נעשה", ורק אחר כך "נשמע". אלמלי הסתבכותנו בעולם החומר, יכולנו אף להמשיך לשמוע את הקול הפנימי של הנשמה הטהורה שבנו, כשם שאבות האומה קיימו את התורה מתוכם פנימה, עוד לפני שניתנה תורה. ככל שניתן ביטוי רב יותר בחיים המעשיים שלנו לרצון ה' כך נוכל לשמוע טוב יותר את הקול הפנימי שלנו ולהתחבר מחדש לטבעיותנו ולהזדהות עם מעשה המצוות.

עד העת שבה נשוב למצב שלם של חזרה לאותה תחושת הזדהות עמוקה עם מעשה המצוות, ההישמעות לצו האלוקי תכוון אותנו במדויק לדרך הפעולה הנכונה.

לעתיד לבוא נזכה לא נצטרך למשהו חיצוני שיורה לנו את דרכנו, כנבואתו של ירמיה: "הנה ימים באים וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים... נתתי את תורתי בקרבם ועל ליבם אכתבנה והייתי להם לאלוקים והמה יהיו לי לעם. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה' כי כולם יידעו אותי למקטנם ועד גדולם". יבואו ימים שבהם התורה תהיה כתובה "בקרבם ועל ליבם".

ויש גם נקודה שלישית והיא שבסופו של דבר הכול לשם שמיים, וזו אולי הנקודה המרכזית. דרך כל המצוות, כולל מצוות שבין אדם לחברו וכולל מצוות המובנות לנו בשכל, אנו מתחברים לקב"ה. כל מעשינו הם דרך לעשיית רצון ה', אמצעי להנכחת שם ה' בעולם וקירבה אליו. גדול ה"מצווה ועושה", אשר מצטרף לעבודת צוות והופך שותף לקב"ה בתיקון העולם.

משימת חיים יהודית

אז מה עושים? איך נצליח לפעול טוב גם כשאנחנו פחות מתחברים? כיצד נוכל להכפיף את רצוננו למשהו גדול מאיתנו שלא תמיד מובן לנו?

על כך אפשר להשיב בשניים. ראשית, ככל שנפנים את גדולתו של ה"מצווה ועושה", וככל שנבין כמה הדבר משמעותי, כך נסכים להירתם ולהתאמץ לעמוד במשימה של "מצווה ועושה" שהיא משימת חיינו כיהודים.

הנקודה השנייה פרקטית יותר. להתחיל להתאמן על המצב הנפשי של "מצווה ועושה" בצעדים קטנים ומדודים: לקחת מצווה אחת שקצת קשה לנו איתה ולהחליט להפנות אנרגיות לשמירה עליה. נקבל על עצמנו דבר אחד, פרט אחד שלא הקפדנו עליו. לאט לאט נראה כמה הדבר משפיע במעגלים שונים ומעלה אותנו למסלול של התקדמות רוחנית.

ואחרי ככלות הכול ולצד המחויבות לעשייה, נפנה גם ללמוד על משמעויותיה, ובלבד שהעשייה לא תהיה תלויה בהבנתנו ונסכים לקיים גם בלי הבנה ומתוך אמונה שיבוא יום והדבר יתיישב על ליבנו ויהפוך לטבעי לנו. המודעות לכך שאנחנו שייכים למשהו גדול, שאנחנו חלק מעם שיש לו ייעוד ותפקיד, היא כשלעצמה מחזקת ומאפשרת צמיחה אישית ותרומה ייחודית לחברה כולה.

***

ד"ר לאה ויזל היא ראש המדרשה באוניברסיטת בר אילן

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת gidon@besheva.co.il

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)