עסקת חבילה

הגלובליזציה הביאה בכנפיה את ערכי השוויון לכל בני האדם. אלא שהכפר הגלובלי הוא גם איום על קיומה של הזהות המקומית המיוחדת שלנו

תניה רגב , ל' בחשון תש"פ

בלאק פריידי
בלאק פריידי
צילום: iStock

המשחק 'חבילה עוברת' מקבל משמעות רעננה ונוצצת בחודש נובמבר. כולם גולשים, מחפשים, משווים, קונים, רצים לדואר ומביאים. גם כשייגמר ה'בלאק פריידי' ימשיך הכפר הגלובלי לרחוש כל העת ממעבר של סחורות וכספים.

כולם בעסק. גם אלה מאיתנו שבחרו לעבוד קרוב לבית, לקנות פירות אצל הירקן המקומי או ליהנות ממוזיקה תוצרת הארץ, הם חלק מהתנועה שאיננה מפסיקה לרגע. למה? כי בעולם גלובלי לא רק הכלכלה פורצת גבולות, אלא ישנה גם תחלופה מסחררת של רעיונות, של מושגים תרבותיים, של אידיאולוגיות ושל אנשים. העולם הגלובלי עושה רושם של תמנון רב זרועות שמפרק ובונה, מאחד ומפריד, פותח וסוגר בעת ובעונה אחת.

ניתן לחלץ מן הסבך שתי תופעות. האחת היא הכלכלה הגלובלית, והשנייה היא הגלובליזציה של הזהויות. אלה אחוזות האחת בחברתה ומזינות זו את זו. בעולם קפיטליסטי, שמחשיב את השגשוג החומרי של יחידים, יורדת קרנה של הקולקטיביות, בעוד שהדאגה הפרגמטית לצרכיו של היחיד עולה. יותר מכך, מי שנהנה מהשפע שיש לגלובליזציה להציע, מוצא את עצמו מטפח זהות הכרוכה בקהילה אוניברסלית ותועלתנית, וקושר עצמו פחות למסגרות בעלות תרבות, מוצא או היסטוריה משותפים. כך הופכת פריצת הגבולות הכלכליים לסדר זהותי חדש.

במאה העשרים התקיים קשר אמיץ בין טריטוריה, אוכלוסייה ושלטון. אזרחי מדינת הלאום הם אנשים בעלי רקע תרבותי דומה, ששרים את אותו המנון, מגויסים יחד למען אותן מטרות, חולקים את אותו הכאב, אותם הפחדים ואותן התקוות. הגלובליזציה פירקה את הסדר הזה, ומבקשת ליצור ציוויליזציה חדשה, חובקת עולם, שבה הפעילות הכלכלית והתרבותית איננה מחוברת עוד לטריטוריה בעלת גבולות ברורים, והשלטון איננו עוד המנהל הבלעדי של המשאבים.

האם תופעה זו חדשה בהיסטוריה? כן ולא. אימפריות ענק קמו לה לאנושות כבר בימי קדם, אנחנו הרי מכירים את מצרים, אשור ובבל המקראיות שהעבירו אנשים וטובין ממקום למקום, אלא שהטוויסט הנוכחי של הגלובליזציה טמון בטכנולוגיה שגורמת לכיווץ הזמן והמקום ומעניקה את התחושה כי מדובר בתופעה חדשה שטרם עלתה על במת ההיסטוריה.

הטוב שבפיצול

מה ניתן ללמוד ממקורות ישראל בכל הקשור לתנועה הגלובלית? סיפור מגדל בבל עשוי להתפרש כגלגול מוקדם של ניסיון לאחד את העולם ל"שפה אחת ודברים אחדים". את מעשיהם של אנשי דור הפלגה ניתן לקרוא כהתרסה דתית, אך גם בהקשרם של היבטים חברתיים: אחדות הדעה והמעשה. כך למשל כותב הנצי"ב מוולוז'ין: "זה ודאי לא יעלה על הדעת שיהיה עיר אחת לכל העולם, אלא כסבורים שיהיו כל הערים סמוכות וטפלות לאותו העיר שבה המגדל, ויהיה המגדל לצפות ממנו למרחוק אחר כל היישוב שלהם שלא יהיו נפרדים בארץ אחרת, על כן נצרך שיהיה ראשו בשמיים". (פירוש הנצי"ב לבראשית יא, ד).

מה שמפתיע בבחירתם של אנשי דור הפלגה להתאחד תחת מגדל אחד הוא בעיקר כל הפסוקים הקודמים לפרק י"א בבראשית, אשר מתייחסים לפרטי פרטיהם של צאצאי נח, אלה שהקימו ערים גדולות ונפוצו לכל עבר, והתפלגו ללשונות והתחלקו לגויים. איך הצליחו כולם לבסוף לשוב ולהתכנס לבקעה אחת בארץ שנער, ולדבר בשפה אחת ולחשוב דברים אחדים? כל זה איננו ברור, אולם ללא ספק ניתן לקבוע כי תנועת ההתרחבות וההתפזרות הקודמת לאחדותם של אנשי בבל טובה היא וראויה בעיני הקב"ה, שהרי הוא איננו מקבל את היוזמה החדשה של אנשי הבקעה בארץ שנער ובוחר לשלחם על פני הארץ כולה. אחריתם של אנשי בבל מלמדת כי החיים הקהילתיים הראויים מתפצלים לשבטים ולעמים – שכולם אומנם חייבים בתשתית מוסרית דומה, הן שבע מצוות בני נח, אך הם נבדלים זה מזה בתרבותם ובמנהגיהם.

את ההנחה של התורה, שהעם הוא קבוצת ההתייחסות הגדולה ביותר שאיתה יכול היחיד להזדהות, ושממנה הוא שואב משמעות ובאמצעותה הוא מכונן את זהותו, אנו שבים ומוצאים אף מחוץ לגבולותיו של ספר בראשית. פסוקים רבים בתורה המתייחסים למצוות שבין אדם לחברו נוקטים במילים "אח" או "רע". הושטת היד איננה כלפי אזרח העולם שיש לו זכויות ליברליות מכוח היותו בן אנוש, אלא שילוב ידיים בין קרובים ששניהם דרים יחד בכפיפה קהילתית אחת.

בפירושו למצוות הצדקה (דברים טו, ז) מציין הרש"ר הירש את שלושת מעגלי ההשתייכות של האדם: "התפקיד הנובע ממצות צדקה הוא כה גדול וכה אחראי עד שרק פעולת הגומלין של שלושת הגורמים האלה – הקהילות, החברות והיחידים — יכולה להביא לידי קיומו". הרש"ר הירש סבור כי מצוות הצדקה מסתעפת לכל כך הרבה כיוונים ונשענת על שיקולים כה רבים, עד כי צריך את המסגרת הגדולה ביותר, הקהילה הפוליטית המאורגנת, על מנת שניתן יהיה לקיימה.

בדבריו אלה משרטט הרש"ר הירש את גבולות שיתוף הפעולה האנושי – המדינה. זאת בניגוד לקוסמופוליטיות, אשר מאמינה באדם שהעולם כולו הוא ביתו, והאנושות כולה היא משפחתו. הכיוון שאליו חותרים פסוקי התורה הוא ההתכנסות אל גבולותיה של המולדת, שבה יש תרבות ושפה פרטיקולריים, ואת ההעדפה של המקומי והקרוב על פני הזולת חסר הפנים, תושב העולם.

חלונות פתוחים

יחד עם זאת יש לזכור כי גם אם יש לנו בית מוגדר ויציב, עדיין חלונותיו פתוחים אל המרחב התרבותי ואל האפשרויות שהוא מזמן. ברוח זו אפשר לצטט את דבריו של הרב ליכטנשטיין: "יש אנשים, גם גויים, ששליחותם בהיסטוריה היא שליחות של יצירה – יצירה ספרותית, יצירה מוסרית. אנשים שאתה רואה בהם גדלות, גדלות הנפש, גדלות מוסרית. איך אפשר שלא להתפעל מסמואל ג'ונסון? אדם שהתחיל ברפש הלונדוני, והגיע לרמה של גמילות חסדים, שהלוואי שאני הייתי מגיע אליה. וכי עליי להתעלם מכך, רק בגלל שהוא גוי? כמה שיחות מוסר גלומות בסיום שירו של רוברט פרוסט על אודות עובר אורח העוצר ליד יער בערב מושלג... ובאיזה ריכוז ועוצמת שלווה! איזה שגב, איזו יראת שמיים והתמסרות משתקפים בשורה הנפלאה החותמת את הסונטה של מילטון על עיוורונו! מדוע עליי להתעלם מכך?".

הגלובליזציה הביאה בכנפיה את ערכי השוויון לכל בני האדם, ואת התקווה להתעלות מעל המפריד והמסכסך. בשביל מדינת ישראל, מעוטת המשאבים הטבעיים, הגלובליזציה היא גם הזדמנות יקרה מפז – היא האפשרות להפוך למעצמת הייטק ולהביא שגשוג ורווחה לאזרחי המדינה. יחד עם זאת, בכפר הגלובלי טמון גם איום - התפרקותה של הזהות המקומית והמיוחדת שלנו, של השפה הפרטית, החלשת האמונות המשותפות שלנו ושל הערכים שבהם אנו מאמינים – אשר להם אנו מעוניינים לתת קול בעולם. בהליכה בין הקוסמופוליטי ללוקאלי נדרש איזון עדין המכיר בחשיבות ההתכנסות פנימה, לגבולות הקהילתיים שלנו כמדינה וכעם, מבלי לוותר על ההזדמנות שיש לעושר התרבותי במרחב הגלובלי להציע.

***

תניה רגב היא ראש תחום חינוך בעמותת 'יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה' שליד מכללת הרצוג

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת gidon@besheva.co.il

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)