אילוסטרציה
אילוסטרציהצילום: ISTOCK

הבחירות האחרונות העלו לכותרות דרישה של מפלגות מסוימות (אביגדור ליברמן וכחול-לבן) לשנות את הסטטוס קוו לגבי תחבורה ציבורית בשבת.

הם מציגים את החוק הקיים כאיוולת מוסרית – מדינה שכופה על אזרחיה משהו לא סביר ופוגעת בזכות המינימלית לתחבורה ציבורית ביום החופשי, בשבת.

לטענתם צריך לתת לכל אחד להחליט בעצמו אם הוא רוצה לחלל שבת, אך לא ייתכן שהמדינה תכפה איסור כזה. המדינה צריכה לדאוג לחופש של כל פרט ולרווחתו, ק"ו בעניין כזה שבו לכאורה רוב האזרחים הם חילוניים והמיעוט כופה את דעתו על הרוב.

טענה זו היא שקרית, דמגוגית ופופוליסטית. הנושא האמיתי שעומד בבסיס הדיון הזה אינו זכויות הפרט אלא הצביון הלאומי של מדינת ישראל. השאלה היא מה הזהות היסודית שמאגדת כעם אחד את כולנו, השותפים בחיינו במדינת היהודים.

ערכים לאומיים מול זכויות הפרט

אסביר את דבריי: כל מדינה 'כופה' דברים רבים הפוגעים ברווחת הפרט. לדוגמה: מתקיימות תחרויות ספורט שכדי לאפשר אותם סוגרים כבישים לתנועה כך שנוצרים פקקי תנועה. מה ההצדקה שאני כאזרח העיר אתקע בפקק ע"מ לאפשר לרצי מרתון מכל העולם לרוץ ברחובות העיר שלי? ברור שזה נובע מתפיסה הרואה בתחרויות ספורט קידמה, תרבות, שותפות בינלאומית עם עמי העולם וכו'. הצורך הזה גובר בלי דיון ושאלה על ערך הדאגה לנוחות הפרט.

אם ארצה לקנות עבד באפריקה, גם אם יהיה 'חוזה' בהסכמה מלאה ביני לבין העבד – מדינת ישראל לא תאפשר לי בביתי הפרטי לשעבד אותו כעבד כי זה סותר את ערכי הלאום הבסיסיים – חופש וחרות.

אם ארצה ללמד במכינה הקדם צבאית שלי שנשים לא אמורות להתגייס לצה"ל – אסתכן בסגירת המכינה ועצירת כל התקציבים על אף היות מדינתנו דמוקרטית ובעלת חופש דעות. זאת מפני שיש מי שסובר שערכי הלאום כוללים את שירות הבנות בצה"ל, וא"כ נאסר עליי לחנך ע"פ דעתי נגד ערכי המדינה.

כלומר: ישנם ערכים חשובים שהמדינה רואה לנכון להדגישם ולתת להם מקום גם כשהדבר פוגע בפרט ובזכויותיו.

על פי זה ברור שכשם שאפשר ליצור פקקי תנועה למען קיום עצרת והפגנה או כדי לאפשר תחרות ספורט או הופעת זמר רוק, אפשר גם שיהיו פקקי תנועה למען ערך המדינה היהודית – כגון שיפוץ פסי הרכבת דווקא בימי חול כדי למנוע חילול שבת. כך גם מובן ולגיטימי שמשביתים את התחבורה הציבורית בשבת.

א"כ ההתנגדות לסטטוס קוו בנושאים אלו לא נובעת מהבנה שזכויות הפרט גוברות על הערכים הלאומיים אלא מתפיסה שערכי השבת והיהדות אינם חשובים דים. המתנגדים למצב הקיים במדינתנו בנושאים אלו – בעצם מתנגדים לצביון היהודי של המדינה, ואין לכך קשר לזכויות הפרט.

הוויכוח הוא על זהותנו כמדינת העם היהודי, העם ששמר שבת כ4000 שנה וחזר כעת לארצו, העם שהשבת שמרה עליו, כביטויו הידוע של האפיקורוס הנודע, אחד העם.

מי כופה על מי?

מי שבאמת פועל בכפייה אלו ראשי הערים וחבריהם בתקשורת ש'מוחאים להם כפיים'. הם כופים את ערכיהם האנטי-יהודיים על כולנו.

ערכי ה'ביחד' שלנו נקבעים ע"י הכנסת המתבססת על דעת הרוב, וע"י האמת.

הרוב בכנסת לא שינה את החוק, ופירוש הדבר שהרוב במדינת ישראל תומך בצביון יהודי המתבטא בין היתר בשביתת התחבורה הציבורית.

האמת ההיסטורית היא שמי שהתקבץ לכאן, לא"י, זה העם היהודי. אין שום מכנה משותף אזרחי בארצנו, אין שום דבר שיכול להדביק אותנו ולתת לנו זהות משותפת חוץ מהאמת ההיסטורית של היותנו מדינת היהודים. והיהודים התעצבו והתאפיינו ע"י קיום המצוות במשך כל הדורות. אנו העם שנולד ביציאת מצרים ובהר סיני וחי כך כל שנותיו – אלו מהותנו ועתידנו, הנאמנות להיותנו יהודים.

עלינו למחות נגד הכפייה האנטי-יהודית ולהציל את מדינתנו מהשתלטות לא חוקית ולא דמוקרטית הפועלת נגד המוסר, החוק והתורה.

(הרב שמריהו הופמן הוא ר"מ בישיבת מצפה רמון)