כאן נורו יהודים שזעקו ''שמע ישראל''

משלחת צאצאי העיר חלם יצאה למסע באתר צעדת המוות הראשונה, בה נטבחו אלפים בידי הנאצים, ונדחקה מדפי ההיסטוריה היהודית.

שמעון כהן , ה' בכסלו תש"פ

המשלחת בפולין
המשלחת בפולין
צילום: בנצי לבקוביץ'

להחזיר לתודעה את הפרק שנשכח. לבקוביץ'

בימים אלה מתקיים מסע מיוחד בו משתתפים כמאה מצאצאי היהודים בחלם ובהרוביישוב.

במסע משחזרים המשתתפים את התחנות בצעדת המוות הראשונה אליה הוצאו כ-4000 מגברי הערים חלם והרובישוב ולאורך מאה קילומטרים שנפרסו על פני ארבעה ימים נטבחו בזה אחר זה עד שנותרו מהם מאות בודדות בלבד.

מתוך המסע מספר לערוץ 7 בנצי לבקוביץ', יו"ר ארגון יוצאי חלם וממארגני המסע, על הימים המרגשים והמטלטלים העוברים על המשתתפים באירוע לאחר שנה שלמה של הכנה והיערכות מול הגורמים הרלוונטיים בפולין ובישראל.

ביומיים הראשונים של הביקור הגיעה המשלחת לאתר מחנה ההשמדה סוביבור שם הושמדה כמעט כל קהילת חלם ועד אתמול בערב קיימו את המסע המדלג בין תחנותיו של מצעד המוות הראשון, עליו מספר לבקוביץ', מסע שהחל שלושה חודשים אחרי פרוץ המלחמה:

"הודיעו לגברי העיירה חלם שעליהם להתייצב בכיכר העיר, מגיל 15 עד 65. מיד אחרי שהם התייצבו שם, אנשים שביומיום עובדים או תלמידים וכו', נסגרו הרחובות בדרך לכיכר המרכזית על ידי חיילים גרמניים כשהם בפנים ולא יכולים לצאת. מיד בצעקות אמרו להם להסתדר שורות שורות ברביעיות, שורות של מאה איש. חמש קבוצות שכאלה, כלומר אלפיים איש. נשמעו צעקות 'לא לזוז' ו'לא לדבר'. מי שמדבר, יריות".

"לקחו כובעים מהאנשים, ריכזו את התעודות שלהם ושרפו אותן. בכובע אחר ריכזו את התכשיטים והטבעות ושאר דברי הערך. עלה המפקד הגרמני ואמר ש'אנחנו לוקחים את החלאות לעבודה'", ממשיך לבקוביץ' בסיפור האירועים.

כשהם מסודרים ברביעיות החלו גברי חלם את מסע המוות בהליכה שהקצב שלה דמה יותר לריצה. "מדובר באנשים עם מיומנות של אנשי יומיום ולא של צנחנים", מזכיר לבקוביץ'. "כך הם עברו 35 קילומטר ביום בוץ ושלג מעורב בגשם עד להרובישוב".

בדרכם ירו ורצחו הגרמנים את כל מי שלא יכול היה להמשיך בריצה. זאת לבד ממספר תחנות בדרך שבכל אחת מהם אספו קבוצות של כמה עשרות מהצועדים, טענו שהם ניסו לברוח וירו בהם למוות. כמחצית מהצועדים נספו בדרך עד לחוברישוב.

משהגיעו יהודי חלם לחוברישוב הם שוכנו באסם על מנת שיהודי הרובישוב לא ידעו עליהם בשעה שגם הם מצטווים להגיע לכיכר ולהצטרף למסע הרגלי.

"הביאו את כולם לנהר הסמוך. שם, סמוך לגשר אמרו להם לרוץ לכיוון החיילים הרוסים ולצעוק 'יחי סטאלין' כדי שהרוסים לא יהרגו אתכם. בכל זאת הרוסים שראו מאסות של אנשים רצים לעברם ועצרו אותם. היהודים אמרו שהם רק רוצים לחיות אבל החיילים הרוסים אמרו שצריך לברר עם המפקדה בביאליסטוק. שלחו רצים ואחרי שלושת רבעי יום הגיע פקודה מביאליסטוק שלא להכניס אותם כי יש ביניהם גרמנים. במצב הזה החיילים הרוסים העבירו אותם חזרה לצד הגרמני".

הימים היו ימי הסכם מולוטוב-רובנטרופ והגבול לא היה ברור. כיוון שכך החיילים הגרמנים לא נותרו במקום וכך כאשר מועברת קבוצת היהודים ששרדו את הצעדה הם נורו כאשר "גם המקומיים לא היו סימפטיים, בלשון עדינה, כלפיהם".

"היו שנכנסו לנהר הקפוא כדי לעבור לצד הרוסי. הם הגיעו חזרה ומקבוצה של 4500 איש נשארו פחות ממאתיים איש. זה היה מסע המוות הראשון שעליו בינואר 1940 כתב הכתב ב'זנבה, זאב זבוטינסקי. הוא כתב תיאור של מצעד המוות הזה. צבי פכטר, עד מרכזי במשפט אייכמן, העיד על המסע הזה, ובכל זאת הוא נעלם מדפי ההיסטוריה. המטרה שלנו היא להחזיר אותו לדפי ההיסטוריה. המסע הוא אירוע מכונן בשואה".

על המסע שהקבוצה הישראלית קיימה עד אמש, מספר לבקוביץ': "התחלנו את מסע השחזור בכיכר שאליה אספו את אלפיים היהודים מחלם, ושם חשפנו שלט זיכרון לזכר אותו אירוע. היה שם הרב הראשי של פולין. המחשנו את הסיפור שהיה במקום לא רק בתיאור הגראפי אלא גם בצעקות שצעקו הגרמנים על ידי מתנדב דובר גרמנית".

על הפרטים והעדויות מהאירועים הקשים מציין לבקוביץ' כי "יש עדויות מהימנות ביותר. אחת העדויות היא של יהושע הרץ, איש חלם שהיה סטודנט לרפואה באיטליה והגיע לחופשה שנמשכה אל תוך מסע המוות. הוא היה צעיר והוא אחד מהניצולים הבודדים".

"באותו מעמד של חשיפת השלט קראנו יזכור. גם תקענו בשופר בכיכר העיר כשבית הכנסת המרכזי של חלם נמצא במרחק שני בתים זה מאוד סמלי. לאחר מכן חילקנו דגלים והלכנו בצעדה של רביעיות, כפי שהם הלכו, את כל הכיכר לכיוון האוטובוסים. משם עברנו באותן תחנות".

"בתחנה הראשונה, שבה נהרגו מאה חמישים איש ביער, חיכו לנו הכומר המקומי והרב הראשי של פולין ונערכה תפילה. היו שם גם תלמידים פולניים שנתנו קטעי עדויות וסיפרו את הסיפור. היה מישהו מאיתנו שאמר שש מילים אותן בוודאי אמרו הנרצחים שם: 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'. מאוד מרגש לעמוד ביעד פולני קפוא ביום חורפי ולשמוע את הדברים".

לבקוביץ' מבהיר כי בכוונת העמותה בראשותו לקיים את האירוע אחת לשנה על מנת להטמיע את הקורות בו בתודעה הישראלית ואף במערכת החינוך. "זה אירוע מכונן בשואה, וכשם שיש מצעד החיים שמנציח את צעדת המוות באושוויץ בתום המלחמה לא יתכן שלא יזכירו את מצעד המוות הראשון, האות הראשון שאנשים לא קלטו אותו על התכנית המוסדרת להולכת יהודים לשמד".

שלט ההנצחה, צילום: בנצי לבקוביץ'

במסע, צילום: בנצי לבקוביץ'