השארת הספקות - ביקורת שירה

ספר השירה החדש של אלחנן ניר מאפשר לקורא הצצה חטופה לניסיון הבלתי פוסק ליצוק משמעות אחרת לשגרה התובענית

שפרה ריפקין , ז' בכסלו תש"פ

אלחנן ניר
אלחנן ניר
צילום: מיכל פתאל, באדיבות מקום לשירה

בקובץ השירה 'גוף שנתת בי' (הקיבוץ המאוחד) אלחנן ניר מנסה להלך בין הטיפות. מצד אחד לגעת בנושאים רלוונטיים לכלל הקוראים, שאינם משויכים מיידית למגזר שממנו הוא מגיע, אך מנגד שיריו עמוסים תשתית מקראית מן התנ"ך ומכתבי החסידות, כך שהרובד הנוסף בשירתו, כאדם שומר מצוות, יוצר הכלאה נהדרת בין שלל הזהויות שקיימות בו (עורך ספרותי, רב בישיבת שיח יצחק, משורר ואב לילדים, ובטח שכחתי איזה עיסוק נוסף).

ספר השירה החדש של אלחנן ניר הוא מראה על החיים עצמם. יש בו יופי ושברון לב ופצעים חשופים, ובכל שיר יש זעקה גדולה שעוברת עם הקורא לדף הבא. לצד יכולת הכתיבה המופלאה שלו, בוחר ניר לגעת בשבר עצמו בידיים חשופות. אין כאן ניסיון לייפות את המציאות או להעניק לה מראה אוטופי, אלא תיאור אמיתי ונוגע של גורלו של היחיד ומאבקיו מול הקיום היומיומי.

גיבורי השירה שלו הם קונקרטיים, מציאותיים ולא פעם יש ביניהם ובין הקורא היכרות מוקדמת (כמו דמותה של דפנה מאיר למשל). חלק משיריו של ניר נתונים לפרשנות וכאן אולי טמון יסוד נפלא בשירתו. כוונת המשורר מעולם לא הייתה חד משמעית, ואין ודאות גם כשהשיר מגיע לסיומו. אלא מה? יש התחבטות ותהייה וספקות, וכאן הופך הקורא לחלק מן היצירה עצמה. גם לו יש יכולת לתהות ולהיאנח ולדרוש תשובות, וכך הוא הופך, אולי בעל כורחו, לקורא פעיל ומעורב.

מערכת יחסים שברירית עם הבורא. גוף שנתת בי
מאת: אלחנן ניר. בהוצאת הקיבוץ המאוחד

בהמשך לספריו הקודמים של אלחנן ניר, גם כאן נרקמת מערכת יחסים שברירית בין האדם לבוראו. ניר לא עושה הנחות לקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא, ומאפשר לקורא הצצה חטופה למסעו האישי ולניסיון הבלתי פוסק שלו ליצוק משמעות אחרת לשגרה התובענית, ודווקא מתוכה להגיע לחיבור משמעותי לחיי תורה ומצוות. ואולי, רק אולי, כמו בספר שיריו הראשון 'תחינה על האינטימיות', גם כאן מעדיף ניר את המימד הסובייקטיבי של החוויה הדתית, ולא מתיימר להיות נציג של אף קבוצה או ממסד.

לצד החמימות שבחוויה הדתית-רוחנית, שאליה משליך המשורר את כל דאגותיו, ישנה תהום פעורה שאורבת לפתחו של כל אדם מאמין. ניר לא נרתע מהעיסוק בספקות ונותן להם מקום מרכזי בספר. וכמו בתנועת מטוטלת, גם כאן נשמר האיזון בין הרצוא לשוב. בין הניסיון להסתגר בין ארבע אמות של הלכה ובין הצורך לחיות כאן ועכשיו את עולם המעשה.

"בַּיְשִׁיבָה לִמְּדוּ אוֹתִי שֶׁאִישׁ הָאֱמוּנָה אַף פַּעַם לֹא בּוֹדֵד/ אֲבָל הַחַיִּים גִּלוּ דְּבָרִים אֲחֵרִים/ תּוֹרָה שֶׁלָּנּוּ אוּלַי בַּפַּעַם הַבָּאָה/ בְּכָל זֹאת תַּבִּיטִי עָלֵינו/ קָהָל גָּדוֹל שֶׁל בּוֹדְדִים". המילים של ניר עמוסות חמלה ואין בהן טיפת זיוף. גם אם הנושאים לעיתים מורכבים, טכניקת הכתיבה שלו אינה מעיקה ויוצרת קריאה חלקה, שאין בה לאות או כבדות. כמה טוב לדעת שבעולם דיגיטלי, עמוס טכנולוגיות וסייבר, יש אי של שפיות שאליו אפשר לברוח. ואיזה נס שיש שירה בעולם.