השמיעיני את קולך

עבודה, כביסה או סתם הצטנעות: הר התירוצים הנשיים שמסייע לנו להתחמק מלהשמיע את קולנו בבמות השונות הוא הפסד לשיח הציבורי כולו

עפרה לקס , ז' בכסלו תש"פ

עפרה לקס
עפרה לקס
צילום: איציק בירן

היה זה בוקר של טרום החופשה הגדולה, בוקר שבו כל דקת עבודה היא מתנה. אבל הסלולרי לא ידע את זה, והצלצול שלו ניתק את חוט המחשבה שהצלחתי לתחזק בקושי רב. "שלום", אמרה האישה הנחמדה מעבר לקו, וסיפרה שהיא נציגה של מכון ירושלמי מפורסם. "קראנו כתבה שכתבת ובה התייחסת לנושא יהודי עזה. הדברים מרתקים ואנחנו רוצים להזמין אותך לפאנל בנושא".

רגע רגע, אני? פאנל? לפי התאריך זה יוצא בקיץ. מה אעשה עם הילדים? זו תקופה נורא עמוסה ואצטרך להכין ולקרוא הרבה, אולי אפילו ללכת לספרייה, מתי אמצא זמן? ואם חושבים על זה עוד קצת, אני עומדת להפסיד יום עבודה, כלומר כסף, ואני לא יכולה להגיע בחינם. בכלל, למה הם פונים דווקא אליי, מדוע הם חושבים שיש לי מה לומר בנושא? המחשבות השתוללו כמו קבוצת חניכים בעיצומו של מעגל מוראל, בלי שליטה ובווליום צורם. מכולן עלה יחד הפזמון החוזר: תגידי לא! (שתיים, שלוש) תגידי לא! אז אמרתי לא, זה לא מתאים, אני עמוסה ובחינם זה לא ילך. סגרתי את השיחה, ולא הצלחתי לטוות מחדש את החוט ההוא, החמקמק. התחרטתי. למה אמרתי לא? מה הבעיה? הרי כתבתי על יהדות עזה אחרי שקראתי חומרים ובעקבות ריאיון שערכתי. מה הם כבר מבקשים, הרצאה קצרה של 20 דקות? חבל, אולי זה בכל זאת יכול היה להתאים.

יומיים חלפו והסלולרי צלצל שוב. "מצאנו תקציב. נוכל לשלם על בואך", אמרה האישה הנחמדה ומוטטה את מגדל הקלפים הקטן שבניתי. לזה לא התכוננתי. "יודעת מה? יש מישהו שכתב המון על הנושא שאת מחפשת. הוא ממש מומחה, תפני אליו, כדאי לך. חכי רגע, כבר אתן לך את המספר שלו", אמרתי והתבאסתי.

הדרה עצמית

במשך שנים חשבתי שזה משהו בי. ידעתי שיש לי אמונות ותפיסות שאני רוצה להביא אל השיח הציבורי, התקוממתי נגד תופעות, רציתי לספר על התרחשויות, להיות חלק מהדיון המתהווה כל העת, אבל לא חשבתי שאני יכולה לכתוב טורי דעה או להשתתף בפאנלים ואפילו לא לכתוב ברשתות החברתיות. חששתי שהניסוח לא יהיה מדויק ואולי החידוש לא יהיה מדהים. פחדתי שהדברים יעוררו התנגדות ובכלל, את מי מעניין מה שיש לי לומר. התחושות האלה ידעו להתלבש בבגדי תירוצים נפלאים: הבית, הילדים, העבודה, רק תגידו. תקופה ארוכה מאוד חשבתי שזה רק הסיפור שלי. אבל אז גיליתי לצערי שאני לא מיוחדת. זו תופעה מגדרית. נשית.

איך גיליתי? ישבתי בישיבות תכנון של כנס 'בשבע'. מדי שנה ניסינו להביא נשים שיהיו חלק מפאנלים, שיחוו את דעתן, שיביעו את עמדותיהן המקצועיות. ואז נחשפתי לתופעה. אישה אחרי אישה אמרה "אני לא יכולה", "זה לא בדיוק הנושא שלי", "לא מרגישה שיש לי מה לתרום". משפטים שנשמעו לי מוכרים מדי. התירוצים אומנם לא כללו את הסבתא המאושפזת בבית החולים או את המחברת שנאכלה על ידי הכלב, אבל מהצד השני של המתרס היה קל להבין שיש כאן התחמקות.

לנשים יש הרבה מה לתרום לשיח, הן הרי נמצאות בכל שדות הדעת ועובדות בכל המקצועות. יש להן הרבה פעמים דעות מאוד מוצקות בנושאי חברה, מדע, משפט, איפה שלא נשים את האצבע. בנוסף לכך הן מביאות לשיח את נקודת המבט הייחודית להן. חוויות החיים שלהן אחרות מאלו של הגברים. מעגל שנמצאים בו גם גברים וגם נשים יהיה תמיד עגול יותר, והרי יש היום חיפוש אחרי הקול הנשי. אז למה זה לא קורה?

ביום שישי השתתפתי במפגש של אנשי תקשורת שעסק בסיקור שלילי של אחד המגזרים בישראל ובדרך לתקנו. כשעל שולחן הניתוחים עלה נושא הביישנות וההססנות, עורך בכיר בטלוויזיה זרק: "זה כמו נשים. קשה מאוד להביא אותן לפאנל טלוויזיוני. גברים מיד אומרים כן. הם יבואו לדון גם בנושא שהם בכלל לא מבינים בו. נשים, גם אם הן מומחיות בתחום, יגידו שאין להן מה לומר ויתייבשו מול המצלמה". העורך ההוא פתר לי את התהייה האם ההדרה העצמית מהשיח הציבורי קשורה לחינוך דתי, חינוך שכלל זיקת יתר של ענווה ושתיקה. התשובה היא שלא. זוהי מהות, אופי שקול, חושב, כזה שבוחן את עצמו. האמת? זה לא כל כך רע. יש משהו בתכונות הטובות האלה שכדאי לשמר, במיוחד באקלים הנוכחי, ואני לא מדברת על כדור הארץ.

פתרון השייקר

אנחנו חיים בטרפת. בשבוע שעבר פרסם המשפטן גיל ברינגר מאמר בעיתון הכלכלי גלובס. הוא נתן פרשנות לפסיקה של שופטי העליון גרוסקופף ושטיין, וטען טענה שרק מיטיבי לכת בשדה המשפט יכולים להבין לעומק. העובדה הזאת לא הפריעה לצייצני הרשת לירות בו מילים, לצלוב אותו על עמוד הטוויטר ולהטיל בו רפש. הוא פשוט העז לכתוב משהו נגד אהרון ברק. מי מבין הכותבים הבין בנושא? לא ברור, אבל קל לקשקש על המקלדת, זו הרי השקעה של חמש דקות והאמירה המשוננת כבר שם, במרחב הציבורי. הרשתות הן מקום שחובה לנכוח בו אבל הוא מרתיע. זו זירה רדודה, כמעט אכזרית, תלוית ליטופי הציבור וחשופה לאש שלו. אבל כוחה גובר היום על כוחה של המדיה המסורתית - טלוויזיה, רדיו ועיתונים.

מה הפתרון לכל זה? פשוט להכניס את הנפש הנשית והנפש הגברית לתוך שייקר של נינג'ה, לא להכניס קרח, כדי לא להקפיא את הנשים, ללחוץ חזק במשך כמה שניות ולחלק בחזרה. גברים יקבלו קצת ריסון פנימי, שיקול דעת וקורטוב היסוס לפני שהם ירוצו לבטא את עצמם, נשים יאזרו את האומץ הרצוי ויהיו נוכחות יותר, מדברות יותר, ייטלו חלק.

לצערי הפתרון הנפלא הזה איננו ריאלי, לכן את עבודת השייקר כל אחד מאיתנו צריך לעשות, או צריכה לעשות עם עצמה. זה לא פשוט גם בשבילי. זה היה ועודנו תהליך מתמשך. בסופו של דבר זה עניין של החלטה. להפנים שהדעה שלך חשובה, ולכל הפחות לא נופלת מזו של עמיתך שלא מהסס להביע אותה. לקבל על עצמך שאת לא מתעלפת מביקורת, אלא מנערת את הבגדים ונעמדת על הרגליים, מוכנה לסיבוב הבא. שאת לא מסרבת להצעות לדבר לפני קהל ומוצאת בייביסיטר אם צריך, כי זה מספיק חשוב. ליטול את המקלדת ולהתחיל לכתוב ברשתות, להיענות לקול קורא לכתיבת מאמרים. העולם מחכה לקול הנשי המקצועי והייחודי, והגיע הזמן שהוא יופיע, גם אם באיחור אופנתי, כמו שרק נשים יודעות.

לתגובות: ofralax@gmail.com