השנה היא 1980. רוברט שפרן, צעיר יהודי בן 19 מניו יורק, מגיע לראשונה ללימודיו בקולג' הקהילתי שבהרי קטסקיל. בדרכו לחפש את המעונות, הוא מופתע לגלות עד כמה ידידותיים הסטודנטים שחולפים על פניו: מתעניינים בשלומו, טופחים על גבו, נותנים כיף או אפילו נשיקה. קצת ידידותי מדי בשביל אנשים זרים. האם הוא הגיע לאזור הדמדומים? מי האנשים האלה? ולמה הם כל הזמן קוראים לו אדי?
כך, פחות או יותר, נפתח הסיפור של 'שלושה זרים זהים', סרט דוקומנטרי מצליח שאין שום דרך בעולם לכתוב עליו, או אפילו להזכיר את שמו, בלי לעשות ספוילר אחד או שניים. וכשהסרט בנוי ברובו כדרמת מתח מרובת הפתעות ותפניות, רצוי לספר עליו כמה שפחות. אז מה מותר לכתוב? שום דבר, אבל אכתוב בכל זאת. בובי, אדי ודייוויד הם שלישיית תאומים זהים שהופרדו בינקותם, נמסרו לאימוץ אצל משפחות שונות ורק בגיל 19 למדו זה על קיומו של זה. מדוע הופרדו? מה עלה בגורלם? צפו ותגלו לבד, פי חתום.
בשנה האחרונה קיבל 'שלושה זרים זהים' שלוש מועמדויות לפרס האמי ושלל פרסים בפסטיבלים שונים. הוא אכן עשוי היטב, אם כי משאיר גם תחושה של חוסר סיפוק. הקלף המנצח של היוצרים הוא המציאות. סיפורם של שלושת האחים הוא בלתי נתפס, מה שהופך את הסרט למעין חובת צפייה בלי קשר לאיכותו הקולנועית. המבנה הסיפורי רק מעצים את הדרמה, בסיוע קטעים משוחזרים, צילומים משפחתיים נוגעים ללב ואוסף ראיונות טלוויזיוניים מתקופת התהילה הרגעית. איזו תהילה? מצטער, לא יכול לגלות.
מנגד, כמו בסרטים תיעודיים רבים, גם כאן המניפולציה שקופה להפליא. גילויים ביוגרפיים שונים מפוזרים בסרט לפי סדר לא כרונולוגי, באופן שמערער את תוקפו של החלק הקודם בסיפור. לכאורה זהו סיפור קלאסי של "עלייתם ונפילתם", אלא שבמהלך הסרט אנחנו מגלים מציאות מורכבת יותר, בעיקר בכל מה שקשור לחלק הראשון. חמור מכך: בשליש האחרון שלו הסרט מאבד מתנופתו. לאחר שכבר עברנו רכבת הרים רגשית עם סיפורם הביוגרפי של שלושת האחים, מינון הגילויים המפתיעים יורד ומרכז הכובד של הסרט עובר לשאלות עקרוניות יותר, סוציולוגיות ואתיות. זה נורא חשוב, אבל לא לשם כך התכנסנו.
ייתכן שהשינוי התסריטאי היה מפריע פחות אילו היוצרים היו מצליחים לנפק קלוז'ר ראוי לשמו, מעמיק ומחכים או נוגע בבלוטת הרגש. אבל סיום הסרט דווקא משאיר את הצופים עם לא מעט שאלות פתוחות ויותר מדי השערות בלתי מבוססות. עם כל הכבוד לנושאים ברומו-של, כמו השפעות התורשה מול השפעות הסביבה, 'שלושה זרים זהים' מצטיין בעיקר בסיפור האנושי צובט הלב. אלא שסיפורם האישי של האחים מתפייד לאיטו עד לסיום מדכדך ונטול קתרזיס. מה, חשפתי ספוילר? סליחה, אני שותק.
ואחרי כל זה, 'שלושה זרים זהים' הוא סרט ראוי ומרתק. הבחירה לספר את הסיפור דרך עיניהם של הגיבורים המרכזיים, שמתגלים כמספרי סיפורים מוכשרים וכטיפוסים חינניים (אם כי מלנכוליים יותר) גם בעשור השישי לחייהם, תורמת לא מעט לדרמה, לפליאה ולכיווץ הלב של הצופה. חבל שאין מהם יותר, מכל הבחינות. אל תשאלו למה אני מתכוון, פי חתום אני אומר לכם.