"אין צורך בקשר רגשי כדי לשחק בעל ואישה, זו מיומנות מקצועית". ההצגה 'יוסילי זמיר'
"אין צורך בקשר רגשי כדי לשחק בעל ואישה, זו מיומנות מקצועית". ההצגה 'יוסילי זמיר'צילום: יוסי צבקר

בעוד חמישים שנה, במסגרת פאנל מלומד על גלגוליה של התרבות היהודית־דתית, תאוזכר מן הסתם ההצגה החדשה 'יוסילי זמיר' מבית תיאטרון 'אספקלריא'. אחד הדוברים יתאר את המפנה הדרמטי שחוללה ההצגה בנוף התרבותי־מגזרי של אז, כאשר לראשונה עלו יחד לבמה שחקנים ושחקניות, כמובן על פי כללי ההלכה. אבל האם תהיה זו פארסה חד פעמית, או תחילת הרמת קרנו של התיאטרון היהודי? תלוי מאוד את מי שואלים.

"אצלנו בתיאטרון אספקלריא חדרי החזרות נפרדים לגברים ולנשים", מספר חגי לובר, מייסד התיאטרון ומי שעומד מאחורי ההחלטה של עירוב נשים וגברים בהצגה החדשה, "אבל מעבר לקיר, באזור המשרדים, נשים וגברים עובדים יחד. כך זה גם בכל בית ספר דתי ואפילו חרד"לי, או בכל משרד ומקום עבודה דתי, ואיש לא רואה בזה בעיה. המחשבה הזאת, על ההפרדה בין תיאטרון לכל מרחב אחר של עבודה משותפת בעולם הדתי, ניקרה במוחי כל השנים מאז שהקמנו את התיאטרון. השנים הראשונות לא היו מתאימות למהלך כזה, גם כי הראש שלנו היה עסוק כל הזמן ביצירה ובפילוס הדרך החדשה הזאת, וגם בגלל שהתרחקנו מאוד מהליכה למקומות שעלולים לעורר מחלוקת או דיון. בהתחלה אתה רוצה לרצות את כולם".

המחשבה שנבטה אצל לובר, הבשילה במחזה 'המלבוש', המבוסס על סיפורו של עגנון. במחזה, המספר על חייט שהיה עליו לתפור מלבוש לשר חשוב, משחקת אשת החייט תפקיד משמעותי. הסיפור כולו הוא משל על תפקידה של הנשמה בעולם ועל חובת ניצול הזמן, והאישה היא זו שדוחקת בחייט לשקוד על מלאכתו. לובר והאנשים שסביבו שברו את הראש כיצד להביא לבמה את הדמות המשמעותית הזו, עד שאחת התפאורניות הבריקה עם הרעיון.

"היא הציעה שהיא תבנה לנו מין בובה חלולה בדמותה של אשת החייט, ואחד השחקנים ייכנס לתוכה וידבר מגרונה. קיבלנו את הרעיון, וכך היא אכן עשתה. עכשיו, אתה מבין שבשביל להכין בובה של אישה שתהיה ריאליסטית ולא מגוחכת, צריך לבנות אותה בצורה של גוף אישה, ואת זה לובש שחקן גבר. עלינו עם ההצגה הזאת, אבל אני חייב להגיד שכשראיתי את הדמות הזאת על הבמה התביישתי. הרגשתי זילות של האישה, משהו לא נכון. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, וסלל את הדרך להצגה 'יוסילי זמיר'".

"במה שונה משרד מתיאטרון?"

לובר ידע לאן הוא נכנס. כמי שחבש את ספסלי 'מרכז הרב' במשך 11 שנות לימוד, כשבמחזור שלו – כפי שהוא מתאר – הוא היחיד שלא יצא רב, היה לו ברור שיספוג ביקורת מהסביבה. ואכן, זו לא איחרה לבוא. לובר מספר על הודעות מחברים־רבנים שתמהים על המהלך, על טלפונים שהוא מקבל מדמויות תורניות שהיה לו קשר עימן במהלך השנים וגם על ביקורת בתוך עולם האומנים הדתיים, ובפרט אלה מתחום התיאטרון.

אבל קודם לדיון, חשוב להדגיש את העובדות. בהצגה שהעלה לובר אין מגע בין גברים לנשים, נשים אינן שרות וגם לא קיימות סצנות בעלות אופי אינטימי או רגשי בין גברים לנשים. לובר אף טוען שהתייעץ עם רבנים לפני המהלך, ולדבריו ההצגה אינה סוטה במילימטר מן ההלכה או מרוח ההלכה. הוויכוח הוא לא על אלה, אלא על משמעויות יותר נרחבות של ההלכה, או על המשמעות הספציפית של קרבה בין המינים בתחום התיאטרון.

"החיים בכל התחומים הולכים לכיוון של עירוב בין נשים לגברים", מציג לובר את עמדתו. "במפלגה הציונית־דתית מובן מאליו שצריך להיות ייצוג נשי, וזה אפילו מעוגן בשריון. בכל שדרות הציבור הדתי־לאומי מבינים את זה ופועלים כך – מנהל עובד לצד מזכירה, רופא שיניים יחד עם העוזרת שלו, ואיש לא חושב שלא ללכת לטיפול בקליניקה הזאת. אז למה פתאום כשזה מגיע לתיאטרון כולם נרעשים? חברים שלי מ'מרכז הרב', רבנים, אומרים לי שבעיקרון אני צודק, אבל למעשה הם לא יסכימו לבוא להצגה. וסרט צנוע שיש בו אישה, הם יראו? בוודאי. אז מה נשתנה?"

לובר לא משאיר את השאלה תלויה באוויר. יש לו הסבר שנוגע בנקודה בסיסית הרבה יותר ביחסים הרגישים שבין יהדות לתיאטרון. "התיאטרון סובל מדימוי שלילי ביותר, עוד מימי התיאטרון ביוון. זה סמל לזילות והוללות, תרבות זרה. במשך 11 שנה, בכל ערב כשהייתי יוצא מבית המדרש ב'מרכז', הייתי אומר את הנוסח של 'ביציאתו מבית המדרש' – 'מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי בית המדרש'. לפי הגרסה שהייתה תלויה בישיבה, הגרסה של הרב קוק, אומרים 'ולא שמת חלקי מיושבי קרו"ת', שזה ראשי תיבות של 'קרקסאות ותיאטראות'. אתה חושב שתלמיד שקורא את זה כל ערב יחשוב משהו חיובי על תיאטרון? לא פלא שמתוך 11 מחזורים, אני הייתי השחקן היחיד שיצא מהישיבה".

היחס הזה, טוען לובר, הוא שמייצר את העמדה ההלכתית כלפי הצגות מעורבות. "כשאתה לא רואה בזה ערך, אז 'למה להסתבך'. ככה ראיתי על החברים שלי, וזה מה שאני שומע בתגובות השונות להצגה החדשה שעלתה. אנשים לא רואים צורך להתאמץ כדי להתיר דבר כזה, כי ממה נפשך? מדובר בבזבוז זמן. הם לא יהיו מוכנים 'לשלם מחיר' כלשהו בשביל שהצגה תהיה טובה יותר, ריאליסטית יותר ומסוגלת לשקף את החיים ולהעניק תובנות מורכבות ומשויפות יותר לצופה.

"במציאות, מחנכים ועסקנים בציבור שלנו לא מבינים שאלף שיעורים שהם מעבירים בכיתה לא מגיעים לרמת ההשפעה של סדרה אחת או שיר אחד שהתלמיד שלהם צורך אחרי הלימודים. הם לא מבינים שיש צורך אדיר בתכנים חינוכיים ויהודיים גם בוויזואליה ואומנות, שייתנו מענה לתלמידים שלהם. אנחנו נותנים את המענה הזה, ומבינים שקשר בין גברים לנשים הוא דבר שנמצא בחיים בכל מקום ובהיקפים גדולים, וחייב לקבל ביטוי גם על הבמה".

"ללמוד מהפריצות של מולייר?"

למרות הלהט האדיר בדבריו של לובר, בציבוריות הדתית הסוגיה עוד לא זכתה לדירוג גבוה בסדר היום. ייתכן שגם זה קשור לחוסר הערך שמייחסים לתיאטרון רבים בעולם הדתי. אך ביחס הפוך לחלוטין, בעולם האומנים הדתיים, ובמיוחד אנשי התיאטרון, מדובר בסערה של ממש. בפורומים סגורים ובשיחות מזדמנות, שאלת ההצגה המעורבת עולה שוב ושוב. אל מול לובר הוותיק, עומדים אנשי תיאטרון דתיים רבים ששוללים מכול וכול את רעיון ההצגה המעורבת.

"זה אסור חד משמעית. נוגד את ההלכה. יש ספר של הרב ספקטור, שפוסק בענייני תיאטרון, 'שו"ת דרמה' שמו, והוא כותב שם שזה אסור, ומביא הרבה מקורות לכך", טוען בנחרצות הרב ראובן פיירמן, ר"מ במכון מאיר. "הנימוק העיקרי הוא שכל משחק במהותו הוא חשיפה מסוימת, ושאישה תחשוף את עצמה בפני גברים זה דבר לא טוב".

לרב פיירמן רקורד מרשים בתחום התיאטרון. עוד במולדובה, קודם שחזר בתשובה, למד בבית הספר למשחק בקישינב והתמקצע בתסריטאות ובימוי. מאוחר יותר עלה ארצה, וכתב וביים עבור תיאטרון אורנה פורת ואחרים. אחרי חזרתו בתשובה התחיל ללמד במכון מאיר, ובמקביל הוא ממשיך כבר שנים ארוכות ללמד תסריטאות במכללת 'אמונה'. מתוך הניסיון הרב הזה הוא מביע את עמדתו שלו לגבי היחסים בין גברים לנשים במסגרת התיאטרון.

"הבעיה הראשונה היא לא בין שחקן ושחקנית, אלא בין במאי ושחקנית", אומר הרב פיירמן. "במאי מדריך את השחקנים ונמצא איתם בקשר מאוד קרוב נפשית. זו לא רק עבודה טכנית. טבע התיאטרון הוא שהוא לא הרצאה באוניברסיטה, אלא בנוי על כך שהוא מעורר רגש אצל הצופה והשחקן. הוא צריך להיות בשטח רגשי. גם אילו היה דבר כזה תיאטרון אינטלקטואלי – זה רעיון מופרך, אבל לו יצויר דבר כזה – אזי כדי להגיע לרבדים מסוימים, הבמאי והשחקנים נמצאים בקשר קרוב. ואנחנו מבינים שכל קשר בין גבר לאישה שאינם נשואים, אם אינו טכני בלבד, הוא פסול במהותו".

לצד הבעייתיות בקשר בין במאי לשחקנית או בין במאית לשחקן, יש בעייתיות בקשרים בין שחקנים לשחקניות. "למרות שזה נקרא תיאטרון, והשחקנים מציגים דמויות שהן כביכול לא הם עצמם, עדיין צריך להיווצר קשר רגשי בין השחקנים על הבמה. בתיאטרון יש כמה מרכיבים שהופכים אותו לטוב. למשל, צריכה להיות פרספקטיבה של דמות שהולכת ומשתנה, או שתהיה דמות ברורה ולא מעורפלת. אם זה לא קיים, זה פגם במשחק או בכתיבה. מרכיב נוסף הוא שהיחסים בין הדמויות צריכים להיות ברורים. אם אין דבר כזה, זה פגם במשחק. לכן, הבמאי והשחקנים ינסו להראות יחסים בין השחקן והשחקנית בצורה מובהקת. זה דבר לא צנוע, כי כאמור קשר בין איש לאישה שאינם נשואים חייב להיות טכני וענייני".

אתה מציג את השלילה שבמשחק מעורב, אבל המחיר מהצד השני הוא שנמנע מיוצר תיאטרון דתי להביא לבמה חלק נרחב ומשמעותי בחיים האנושיים, שקשור ביחסים בין המינים.

"זו אחת הטעויות הגדולות של אנשים שלא מבינים בתחום הזה. תיאטרון ואומנות לא נועדו לשקף את החיים. אני מאריך בזה בספר שכתבתי לאחרונה, 'קורבנות התרבות'. כל הוגי הדעות הגדולים בפילוסופיה של האומנות טוענים חד־משמעית שתיאטרון לא צריך לשקף חיים. אומן יוצר מציאות, לא משקף אותה. אם קורה משהו בחיים – אין פירוש הדבר שנעלה הכול על הבמה. לפני 120 שנה הייתה תקופה כזאת באומנות, שנקראה נטורליזם. אז ניסו לעשות הכול על הבמה. הגיעו לאבסורדים – כדי להמחיש שדה היו מביאים טונות של אדמה לבמה. זה הגיע למצב שהיו עושים צרכים על הבמה, כי אלה החיים. אם אנחנו נעשה הכול כמו בחיים, נגיע לשפל כזה. הנטורליזם נעלם מהעולם, כי גם הגויים הבינו שאין צורך להציג את החיים על הבמה, אלא ליצור".

הרב פיירמן טוען כי גם ההיסטוריה של התיאטרון, ולא זה היהודי דווקא, מסייעת לגישתו. "ההצגות הקלאסיות בכל העולם היו בהפרדה בין גברים לנשים. יותר מזה, נשים לא שיחקו בתיאטרון. אישה שהייתה משחקת בתיאטרון הייתה משולה לכזו שהולכת לעבוד בבית בושת. תיאטרון שייקספירי, פסגת התיאטרון, היה תיאטרון של גברים בלבד, למרות שהיו בו דמויות של נשים. רק מהזמן של מולייר התחיל תיאטרון שהיו בו גם נשים, ובאמת השחקניות שם היו פרוצות. זה היה תיאטרון פרוץ ביותר. מולייר עצמו התחתן עם הבת שלו. בתיאטרון היפני, ההודי ובשאר המקומות שאנחנו מכירים ושלא הושפעו מהאווירה הפרוצה של אירופה, נשים לא היו עולות לבמה. זה נחשב להן לביזיון, ההיחשפות הזאת. אז דווקא מולייר מכל האומות הוא זה שיורה לנו איך לחיות חיים של קדושה, איך לעשות תיאטרון יהודי?"

אז לשיטתך אין מקום לעיסוק בנושאים שבינו לבינה על הבמה בכלל?

"אם רוצים לעסוק בעניינים שבין איש לאישה, אפשר לדבר על זה, לא חייבים להראות הכול על הבמה. יותר מזה, שחקן בשם לינדזי קמפ, אחד הידועים בעולם, טען שגבר יכול לשחק תפקיד של אישה בלי שיוכלו להבחין שזו לא אישה. בתיאטרון היפני אין נשים בכלל, וגברים משחקים את תפקידי הנשים".

"ראיתי בתים מתפרקים"

גם בקהילת אנשי התיאטרון הדתיים, שרגילים לשתף פעולה בימים כתיקונם, עוררה ההצגה החדשה של 'אספקלריא' מחלוקת. רחלי מושקוביץ, מייסדת תיאטרון 'לחישה' הנשי, פרסמה מאמר שבו היא מצטרפת לגישה המבדילה בין עבודה מעורבת במשרדים ותחומים טכניים אחרים, לבין עבודה בתיאטרון. "שותפים לעבודה חולקים ביניהם את חומרי העבודה – חברי מחקר יחליפו מידע, מתכנתים ישתפו בתוכנות חדשות, אבל שחקנים – חומרי הגלם שלהם זה הגוף והנפש", היא כותבת. "כששחקן ושחקנית עובדים על במה, הם לא מעבירים מידע ענייני ובזה תם יום העבודה, זה גם לא למלא טפסים. מדובר בגבר ואישה שאינם נשואים וחווים במשותף חוויות עמוקות במלוא הנפש. אדם שלא חווה משחק על הבמה לעיני קהל לא יכול להבין את האמוציות והרגשות העולים במשחק. זו ממש לא משימה טכנית לביצוע. השחקן חווה כל־כולו את המתרחש בהצגה".

אל התחושות הללו, של שחקנית בפועל, מצטרפת גל בידרמן, שחקנית בעצמה שעשתה את כל הסיבוב – למדה משחק כחילונית בבית הספר למשחק 'בית צבי' וחוותה את החוויה המעורבת עד תום, חזרה בתשובה והיום מקפידה לשחק רק על פי ההלכה ובהצגות על טהרת הנשיות. "אני אישית חוויתי דברים", היא מעידה. "כשהייתי בזוגיות עם בעלי, כשעוד היינו חילונים, למדתי ב'בית צבי' והציבו אותי בתפקידים מאוד אינטימיים עם נשים וגברים, תפקידי מאהבים או אפילו תפקידים לא רומנטיים בכלל, וראיתי מה זה עושה לנפש. ברגע שאתה מתעסק עם רגש, זה פותח משהו שהוא יצירה משותפת, זה דברים שלא קורים במשרד או בחדר מורים. האינטימיות בתיאטרון היא מאוד גדולה, בשונה מקולנוע למשל, שבו יש צוות ענק כל הזמן והתקופה של הצילומים היא מוגבלת. בתיאטרון הקאסט מתבשל יחד כל הזמן – בחדר החזרות, בוואן, על הבמה, מאחורי הקלעים – כל התהליך הזה מוציא מאנשים דברים. גם כשהקאסט הוא רק של נשים זה מעלה דברים רגשיים וחושפניים, אז בטח ובטח שנוכחות גברית לא עושה שם טוב".

הניסיון של בידרמן בעבודה בתיאטרון חילוני צורר בתוכו גם סיפורים עם סוף טרגי. "ראיתי מול העיניים שלי בתים שמתפרקים. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על אישה נשואה, ושואלת את עצמי מה היא חושבת לעצמה כשהיא מתנהגת איתו ככה על הבמה. האינטימיות הזאת היא מזמנת. האישה מטבעה רוצה להרגיש אהובה ונחשקת. זה לא משנה אם זה תיאטרון דתי או חילוני – אין אפוטרופוס לעריות. זה מכניס לניסיון מאוד קשה. אני לא הייתי מכניסה את עצמי למקום שאני לא יודעת איך אצא ממנו".

לובר, כמובן, יושב בתוך חוג האומנים, וער לביקורת הזאת. התגובה שלו כלפיהם די נחרצת ומפתיעה. "המכנה המשותף לרוב מי שטוען טענות מהסוג הזה, הוא שהם לא היו שחקנים ולא השתתפו בתהליך של חזרות במשך שנים ארוכות, נניח עשר שנים. אני מחלק בין בית ספר למשחק לבין הצגות. בלמידה יש הרבה רגש, התלמידים עוד טריים ולא יודעים להתמודד כמו שצריך עם המשחק והפן הרגשי. אבל כשמדובר בשחקנים מקצועיים – היית צריך לראות את החזרות ל'יוסילי זמיר', עושים את זה באופן שלא גורם לחיבור. אין צורך בקשר רגשי בשביל לשחק אב ובן או בעל ואישה. זו מיומנות מקצועית. לפי ההיגיון הזה, גם אי אפשר לשחק דמויות רעות – איך אני יכול לשחק נאצי אם אני מתחבר לזה רגשית? זה פשוט לא נכון, חוסר הבנה בסיסי.

"אני שחקן כבר 20 שנה, העליתי אלפי הצגות על הבמה, ואני אומר לך שאני יודע לעשות את תהליך החזרות באופן מקצועי ולא אישי. תבדוק טוב טוב אחרי מי שטוען כך, כמה שנים הם היו בחדרי החזרות. גם אני אחרי שנתיים ערבבתי רגש. אבל היום אני מעסיק רק שחקנים שמשחקים למעלה מעשר שנים, ואין עם זה שום בעיה".

"חשיפה מטורפת של הנפש"

אולם גם במחנה הרבני, יש מי שאינם מטילים וטו גורף על החידוש מבית מדרשו של לובר. הרב אברהם סתיו מצטט את עמדתו של אביו, הרב דוד סתיו, כפי שהובאה בספרו העוסק בתרבות הפנאי 'בין הזמנים'. לדבריו, הסתכלות על אישה על במת תיאטרון אינה בגדר הנאה אסורה: "האיסור הוא הסתכלות שיש בה הנאה, כמו שכתוב ברמב"ם 'מתוך כוונה ליהנות'. השאלה מה זה אומר. אפשר להרחיב את האיסור מאוד, ולומר שכל מה שהוא לא צורכי עבודה אסור. זו העמדה של הרב אבינר ופוסקים אחרים. אבל כשמדייקים בלשון הרמב"ם רואים שכשהוא מדבר על הסתכלות של הנאה, הוא מדבר על הנאה מהצורה שלה. הסתכלות מתוך מגמה ליהנות מהיופי של גוף האישה. כשאדם מסתכל על אישה לצורך צפייה בהצגה או בידור, אין לו כוונה ליהנות מהגוף של האישה אלא מהתוכן של ההצגה. זו הסתכלות נורמטיבית שמותרת לנשים וגברים, כמו אישה שמוכרת לך בחנות".

לגבי משחק של נשים וגברים יחד, הרב אברהם סתיו מסתייג מעט: "אני חושב שכאן עלולה להיות בעיה יותר גדולה. אומנם לא תהיה בעיה של הסתכלות, אבל מערכת היחסים בין שחקנים היא משהו יותר עדין וצריך להיזהר עם זה. אבל אין איסור גורף. תיאטרון שרוצה לערב גברים ונשים יצטרך לעשות זאת בצורה מאוד זהירה. מערכת יחסים רגילה בתיאטרון כפי שאנחנו מכירים היא לא ראויה, כך שאם רוצים כן לעשות משהו כזה, זה צריך להתנהל בצורה אחרת לגמרי".

בנוגע לאינטראקציה בין השחקנית לקהל, רחלי מושקוביץ מתארת, במאמר שצוטט לעיל, את התהליך הנפשי העובר על שחקן. "על הבמה, חשיפת הנפש היא מטורפת ועוצמתית", היא כותבת, "הגוף מלא הבעה, יש המון אנרגיות והלב יוצא אל הקהל. ככל שהשחקן מתמסר נפשית אל הבמה, הקהל חווה אותו, מזדהה איתו, ונקשר ללב האומן. יוצרת שעולה על הבמה – צנועת לבוש ככל שתהיה, הנפש שלה הופכת חשופה לעיני הקהל, והוא שותף לה. הסנכרון העמוק בין הבמה לצופה הוא חזק ומטשטש גבולות. במקרים מסוימים זה נכון וטוב ורצוי, ובמקרים אחרים, שבהם צריך לשמר את הגבול הזה, כמו בין אישה וגבר שאינם נשואים – זה כמעט בלתי אפשרי. כשאישה מביאה את עצמה במלואה גבר יתחבר אליה, גם אם לא בקרבה פיזית, הוא יחבור לנפש שלה, היא תמלא אותו".

בניגוד לרוח הפמיניסטית המנשבת בתחומים רבים של אומנות, והדרישה שתמיד יופיעו גם נשים על הבמה, כאן דווקא הקול הנחרץ ביותר נגד הופעת נשים בתיאטרון מול גברים בא מקרב השחקניות. הן לא רואות בהימנעותן ממשחק מול גברים הדרה, אלא דווקא זכות ומעלה. "כשאני מופיעה בפני קהל נשי, אני מרוכזת במהות, משוחררת וכנה, אני יכולה להופיע בחופשיות כפי שיצירה צריכה לעלות במלואה על הבמה, וזה הלכתחילה", כותבת מושקוביץ בהמשך הדברים. "ייתכנו מקרים ואירועים מסוימים שבהם הסוגיה תידון לגופה, ויש רבנים שמוצאים קולות שונות שיאפשרו לאישה להופיע בפני קהל מעורב. התנאים לכך יהיו כנראה ללא שירה, ללא ריקוד, תנועות מינוריות, ועוד. במקרה כזה אולי כאומנית אוכל לפנות לכל קהל, אבל אחטא ליצירה שלי. יוצא מכך שאו שהיצירה תצא נפסדת כי לא אביא את עצמי באופן שלם, או שהמהות הנשית תצא נפסדת. כי כאישה יש לי יכולת וזכות לשמור על עולם הפנים שלי, על הבית שלי, על ממד עומק מתוך חיבור למהות שלנו, בעולם ובעם ישראל בפרט".

לובר, מצידו, רואה דווקא בצעד שלו מפתח להזדמנויות נוספות לשחקניות דתיות, שהיו מצומצמות עד היום לקהל הנשי בלבד. באופן כללי הוא מבקש להיות קשוב יותר למציאות שכבר קיימת, ובה נשים מופיעות מול גברים בשלל תחומים, כמו סטנדאפ, הרצאות וגם במשחק. "הרכבת כבר יצאה מזמן מהתחנה. דתיים גודשים את התיאטראות המעורבים, רואים סרטים וצורכים תרבות חילונית. לנו רק נשאר לשאול את עצמנו אם אנחנו רוצים להשאיר את השדה הזה בידיים שלהם, או שאנחנו מכניסים לשם את המסרים שלנו ומעבירים אותם, כשהכול במסגרת ההלכה כמובן".