פיצול אולי יוסיף מנדט, אבל יהרוס את האמון במפלגות
פיצול אולי יוסיף מנדט, אבל יהרוס את האמון במפלגותצילום: גילי יערי, פלאש 90

הסיבוב השלישי של הבחירות מתחיל עבור מפלגות הציונות הדתית ממצב לא אידיאלי בעליל. הסקרים מנבאים לשילוב של הבית היהודי והאיחוד הלאומי מפח נפש מתחת לאחוז החסימה.

הימין החדש, די בוודאות, לא יהיה שם לחבירה, וגם עוצמה יהודית תדרוש, ובצדק, מחיר גבוה יותר עבור הצטרפותה.

בבית היהודי ובאיחוד הלאומי נכנסו השבוע למגעים אינטנסיביים בניסיון לעשות את הצעד המתבקש והנכון: לייצר מיזוג לרשימה אחת שווה, שתקיים פריימריז או תבחר רשימה לכנסת הקרובה בכל דרך אחרת, ותימנע משריונים או מתרגילים פוליטיים לשם כיסאולוגיה.

התחושה היא שיש צד אחד שרוצה יותר. באיחוד הלאומי היו מוכנים להתחיל את המיזוג הזה כבר לפני כמה שנים, כשנפתלי בנט עוד הוביל את המפלגה. כאז גם היום, יש בבית היהודי מי שעסוק בהבטחת מקומות למקורביו במקום לייצר מהלך משנה מציאות שייקח את המפלגה אל מעל לאחוז החסימה.

אחד הרעיונות שעלה הוא פריימריז חלקיים, באופן הפוך ממה שנקבע בליכוד: היו"ר לא יעמוד לבחירה, הרשימה כן. ספק גדול אם צעד כזה יעבור במרכז, והוא גם עשוי לגרום לאובדן אמון ומצביעים, מצב שבבית היהודי לא יכולים להרשות לעצמם. מעבר לזה, הרעיון נראה כמו ניסיון לבצר את שלטונו של הרב רפי פרץ ולנסות לקדם אנשים שמקורביו של הרב חפצים ביקרם, כדי לדחוק את ח"כ מוטי יוגב החוצה. יש גם רעיון נוסף – להצניח את איילת שקד לרשימה ולדחוק את יוגב לאחור בדרך אחרת. לשם התרחיש הזה נצרכת גם הסכמת שקד, שעוד רחוקה מלהתקבל.

אגב, בין הרב פרץ ליוגב שוררים יחסים שמוגדרים כ"תקינים לגמרי". השבוע השתתפו השניים בהתייעצות עם הרב דרוקמן, מה שמעלה את התהייה אם ליושב ראש המפלגה עצמו יש בעיה עם מספר 2 שלו. "ייתכן מאוד שהרב פרץ לא מכיר לעומק את כל המהלכים שנעשים סביבו כדי להנדס את הרשימה", אומרים גורמים במפלגה, "אבל התוצאה היא אותה תוצאה".

מכל מקום, מצבה של הציונות הדתית לא מאפשר לחכות עד לרגע האחרון כמו בבחירות הקודמות, אלא דורש הכרעה מהירה וחדה. "אם אנחנו חפצי חיים", מסכם את המצב בכיר באחת ממפלגות הציונות הדתית, "אנחנו חייבים לעשות טוויסט בעלילה ומהלך משמעותי ומרענן כדי להחזיר את האמון במפלגה הציונית־דתית. אם יהיו אנשים שידאגו למקום שלהם או לכיסא שלהם, אם מפלגה אחת תעסוק רק בדאגה לעסקניה ולחברי המרכז שלה, אנחנו נימחק מהמפה הפוליטית". לדבריו, המשימה כעת היא "להקים מפלגה ציונית־דתית אחת גדולה ומשמעותית, שתייצג את המגוון הגדול ביותר של האנשים ותהיה מחויבת לדרך".

ניר אורבך, מנכ"ל מפלגת הבית היהודי, אמר לנו השבוע כי התחושה שהבית היהודי פחות מעוניינת בתהליך, מוטעית מיסודה. לדבריו, נעשית עבודה אינטנסיבית לייצר בטווח הזמן המיידי ביותר את החיבור עם האיחוד הלאומי לכיוון של מיזוג, וכן שיח על שילוב של מפלגות נוספות, במטרה לתת מענה לכל גוני הציבור הדתי־לאומי תחת קורת גג אחת.

אורבך לא מסתיר שפריימריז מתחייבים מחוקת המפלגה, אבל מזכיר באותה נשימה שיהיה מאוד קשה לקיים אותם כהלכתם בלחץ הזמן שיוצרת מערכת הבחירות הקרובה. לדבריו, מי שמדברים על פריימריז עסוקים בעיקר בספינים. "אנחנו נעשה הכול כדי לרוץ ברשימה משותפת שתייצג את כל מי שרואה את עצמו תחת מטריית 'הציונות הדתית', שלכל אחד יהיה בה את המקום שלו ושזה יקרה כמה שיותר מהר".

בחזרה לעוצמה

בשביל מפלגה גדולה לציונות הדתית, אין ספק שדרוש שילוב כוחות עם עוד מפלגה אחת. אם בעבר הפנייה הראשונה הייתה לימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד, עכשיו מנהלים מגעים שקטים בעיקר עם עוצמה יהודית, ובבית היהודי והאיחוד הלאומי יצטרכו גם להתכונן לפשרות בהתאם.

לא מעט דם רע עבר בין הצדדים במערכה הקודמת, כשאיחוד מפלגות הימין העדיף לחבור לבנט ולשקד, ולהותיר את עוצמה יהודית לרוץ לבד ולהישאר מתחת לאחוז החסימה. עכשיו שני הצדדים זקוקים זה לזה. השילוב צריך להיעשות במלאכת מחשבת. הרבה מאוד שיקולים יהיו מעורבים במהלך, ומעט מאוד זמן עומד בפני כל המעורבים, שיודעים שכדי למקסם את הערך של מפלגה מאוחדת – חובה להציג אותה לציבור מוקדם ככל האפשר ולנהל קמפיין חזק.

בימין החדש, בינתיים, רמיזות די ברורות מלמדות שהפעם הם נחושים לרוץ לבדם. לאור התוצאות בסבבים הקודמים, הן בפורמט של הימין החדש לבד והן בפורמט המשותף של ימינה, כשתוספת הימין החדש לא יצרה סחף משמעותי, לא בטוח כלל שזה הצעד הנכון.

לפי הניתוח של הימין החדש, הימין בחלקו מאוכזב מנתניהו, והאלטרנטיבה הטובה ביותר עבורו נמצאת באמתחתם. לפי הסקרים, אם גדעון סער יעמוד בראש הליכוד, הם אפילו ישיגו שמונה מנדטים. אבל כשכל זה תלוי בשאלה אם נתניהו ייבחר בפריימריז (סיכוי אפסי שלא), ואם נתניהו יצליח להתגבר על תאוותו לקמפיין "געוואלד" כשיבין שאין לו סיכוי בפעם השלישית לייצר גוש ימין של 61 ח"כים (גם בשאלה זו הסיכוי קלוש), לא הייתי ממהר לקבל החלטות.

בכל מקרה, ככל שהריצה תהיה מפוצלת יותר, גם אם הגוש כולו ירוויח עוד מנדט בטווח הקצר – התוצאה לטווח הארוך תהיה הגדלה של החשדנות, חוסר האמון בקרב המצביעים וחיפוש אלטרנטיבות.

ההצהרה של ח"כ מתן כהנא כי "הימין החדש היא לא מפלגה רק של הציונות הדתית" צריכה להבהיר סופית לבית היהודי, לאיחוד הלאומי ולעוצמה יהודית – שכן מזוהות עם הציבור הדתי־לאומי על גווניו השונים – שזהו זמן האיחוד, וכל דקה שעוברת מקצרת את הזמן החשוב כל כך של שיווק המהלך ואיסוף תומכים סביבו.

לא להשאיר סימון

ישראל מנהלת בשבועות האחרונים קרב דיפלומטי מאסף ורב־עוצמה, כדי להוציא עד כמה שניתן את העוקץ מהחלטת בית הדין האירופי לסמן מוצרים מיהודה ושומרון, מרמת הגולן וממזרח ירושלים.

שגרירים ודיפלומטים אחרים ממששים את הדופק, מבינים היטב אילו מדינות רק חיכו להחלטה ואילו לא ממש מעוניינות ליישם אותה גם כעת. במקביל פועלים עוד גורמים בזירה. למשל, משלחת מהשומרון, בהובלת ראש המועצה האזורית יוסי דגן, נפגשה השבוע עם חברים בפרלמנט הספרדי במדריד, אחד מבתי המחוקקים באירופה שלא נודע באהבתו הגדולה לישראל.

על רקע זה ביקרה כאן השבוע משלחת של שדולת הפרלמנטרים הבינלאומית למען ישראל, ו־25 מחבריה – שרים וחברי פרלמנט מרחבי העולם – חתמו על הצהרה שלפיה ייאבקו בכל דרך בסימון המוצרים ובכל אפליה נגד ישראל. הם גם התחייבו להילחם בארגוני ה־BDS בארצותיהם ובכל ניסיון ליצירת דה־לגיטימציה כלפי מדינת ישראל.

בין החותמים על ההצהרה היו שר החוץ של ונצואלה, שר החוץ לשעבר של קרואטיה, שר הפנים של אסטוניה, שר הביטחון היוצא של רומניה, נשיא גוואטמלה הנבחר, שרת הפנים של אסטוניה, יו"ר ועדת חוץ וביטחון של מקדוניה וחברי פרלמנט מאיטליה, פינלנד, שוודיה, רומניה, גוואטמלה, קולומביה, סלובקיה, דרום אפריקה, סיירה לאון, זמביה, פורטו ריקו וליטא.

המסר הישראלי מדבר על עצב חשוף וחזק מאוד, הן של אירופה והן של העם היהודי: הסימון. הדיפלומטיה הישראלית מבהירה שוב ושוב שישראל רואה בסימון מוצרים חזרה של עשרות שנים אחורה, לימים שבהם יהודים סומנו אך ורק בשל היותם יהודים.

בביקור שדולת הפרלמנטרים, היה ניכר שהמסר הזה נטמע היטב בקרב האורחים. כעת המטרה היא שיעבור הלאה, למנהיגי המדינות. אם במקרים מסוימים ישראל הייתה מתונה מאוד בהפעלת טענת האנטישמיות, במקרה סימון המוצרים היא מתבקשת לגמרי, ונראה שהיא חזקה מספיק כדי לייצר זעזוע ואמפתיה.

התרגום של המהלך הדיפלומטי לעיכוב הסימון, או לריקונו מתוכן בדרך כזו או אחרת, עדיין ניצב כאתגר בפני משרד החוץ, והמאבק רק בתחילתו. השבוע פרסם העיתונאי ברק רביד את קיומה של הצעה מצד שר החוץ של לוקסמבורג, שכצעד תגובה להודעת הממשל האמריקני שההתנחלויות אינן מנוגדות לחוק הישראלי, האיחוד האירופי יכיר במדינה פלשתינית, נגד דעתה של ישראל. שר החוץ של לוקסמבורג אף טוען שמדובר בצעד "מאזן" ש"דרוש לשימור האפשרות לתהליך שלום על בסיס פתרון שתי המדינות".

כפי שזה נראה, היוזמה הזו תתקשה לזכות ברוב, שכן יש ממדינות אירופה שכבר הכירו באופן חד־צדדי בפלשתינים, ורוב אלו שלא – עשו זאת באופן מודע, ואינן מעוניינות להצטרף לצעד מחאה שמשרת כנראה מטרות של מדינות או אישים מסוימים באיחוד. על הרקע הזה, מאבק בסימון בתוך האיחוד עצמו הוא כמעט בלתי אפשרי.

כארגון, האיחוד האירופי אכן נוקט גישה שאינה אוהדת את ישראל. זה ניכר בהרבה מאוד החלטות שמתקבלות וצעדים שנעשים. אולם המאבק הישראלי התמקד ויתמקד בשיח דיפלומטי עם כל מדינה ומדינה, שהוכח כבר כמוצלח יותר. בשיח הזה שומעים הדיפלומטים הישראלים שמדינות רבות אינן רוצות באמת לאמץ הליך של סימון מוצרים, וגם לא באמת עלה על דעתן להכיר במדינה פלשתינית (באופן דומה, להבדיל, גם לא עלה בדעתן להעביר את השגרירויות שלהן לירושלים). במשרד החוץ לא מורידים את הרגל מהגז בעניין הזה, ויהיה מעניין לראות מה יעלה בגורל ההחלטה על סימון המוצרים, והאם המהלכים הדיפלומטיים יוכלו לה.

לתגובות: [email protected]