"כשתהיה לי הצעה בשבילך אני אחזור אלייך"

נחמה ביטקובר, ראש מכון עומק הקשר, בסיפור חדש ותובנות על שדכנות ושדכניות. ומציעה: שלמו טוב על לשדכן/ שדכנית שהצליחו.

נחמה ביטקובר , י"ד בכסלו תש"פ

"כשתהיה לי הצעה בשבילך אני אחזור אלייך"
"כשתהיה לי הצעה בשבילך אני אחזור אלייך"
צילום: ISTOCK

אזהרת קריאה: הסיפור מבוסס על סיפורים אמיתיים, אך הדמויות והמאורעות בדויים ומוקצנים במכוון.

שעון החול של חיי מראה 20+. יש שיטענו 20++, המחוג מראה על עונת השדכנים.

“הלו… שלום…

אני מדברת עם מזל-טוב? כן…

אני… אני הבנתי שאת… אמ.. את עוסקת בשידוכים…?”

“נכון, איזו מתוקה את. אבל כדי לשדך אני חייבת להכיר אותך טוב יותר. תוכלי להגיע אלי ל’חולות מדבר’ שבו אני גרה, זה שעה ושלושת רבעי באוטובוס מדימונה או לחלופין לקחת טיסה לאילת ומשם זה אוטובוס של חצי שעה בלבד?”

“אמ… בטח… אין לי ממש ברירה, נכון?”

אני אורזת במהירות את המזוודה. דוחפת פנימה רק את הדברים ההכרחיים ביותר. מברשת שיניים ותיק איפור. שמלה שהולמת את המאורע אני מקווה להספיק לקנות בטרמינל. בעוד חצי שעה ממריאים.

זה היה אחה”צ לח ודביק של סוף תמוז. הייתי עייפה מהשמש, מהחום ומהנסיעה הארוכה. ירדתי בתחנה שמחוץ לישוב “חולות מדבר” אי שם בנגב. האמת? השם התאים למקום. היה שם בעיקר חול וחול. כשהלכתי על שולי הכביש מהתחנה אל הישוב, התמלאתי הערצה לתושבים שגרים כאן בקראוונים קטנים ומחזקים את האחיזה שלנו בנגב.

רכב מגיע מאחורי. אמא עם חמישה ילדים מציעים לי טרמפ. אני מקבלת את הטרמפ בתודה. שמחה על המזגן ופיסת הצל שהרכב החבוט מציע.

“לאן את צריכה?” שואלת אותי הנהגת.
”למזל-טוב שידוכוביץ” אני אומרת במבוכה.
“ב”ה. תודה. בואי, הכנסי.”

אנחנו עוברות דרך הסלון.
אני חולפת ליד שלוש ילדות שקופצות בגומי, שני בנים על המחשב, נערה שמשוחחת בנייד ותינוקת.
“גילה-רינה תשמרי בבקשה על ריעותוש, יש לי פגישה”.
“אין בעיה אמא” עונה גילה-רינה וסוקרת אותי בעיניים צופנות סוד.
אנחנו נכנסות אל חדר עבודה קטן, עמוס בקלסרים וכרטיסיות.

***

ושוב ביום ראשון בשלוש אני מוצאת את עצמי ליד הטלפון מתקשרת שוב ושוב עד שמזל-טוב עונה,
היא באמת חמודה, קצת מאוכזבת מהתשובה השלילית שלי, אבל לוקחת ממש באיזי, “אין שום בעיה, אני אנסה לחפש מישהו יותר מדויק, רק שזה לא יהיה לי כ”כ פשוט, אל תתקשרי אלי, אם יהיה לי רעיון אני אחזור אליך”.

אחרי חודש וחצי של דממת אלחוט מצד מזל-טוב העזתי להרים טלפון שוב (טוב, היא תכל’ס עושה לי טובה). הפעם היא דווקא ענתה מיד.

“לא שכחתי אותך חמודה, תאמיני לי, הפרטים שלך אצלי בקלסר ואת ממש בראש מעייני. אני אחזור אליך כשתהיה לי הצעה בשבילך".

—————————————————

אין, תאמינו לי שאין על שדכנות, אני עושה את זה בערך מגיל ארבע.. מאז השתכללתי אבל ההתרגשות רק גוברת.

זה לא בשביל השליש גן עדן ובטח לא בשביל דמי השדכנות שהם ממש לא משהו, פשוט לראות את האושר בעיניים של הזוג זה ממכר.

לדעת שאני חלק מהבניה של חמש-עשרה או עשרים בתים בישראל, אין דבר יותר משמח מזה. כשאני חוזרת מהעבודה שלי כרכזת פעילויות לקבוצות דתיות באילת, אני מכינה ארוחת צהריים לילדים ויושבת לשדך.

אני משקיעה בזה ממש. טוב שבוע שעבר אחוה שברה את הרגל והייתי צריכה לקחת אותה לטרם
(סיפור של ארבע שעות מהמקום בו אני גרה) אז פספסתי יום.

והשבוע הייתי צריכה לארגן את הטיול היישובי (אני גם רכזת התרבות בישוב כהשלמת הכנסה),
אבל השידוכים זה הדובדבן שבקצפת מבחינתי.

הדבר הכי משמעותי שאני עושה. הלוואי שהייתי יכולה להשקיע בזה יותר.

חמודה ממש הבחורה שהגיעה. ממש בא לי לשדך לה, אבל פשוט אין לי במאגר בחור שיתאים לה,
כרגע. אני מתפללת שיגיע כבר, דרכי או בדרך אחרת… העיקר שיגיע…

_________________

טוב, אז הפעם רצינו לדבר על שידוכים, שדכניות ועלינו, מה שביניהם… שדכנות זו ממש עבודת קודש. אשרי מי שעוסקת בזה, אבל… קשה מאוד לצפות מאשה שעובדת ומגדלת ילדים תוכל גם להשקיע את עצמה בשדכנות.

גם אשה מוכשרת, רגישה ואנרגטית שרוצה לעסוק בשידוכים- מכורח המציאות, חייבת לתחום זאת לשעות שבין לבין…בין הפרנסה לבית.

כמה נשים יש בציבור שלנו – שזה ממש המקצוע שלהן? שבזה הן עוסקות כל הזמן? שזה העיסוק המרכזי? ואולי אפילו – מתפרנסות מזה?

הגיוני שאני לא מכירה את כולן. אלה שאני מכירה – הן בודדות ממש. בוודאי לא מתחילות להוות פתרון למאות הבנות שאני פוגשת, המחפשות כל כך – הצעות.

ולמה זה ככה? יכולות להיות לזה הרבה סיבות. לענ”ד – בעיקר כי זה לא מתוגמל. חשוב לי להשמיע איזו זעקה: אם אנחנו רוצות שפע של הצעות – קריטי בעיני ששדכנים יתוגמלו בצורה מאוד משמעותית.
בציבור החרדי- שדכנים מתוגמלים בסביבות ה8000 ש”ח לשידוך (1000$ מכל צד).

וכן, יש שם הרבה יותר הצעות! למה? כי הרבה יותר אנשים משקיעים בזה. מה, הם עושים את זה רק בשביל כסף? לא. זה באמת חשוב להם.

אבל? אני פונה עכשיו למורות שבינינו. חינוך זה חשוב? בטח. תחשבי שניה, היית מסוגלת להשקיע 40 שעות עבודה בשבוע, שעות לבדיקת מבחנים, שעות שהיה וחפירות של הורים – אם לא היית מתוגמלת על זה?

בכנות… אני חושבת שהצדקניות שבינינו היו יכולות להשקיע בזה כמה שעות. אבל לא את כל כל היום שלהן… גם כאשר יש משהו חשוב, קריטי ומשמעותי – חשוב מאוד שהוא יעבוד לפי כללי השוק.
ויהיה יחס בין הצורך של השוק (שזה אומר אנחנו, שצריכות הצעות) לבין בעלי המקצוע.

נכון, זיווג זה קשר בין נשמות, דבר שצריך לבוא מהלב, דבר קדוש. ואולי לכן, אנחנו מרגישים שזה לא מתאים שזה יהיה ביזנס. כאילו כל דבר שבא עם כסף קצת נטמא.

אבל האמת היא שזה שלא כך. האמת שכל דבר רציני שרוצים שיעבוד ויצליח, עולה כסף. רופאים שמצילים חיים, מצרכי יסוד , חשמל – עולים כסף. כי בהכללה, כמעט ואין אפשרות בעולם הזה למקצועיות ורצינות בלי להשקיע ובלי לקבל כסף. אם אני רוצה לקבל שירות טוב, בכל תחום, אני צריכה להשקיע כסף.

ואם אנחנו רוצים ששדכנות תהיה משהו מקצועי, רציני, שבאמת עובד זה חייב להיות מתגמל.
אם יהיה תגמול משמעותי על כל שידוך, יהיו יותר ויותר אנשים איכותיים ורגישים שיעסקו בזה ויוכלו להקדיש לזה זמן בצורה משמעותית, ולא רק בשעה שלוש בצהריים כשהטלפון מחובר…

בסופו של יום, גם שדכנים צריכים להתפרנס… יהיה לנו יותר למי לפנות, השדכנים יהיו יותר זמינים וגם לי יהיה יותר נעים לפנות ול”הציק” להם, כי זו העבודה שלהם, ולא רק חסד עצום שהם עושים עבורי…
יכול להיות שאפילו כדאי שמי שמגיעה לשדכנית תצהיר – אני משלמת על הצלחה – X לא משנה לי כמה את לוקחת או לא לוקחת בדרך כלל.

אני עובדת עם כללי השוק. כללים אמיתיים והוגנים. אני אשמח מאוד לשלם על הצלחה -X (”כן, אני יודעת שאת עושה את זה לשם שמיים. אני בטוחה ששכרך בשמים יהיה הרבה מאוד אם תעזרי לי. לי חשוב לשלם כבר בארץ. לא, לא משנה לי מה את עושה בכללי.

מי שיזכה לעזור לי להגיע אל מחוז חפצי, אני אשמח מאוד לשלם לו. והסכום המסוים הזה – צריך להיות סכום שאנשים ישמחו לפנות זמן כדי להשקיע בו.

בציבור החרדי זוגות צעירים – שתכל’ס יש להם הכי הרבה סיכוי להכיר בין החברים שלו לחברים שלה-
יושבים ומשקיעים בזה זמן, כי זה גם אינטרס שלהם. לדעתי, אם אנחנו רוצים לייצר הצעות – צריך שזה יהיה ככה בציבור שלנו.

ותכל’ס- זה שווה ושמח לשלם על שידוך שעובד. יש כאן שינוי תפיסתי בציבור שאנחנו יכולות להביא אותו, בלהגדיר מחיר שאנחנו רוצות לשלם במקרה של הצלחה.

תגמול משמעותי לשדכנים – יכול לשנות את המפה, וליצור הרבה יותר מוטיבציה וזמן פנוי להשקיע בזה,
ובאופן כללי – שלא רק אנחנו ”נרדוף” אחריהם… ואולי זה, ביחד עם הרצון והכשרון הטבעי של אנשים לשדך – יביא ליותר ויותר הצעות שיקדמו אותנו במסע הפרטי שלנו.

זה, לדעתי, יכול לפתור חלק גדול מבעיית ההצעות. שאני שומעת עליה הרבה. מה הרבה… המון!
ומניסיון – שמח וכיף לשלם לשדכן. לא פחות מאשר לתזמורת ולצלם… בע”ה שתהיה השתדלות קלה ומינימלית לכולן!!

ומזכירים לכל מי שלא יודעת- אנחנו לא עוסקים בשידוכים!

הכותבת היא ראש מכון עומק הקשר העוסק באימון רגשי לקראת חתונה, ובהכשרת מאמנות בתחום.

פורסם בעלון ''קרוב אליך''