בפלורידה התהפכה לי הבטן

קובי סלע ביקר בוועידת ה-IAC הישראלית בפלורידה שבארה"ב וחזר לישראל מבואס ומאוכזב.

קובי סלע , ט"ז בכסלו תש"פ

טראמפ נואם בוועידת ה-IAC
טראמפ נואם בוועידת ה-IAC
צילום: ערוץ 7

בשבוע שעבר ביקרתי בוועידת ה-IAC בפלורידה שבארה"ב הנחשבת לכינוס הישראלים הגדול ביותר ביבשת, ואולי בעולם היהודי כולו.

חלק מהמושבים בכנס התנהלו בעברית, בארוחות דיברו עברית, הזמרים שרו בעברית, והכל שידר ישראליות אמריקאית שכזאת.

פגשתי שם עיתונאים ישראלים בכירים, פוליטיקאים ישראלים עסוקים, דיפלומטים משלנו וראשי ארגונים ישראלים, ארגוני תמיכה ופעילות, אנשים טובים טובים עם כוונות מצוינות, ורצון גדול ועז לגבש ולחבר את הישראלים שמעבר לאוקיינוס עם... עם מה בעצם? זהו, שקשה להגיד.

שעתיים אחרי שנכנסתי לשם, החלה עננה שחורה להתקדר מעל ראשי. עדיין לא ידעתי לשים את האצבע ולהסביר לעצמי מה מציק לי שם, אז זרמתי עם נחשול האנשים, העיתונאים, הצעירים שגדשו את המקום והישראלים ששהו שם באלפיהם.

ראשית, במבט מהצד: אם להתעלם מהקולינריה (מי בא לפלורידה כדי לאכול?) שקרטעה קלות ולא ייצגה את המעצמה הגדולה בעולם, האירוע הגדול שם התנהל למופת. ההפקה תקתקה, הפאנלים המושקעים עלו וירדו, ההופעות נכנסו בזמן ואפילו התור העצום למפגש עם נשיא ארצות הברית של אמריקה, לא העיב על התחושה המרוממת של חיבוק מנשיא חמוד ואוהב ישראל, שמגיע לפרגן ליהודים וישראלים.
הופה, אמרתי "יהודים"? התכוונתי כמובן לישראלים.

גילוי נאות ודרמטי: לאירוע הזה הגעתי בעצמי, לא הוזמנתי אליו. המועצה האמריקאית ישראלית שיזמה והפעילה את הכנס לא שילמה את עלות הטיסה שלי, גם לא את שהותי במלון, ואולי בשל כך, קל לי להתייחס למה שקרה שם באופן נקי ולא משוחד.

חמש שעות בתוך האירוע ואני מתחיל להבין מה מציק לי בו: אני אוהב להסתובב בעולם, נהנה לפגוש תרבויות אחרות, אבל תמיד תמיד, אראה בארץ ישראל את ביתי, את ערש מולדתו של עמי. גם אם אתלהב מיופיים של מקומות אחרים בעולם, תמיד אזכור שהבית – במקרה שלי, בבית אל, הוא המקום המרכזי ביותר בעולם.

באירועים "ישראליים" שונים שהשתתפתי בהם בעולם, כולל ביום העצמאות של ישראל שמצויין בשדרה החמישית בניו יורק, חשתי שהבית שלי מארץ ישראל, בא איתי לשם, מחייך את חיוכו מול המגדלים וגורדי השחקים ומסמן לי מה ואיפה נמצא החשוב באמת. הפעם, באסיפת ה-IAC לא ראיתי אותו, לא הרגשתי וכמעט שלא שמעתי עליו. הנה מתברר שלראשונה בחיי אני נקלע למקום שמדבר עברית, אבל לא מדבר את שפת המולדת שלי.

האווירה באירוע הייתה ישראלית רק במובן של שפה. האנשים שהסתובבו שם, אלה שבעבר כונו בארץ "יורדים" והתחבאו מבושה כשכונו כך, כבר לא מתביישים, לא נעלבים ולא מתגעגעים. לראשונה בחיי נקלעתי לאירוע שכל מטרתו היא גיבוש ישראלים מעבר לים ובעיקר מחוץ למולדת, כמו חללית שהתנקתה מספינת השיגור ומשייטת לעצמה בחלל אינסוף, וזה רבותיי, ביאס אותי מאוד.

מעולם לא הטפתי לאף אדם כיצד לחיות ואיפה, אני ריאלי ומבין שלא כל יהודי יכול לחיות בישראל ולא חסרות לכך סיבות. אבל, תמיד ידעתי שכל אדם שנמצא בגלות, גם אם יגור בארמון של זהב, יסתובב במכונית יקרה, יחיה טוב ויהיה השכן הכי מקובל בוויליג', בתוך תוכו הוא יודע שמתישהו, הוא צריך לחזור אל הבית, אל המולדת, כחלק מתקווה נצחית שכזאת שאינה מוגבלת בזמן.

אפילו ההורים של בועז מהגשש החיוור "שתיכף מסיים את הקולג' והוא רק בן 3.." יודעים שמתישהו הם צריכים לחזור ארצה, וכמה זמן שייקח, עדיין הלב שלהם נמצא בארץ ישראל ואליה הם משתוקקים, רק שמשהו אפעס, התקלקל בדרך.

פגשתי בוועידה הזאת נשים וגברים מסורים שמשקיעים את כל זמנם ונשמתם בפעילות לשימור זהות הישראלים כי אחרת גם המעט הזה יתפוגג. אני מעריץ אותם וליבי יוצא אליהם, אבל גם שמעתי את נתוני ההתבוללות שגדולים לאין ערוך בקרב הישראלים היורדים, הרבה מעבר ליהודי התפוצות שתמיד התגוררו שם, והלב כואב ודואב.

לדעתי, עד הועידה הבאה ב- 2020 המדינה צריכה לעשות סוויצ' ולשקול מחדש את שיתוף הפעולה עם גוף שהתנתק בעצם מהמדינה.

הפוליטיקאים שיוזמנו לוועידה הבאה צריכים לדבר על המולדת, צריכים להכניס ציונות בליבות האחים והאימהות שנטשו את הרעיון, וחייבים להגדיל את המאמץ להזכיר לאחיות ולאבות שלנו שמעבר לאוקיינוס, שאנחנו ממתינים להם כאן, מתגעגעים אליהם מאוד ורוצים אותם איתנו כאן בארץ ישראל.

וגם אם יתמהמה, לפחות נשארה התקווה.