הבעיה העיקרית עם סרטים צרפתיים היא, ובכן, שהם צרפתיים. הכול נשמע כל כך רומנטי וקיטשי, וזה לא משנה אם מדובר בתפריט של מסעדה או בצעקות של כיתת יורים.

והמראה, אוי המראה, כולם שם נראים אותו הדבר. גברים מחויטים ובהירי עור בשנות הארבעים לחייהם עם שפם ענק שמעטר את מרכז הפרצוף, אתה אף פעם לא יודע אם זה הגיבור הראשי או סתם ניצב. 'קצין ומרגל' נכנס גם הוא לקטגוריה הזאת, אבל זה לא מפריע לו אפילו לשנייה להציג קולנוע עוצמתי וסיפור אנושי מטלטל.

הסרט 'קצין ומרגל' מלווה את פרשת דרייפוס מזווית מעט שונה. ביים אותו רומן פולנסקי, שנחשב מצד אחד לבמאי מוכשר שחתום על סרטים כמו 'הפסנתרן', אך גם חשוד בכל מיני פרשיות מעידן metoo. לכאורה זה היה יכול להיות עוד סרט היסטורי משעמם בשפה לא מובנת, אבל בימוי מעולה, הפקה מהודקת ושחקן ראשי אחד שגונב את ההצגה הופכים את 'קצין ומרגל' לפנינה קולנועית במלוא מובן המילה.

באופן מעט מפתיע, הגיבור של הסרט הוא לא דרייפוס אלא אחד, ז'ורז' פיקאר שמו, קצין צרפתי צעיר ומבטיח. אה, וגם אנטישמי לא קטן. בתחילת הסרט רואים שיחה שלו עם דרייפוס שבה הוא מצהיר כי הוא אומנם מתעב יהודים, אך אין בדבר בכדי לפגוע בכושר השיפוט שלו. נקודת מבטו הניטרלית של פיקאר מלווה את הסרט שמתחיל במשפט דרייפוס הראשון, עובר דרך הגלייתו לאי השדים, ההפגנות, הטיוחים, האנטישמיות, מכתבו המפורסם של אמיל זולא, המשפט החוזר, ההרשעה בשנית, החנינה וקפיצה של שבע שנים קדימה אל הזיכוי המוחלט. פיקאר, מי שהיה בהתחלה נציג מטעם התביעה, עובר במהלך הסרט מהפך פנימי של הכרה בריקבון האנטישמי שמאכל את הצבא ומערכת המשפט מבפנים, ובוחר להתקומם לבד מול המערכת על אף המחיר האישי הכבד שהוא נאלץ לשלם.

הסרט, שעל אף מוצאו היהודי של הבמאי הוא סרט אירופאי לכל דבר, גדוש ומלא בקריאות "מוות ליהודים" ו"יהודי מלוכלך" לא כשורות מחץ או כחלק מהתסריט אלא כקריאות רקע בלתי פוסקות, כחלק מהעלילה. הסרט מציב מראה לפרצופה של החברה הצרפתית בסוף המאה ה-19, וזו מתגלה בו במלוא כיעורה. משפט אחד שאולי מבטא את זה יותר מכול נאמר בסרט על ידי אחד הגנרלים: "כן, כן. טלאים, חתלתולים ואלפרד דרייפוס, כולם חפים מפשע. אבל מה אכפת לך מיהודי שתקוע על אי בודד?". הוא לא בן אדם. הוא יהודי.

'קצין ומרגל' אומנם מתרחש במדינה אחרת ובתקופה אחרת, אך כיהודי אי אפשר לצפות בו בלי שצמרמורות השואה יחלפו בגבך. אין מה להשוות מבחינת סדרי גודל ואכזריות, אך ניצני האנטישמיות שמבצבצים בתקופה ההיא באירופה ונראים היטב בסרט, הם הם שהובילו בסופו של דבר אל הרכבות ותאי הגזים. כמה אירוני שהערך העוסק בדמותו של דרייפוס בויקיפדיה מתמקד בעיקר במשפטו, מדגיש בהרחבה את הדרגות שהוענקו לו לאחר מכן ואת העיטורים וההכרה שבהם זכו הוא ובנו במהלך מלחמת העולם הראשונה, ומסיים בחצי שורה קצרה ומלנכולית "נכדתו של דרייפוס נרצחה באושוויץ", מה שהוא אולי התקציר הממצה והכואב ביותר למשפט דרייפוס.

סצנת הסיום של הסרט מתרחשת אומנם לאחר הזיכוי, במפגש בין דרייפוס לפיקאר שבו האחרון מכהן כשר המלחמה של צרפת, אבל דרייפוס נראה בו עייף ומושפל. פיקאר, כבר פוליטיקאי עכשיו, משתמש במילים מכובסות כגון "האקלים הפוליטי השתנה" ו"היריבים שלנו התחזקו", או בקיצור "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", ודרייפוס נאלץ בלית ברירה להסכים, אבל עם דמעות בעיניים. אף תסריטאי לא היה כותב סוף כזה, ודווקא זה הקסם האמיתי של הסרט. הסיום הזה עוצמתי דווקא בגלל שהוא מתאר את החיים עצמם, ובחיים עצמם האמת לא תמיד מנצחת.