בכל פעם שאי שם ברחבי העולם גננת אחת שולחת הזמנה למסיבת חנוכה בגן, עשרות הורים לחוצים נכנסים לחרדה קיומית. המתח בבתים ישראליים רבים מזנק כשבדמדומי חודש כסלו מגיעה בווטסאפ הודעה עולצת בנוסח "הורים יקרים, ביום שישי נקיים בגן מסיבת חנוכה הילדים התכוננו אליה רבות. נשמח לדעת מה כל אחד מתכוון להביא, נא לא להביא אחים קטנים. בברכה, הגננת חיה".
יופי שהיא חיה, אומרים לעצמם ההורים, אבל מה היא חושבת, לנו אין חיים?
בכל פעם שהורים מקבלים הודעה שנפתחת במילים "הורים יקרים", הם נכנסים לכוננות ספיגה. כי מה בעצם אומרת ההודעה הכביכול תמימה של הגננת? קודם כול היא מבשרת שהלך יום שישי. אתם יודעים, היום הנדיר הזה שבו לכם יש חופש ולילדים אין. פעם, לפני שהגננת חיה החליטה שאם לה אין חופש בשישי אז לאף אחד לא יהיה, היו עושים מסיבות חנוכה אחרי הצהריים, לא ביום שישי. בימים ההם הייתה לגבר הממוצע אפשרות להיאנח מעומק הלב ולומר לאשתו שהוא נורא היה רוצה להגיע למסיבה, אבל בדיוק ביום שלישי הזה יש לו את הפגישה החשובה ההיא שהוא, לצערו, ממש לא יכול לבטל.
"אבל המסיבה ביום רביעי", מחרבת האישה את תקוותיו.
"רביעי?".
"כן".
"בטוח?".
"תקשיב, אם אתה לא רוצה לבוא אז תגיד את זה דוגרי".
"ברור שאני רוצה!", הוא מתקומם, "אבל לצערי, ממש לצערי, אני פשוט לא יכול".
"למה?".
"אמרו לא להביא אחים קטנים".
"אל תדאג, נמצא בייביסיטר".
"לא קשור. יש לי אחות גדולה".
"אז מה?".
"אז אני אח קטן. אסור לי לבוא".
לא משתחווים לאגרטלים
בסוף הוא יבוא, זה ברור, כי אף הורה לא רוצה להפסיד את החוויה המדהימה של ישיבה על כיסאות קטנטנים עם הידיים למעלה גבוה גבוה כדי לצלם את הכאוס במשך שעתיים וחצי, שזאת המשמעות של "מסיבת חנוכה שהילדים התכוננו אליה רבות". כלומר, בגן יש שלושים ומשהו דרדקים, וכל אחד מהם צריך לקבל תפקיד ראשי אחרת ההורים ייעלבו. בגלל זה כבר מראש חודש מרחשוון כל ילד עושה בבית חזרות מעמיקות, זאת אומרת עולה על הספה עם הנעליים, מניף אל על את אגרטל הפורצלן המעוצב וצועק: "מתתיהו הזקן קורא אל הבנים, לא נשתחווה לפסל של הלבנים!", ואז משליך את האגרטל בכוח ומנפץ אותו על קרקע המציאות, כמו שהגננת לימדה בגן שעושים לפסל של הלבנים.
"יוונים", לוחש לו אביו במורא גדול (אשתו מאוד אוהבת את האגרטל המנופץ), "זה יוונים, לא לבנים".
"הגננת אמרה לבנים", מתעקש הילד. היא גם לימדה אותם לשבור להורים את הבית, כמו אברהם אבינו שניתץ את האגרטלים של אבא שלו כשבני ישראל יצאו ממצרים ובר כוכבא כיסח את המן הרשע ואת לבן הארמי ביחד עם שאר הלבנים. הוא טיפה מערבב בין סיפורים אבל אסור להגיד כי זה יעשה לו טראומה, וחוץ מזה הוא עלול לספר לגננת שאבא שלו אמר שהיא מדברת שטויות וזה לא יהיה נעים. גם ככה הוא, כלומר האבא, כבר התמרמר פעם נגד הגננת בקבוצת ההורים "גן נזלת בלי הגננת חבצלת" ומישהו הדליף לה את ההודעה המרשיעה ומאז היא מסתכלת עליו במבט עקום בכל פעם שהוא מביא לגן את הילד עם גרביים לא תואמות.
כך או כך, "הילדים התכוננו רבות" פירושו שלושים ומשהו ילדים לבושים בכחול ויוון, כפול שלוש דקות שכל ילד מקבל כדי להודיע שלא משתחווים יותר לאגרטלים, פלוס ריקודים עם סופגניות, עם סביבונים ועם הורים, פלוס יצירה, פלוס הדלקת נרות, פלוס חצי שעה לשכנע את הילד לחבוש על הראש את הכתר המציק עם הנר, לא כולל הדו-שיח בין הילד לילדה שיושבת לידו, שאומרת לו בגאווה: "אמא שלי הכינה למסיבה עוגה בצורת חנוכייה מצופה בקרמל מזוגג עם חמאה מייבוא אישי ולימונצ'לו בייצור ביתי על מצע של נרות אכילים שנדלקים ונכבים באנרגיה סביבתית מאושרת על ידי גרטה טונברג. מה אתם הבאתם?".
הילד נושא עיניים לשמיים ומתפלל לנס חנוכה, ומכיוון שנס כזה לא מתרחש הוא לוחש: "אנחנו הבאנו שתייה".
וזה עוד לפני שדיברנו על המסיק שעושים עם הילדים בעץ הזית בחצר של הגן, כאשר ההורים חובטים בעץ בעצביהם החבוטים עד שנופלים ממנו שלושה זיתים וכל ילד מקבל בקבוקון עם שמן זית זך תוצרת הגן, כחול-יוון, Made in Spain.
וכל זה ביום שישי, רגע לפני שהילדים יוצאים לחופש וההורים לא. אלא אם כן הם מורים, ואז הם גם צריכים לארגן מסיבת חנוכה מושקעת עם הורים כפויי טובה שלא יודעים להעריך שום דבר. אפילו לא את העובדה שקובעים את המסיבה ביום שישי במיוחד בשבילם, כדי שהם יוכלו להגיע.
לא יכולים בלי זה
ככה זה עבד כל השנים: הגננות ארגנו, ההורים קיטרו וכולם הלכו הביתה אכולי רגשות אשמה וסופגניות. עד שלפני כמה ימים, בגן אחד שאני לא יכול לחשוף את שמו, שלחה הגננת הודעה בזו הלשון: "הורים יקרים, ביום שישי בשבוע הבא נקיים מסיבת חנוכה. השנה המסיבה תהיה בלי הורים. נא לא לשכוח להעביר בהקדם מיסי גן. חג חנוכה שמח".
הלם השתרר בקבוצות. לאט לאט חלחלה ההבנה שהשנה ההורים לא מוזמנים. אין כיסאות קטנטנים, אין ריקודים מביכים, אין צילומים עד שהזיכרון של הטלפון נופח את נשמתו, אין תחרות מי מביאה עוגה יותר מושקעת, אין מסיק, אין מסקנות, אין מסכנות, יש רק אגרטלים מנופצים בבית ושאלה אחת קיומית: מה עושים עם הבוקר הזה של שישי שהתפנה במפתיע?
אחרי כמה דקות כתבה אמא אחת: "רגע, למה בלי הורים?".
ברדיוס של קילומטר מהגן תפסו עשרות הורים את ראשיהם, ואחד האבות תפס גם יוזמה וכתב: "זה מה שהגננת חבצלת החליטה ואנחנו צריכים לכבד את ההחלטה שלה".
"אבל לגננת קוראים אסתי", ענתה האם.
"בואי לא נשנה נושא, טוב?", עלה האב להתקפה.
"אני בסך הכול מנסה להבין למה מדירים אותי מהמסיבה", היא ענתה.
"לידיעתך אני גבר וגם אותי מדירים", ניסה האב לרמוז לה שתחדל, ומיד חטף מהאימהות שנזפו בו על הפטריארכליות הגברית המשעבדת והודיעו חד משמעית שלא ישתחוו עוד לפסל של הלבנים הפריבילגים. הגננת ראתה שההורים לוקחים קשה את ההדרה ומיד תיקנה את ההודעה וכתבה ש"הורים מוזמנים בשמחה". כפעולת נקם הלשינו ההורים לגננת על אותו אבא שהוא לכלך עליה לא מזמן בקבוצת "גן אדרת בלי הגננת החופרת", וכעונש חינוכי הטילה עליו הגננת את התפקיד של רבי קלמן בהצגה שההורים צריכים להכין על חנה זלדה הפמיניסטית. קצת מעיק שהם נדחפים אבל ככה זה הורים, לא יכולים להעביר בוקר אחד בלי הילדים.
לתגובות: [email protected]