מצבה חיה

בסיפורה של המושבה הרטוב יש את כל האלמנטים כדי להפוך לאתוס לאומי. אז מדוע המושבה הקסומה נעלמה מהנוף ומהזיכרון?

רבקי גולדפינגר , כ"א בכסלו תש"פ

בן בסט באנדרטה לזכר הר-טוב ומייסדיה
בן בסט באנדרטה לזכר הר-טוב ומייסדיה
צילום: מירי שמעונוביץ

יהודה בן בסט (82) מתהלך בשטח לאיטו. הנוף ההררי עוצר נשימה. הוא מביט סביב מלא געגוע. מכיר כל גבעה וכל שביל.

כאן נולד, כאן גדל, על האדמה הזאת. את שם המושבה הרטוב הוא נושא על שפתיו בגאווה. "אני בן המקום", קולו מסגיר התרגשות. כשהיה בן 11, בזמן מלחמת העצמאות, נאלץ יחד עם יתר התושבים להתפנות במהירות מהבית, להיעקר משורשיו. כיום, ממושבת ילדותו התוססת נותרו רק שרידים בודדים, בית מיסיון נטוש וכמה בתי אבן עתיקים - עדות אילמת לסיפורה של הרטוב, סיפור חלוצי והרואי שהתחולל כאן לפני שנים.

למרות השנים הרבות שחלפו, בן בסט לא מסתיר את הכאב שעדיין מקנן בו על אדמת ילדותו שהייתה ואיננה. "אם רק היית יודעת כמה פעמים, מאות ואפילו יותר פעמים, שביקרתי כאן. בכל הזדמנות - אני כאן. המושבה היא חלק בלתי נפרד ממי שאני. גם המשפחה שלי מגיעה לכאן. אנחנו חיים את הרטוב. כשעץ השקד שנשאר בחצר פורח, דבר ראשון אני נוסע לכאן לראות ולהריח. כאן נולדתי".

ניסיון כושל של המיסיון

סיפורה של המושבה הרטוב הוא פרק כואב ופחות מוכר בתולדות ההתיישבות. את המושבה הקימה קבוצת חלוצים שעלתה מבולגריה, חדורת תחושת שליחות ואהבת הארץ. החלוצים חיו במסירות במושבה קטנה ומבודדת. הם נאחזו בציפורניים באדמת המקום. למרות התנאים הפיזיים הקשים, ולמרות שפעמיים נאלצו לנטוש את ביתם, במאורעות תרפ"ט ובמלחמת העצמאות, הם התעקשו לעלות לקרקע בפעם השלישית ולנסות להתיישב במקום מחדש. באופן טראגי, ובלי תמיכה ראויה מרשויות המדינה, כשל ניסיונם לחדש את היישוב היהודי במקום וסיפורה של המושבה הרטוב נחתם בכישלון מהדהד.

כדי להכיר את סיפור המושבה יש לחזור כמאה וחמישים שנה אחורנית, למחצית השנייה של המאה ה-19. באותו זמן תושבי הכפר הערבי ערטוף נדרשו על ידי השלטון העות'מאני לפרוע את חובותיהם הכספיים. בצר להם פנו אנשי הכפר לסגן הקונסול הספרדי בירושלים אלכסנדר אספניולו, שניאות לרכוש מהם את הקרקע. אספניולו בנה במקום בית אבן מוקף חומה. במשך שש שנים הייתה הקרקע ברשותו, אבל כשעמד לשוב למולדתו הציע לאנשי הכפר לרכוש מחדש את אדמותיהם. הללו סירבו להצעה, ובמקומם הגיע סוחר קרקעות יהודי ירושלמי ורכש את הקרקע.

באותן שנים הגיעו לירושלים עולים יהודים, רובם עניים מרודים, שהמיסיון ניצל את מחסורם כדי להמיר את דתם. הוא סיפק להם מקורות תעסוקה ואוכל, וכך יהודים רבים נפלו ברשתו. נציגי המיסיון בירושלים רכשו את אדמות ערטוף בעבור עמותה שהם הקימו בשם הניטרלי "אגודת הסיוע לפליטים יהודים". 24 משפחות יהודיות נבחרו על ידי המיסיון להתיישב במקום, וזאת בתנאי שיעמדו בכמה תנאים, ביניהם שכל הילדים מגיל שש ועד 14 יישלחו לבית הספר של המיסיון.

כל מתיישב קיבל שטח אדמה, אך התנאים היו קשים. המיסיונרים עצמם הגיעו למקום רק בסופי שבוע. על פי פרסומים מאותה תקופה, נראה כי אנשי המיסיון ניסו למנוע תפילה מסודרת במקום, למרות שהתושבים היו שומרי מסורת. בנוסף לכך, בבית הספר שהוקם חויבו הילדים ללמוד את הברית החדשה. היו שטענו כי היהודים אף הוכרחו ליטול חלק במיסה השבועית. כשהדבר נודע לאנשי היישוב היהודי הישן, קמה סערה. מאמרים זועמים נכתבו והחלה התנגדות נמרצת לפעילות המסיונרית במושבה. גם בעיתונות העברית באותה תקופה עקבו בחשדנות אחרי פעילות המיסיון. בסופו של דבר, נראה שהתנאים הפיזיים הקשים והיחס של נציגי המיסיון, לצד ההתנגדות שקמה ביישוב היהודי הישן, גרמו בהדרגה להתפרקות היישוב. התושבים נטשו אותו בזה אחר זה. מפרסומים מאותם ימים ניתן ללמוד כי משפחה אחת המירה את דתה, ובמקור אחר דווח על שלוש משפחות.

ילדות מאושרת בלי מים וחשמל

באותן שנים הוקמה בבולגריה "החברה ליישוב ארץ ישראל", שחבריה חלמו על עלייה ארצה. בשלב ראשון הם חיפשו קרקע מתאימה להתיישבות וכמה נציגים מטעמה יצאו לארץ כדי לבדוק קרקע מתאימה. בתחילה בחנו חלקת אדמה בפג'ה הסמוכה לפתח תקווה, אבל החלקה הייתה קטנה מדי וההצעה ירדה מהפרק. בהמשך הוצע להם לבחון את אדמות ערטוף. אחרי כמה בדיקות חתמה המשלחת על הסכם רכישה עם הנהלת המיסיון. כישלון המיסיון להחזיק באדמות ערטוף היכה גלים בתקשורת של אז, והיא דיווחה בהרחבה על המושבה היהודית החדשה שעתידה לקום במקום.

ביום רביעי, א' בטבת תרנ"ו (18.12.1895), נר שביעי של חנוכה, דרכו משפחות המתיישבים לראשונה על אדמת המושבה. מאז תאריך זה מצוין כיום שבו נוסדה המושבה הרטוב. את השם החדש הרטוב הציע אליעזר בן יהודה, שבחר בשם זהה בצלילו לשם הקודם ערטוף.

מהר מאוד נוכחו המתיישבים לגלות כי תנאי השטח קשים לחקלאות. המושבה גם הייתה רחוקה ומבודדת מהיישובים היהודיים האחרים ומוקפת ברצף התיישבות ערבי. תושביה דיברו בשפת הלדינו ונישאו בינם לבין עצמם. תנאי הקיום היו קשים, הם סבלו ממחסור קבוע במים, ממחלות, מרעב ומאדמת הטרשים. אולם למרות חיי המחסור והדלות, אט אט קרם המקום עור וגידים ותושביו עסקו במגוון ענפי מסחר וחקלאות לפרנסתם.

מאורעות תרפ"ט התרגשו על הארץ 34 שנים לאחר עלייתם לקרקע, והגיעו עד לפתחה של הרטוב. הידיעות על התארגנות הכפרים הערביים להתקפה ברוטלית על היישוב הובילו את המשפחות להתרכז בבית אבן של אחד התושבים. בלילה החלה המתקפה על המושבה. לילה שלם התנהלו הקרבות. בתים הועלו באש, ציוד הושמד אך לבסוף הערבים נהדפו. עם שחר החליטו התושבים שעליהם לפנות את המושבה במהירות. הם יצאו בחשאי מהיישוב ועלו על הרכבת מירושלים. דרך חלונות הרכבת התבוננו בכאב ביישוב שנבזז ועלה בלהבות. לאחר כשנה שבו לביתם, מתעקשים להיאחז באדמת הרטוב. הבתים שוקמו והמושבה שבה להתפתח מחדש.

יהודה בן בסט, יליד המקום, נולד כמה שנים אחר כך, בינואר 1937, ט"ו בשבט תרצ"ז. "סבתי רחל וסבי צבי יהודה בן בסט ז"ל עלו ארצה והיו חלוצים, מהמייסדים שנרתמו לתקוע יתד כאן בהרי יהודה", הוא אומר מלא הערכה. "אבא שלי הוא בן המושבה. אמי שרה שעלתה לארץ מאוקראינה נישאה לאבא, ויחד הם הקימו את ביתם במקום. שם גם אני נולדתי".

למרות הקשיים הרבים, בן בסט זוכר דווקא ילדות טובה ומיוחדת. "אני זוכר את הבית שלנו ואת הבוסתן. אהבתי לעבוד בגינה. היו לנו בעיקר עצי פרי, אבל כמעט לא היו מים להשקות אותם. הייתה באר קטנה שהגיעה למי תהום עליונים שבקושי הספיקו לשתייה ובטח שלא להשקיה. בשנים שחונות ובאמצע הקיץ בקושי היו לנו מים. גם חשמל לא היה והשתמשנו בפנסי לוקס או עששיות נפט".

הבית, הוא מציין, היה דתי. "הלכנו בשבתות לבית הכנסת, בבוקר אמרתי 'מודה אני' והתפללתי. התושבים היו שומרי מסורת. אומנם לא הלכנו עם פאות, אבל הלכתי כל הזמן עם ברט". בגיל שש הלך לבית הספר המקומי. "ההורים שלי לימדו אותי קרוא וכתוב ולוח הכפל עוד קודם. אני זוכר את יום הלימודים הראשון שלי בכיתה א'. הלבישו אותי בחליפת מלחים", הוא מחייך. "למדנו יחד כל התלמידים מכל הגילים, וכאשר התפרצתי שלא ברשות המורה היה מפליק לי עם הסרגל על קצות אצבעות הידיים".

מדי בוקר היה משכים קום לעבודת האדמה. "הייתי עודר, חולב את העז, אוסף ביצים ורק אז מתארגן והולך לבית הספר. חיינו בצניעות. כשנעל הייתה קטנה, היו חותכים אותה מקדימה כדי שיהיה מקום לאצבעות. התנאים היו לא פשוטים, אבל לא הרגשנו שאנחנו מסכנים".

מה החזיק אתכם באדמה הזאת?

"האמונה, הציונות", הוא פוסק בנחרצות. "ההורים שלי ויתר התושבים היו חלוצים אמיתיים. הם יישבו את הארץ ותכננו להביא אחריהם את כל יהדות בולגריה. הם קיוו להיות החלוץ שבעקבותיו יגיעו עוד ועוד יהודים, אבל התנאים היו כל כך קשים שגם החברים בבולגריה לא הגיעו בסוף".

אתה זוכר התנכלויות של התושבים הערבים?

"חלק מהכפרים היו ידידותיים וחלק עוינים. בשגרה היו סכסוכים רגילים של שכנים, על שטחי מרעה או על מים ודברים מהסוג הזה. הסתובבנו בשדה בחופשיות. קטפנו שזיפים. לא היינו נועלים את הדלתות במושבה". אבל בתקופות שבהן הרוחות סערו בארץ, המצב בא לידי ביטוי גם בהרטוב. "במאורעות תרפ"ט זה היה נורא. התושבים נאלצו לפנות את הבתים אחרי מאבק עיקש של לילה שלם. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט גם הייתה תקופה קשה ולא ניתן היה לצאת החוצה ולעבד את השדות. כולם הסתגרו בבתים".

מפגש אחרון עם מחלקת הל"ה

תקופה קשה במיוחד בחיי המושבה החלה בכ"ט בנובמבר 1947, עם הצהרת האומות המאוחדות. "הורגש מתח באוויר. חלק מהשכנים הערבים עדיין התארחו אצלנו. ברגע מסוים אבא אמר: 'אסור לתת להם יותר להיכנס למושבה. הם מרגלים. הם יכולים לדווח איפה הנשק או איפה העמדות'. ואני כל כך כעסתי על אבא. לא הבנתי איך יכול להיות, הרי הם בני בית אצלנו. איך אתה יכול לקרוא להם אויבים? היה לי קשה לקבל את זה, אבל לאט לאט הם הפסיקו לבוא".

מי שמר עליכם באותה תקופה?

"בהתחלה בני המושבה היו יוצאים לשמור בתורנות. היו 12 נושאי נשק. אני זוכר את השוחט שלנו יוצא בלילה עם רובה אנגלי על הכתף, בגופייה לבנה קצרה. אחר כך התחילו להגיע מתנדבים מירושלים לשמור".

ב-15 בינואר 1948 יצאה מהרטוב מחלקת הל"ה המפורסמת לדרכה האחרונה. בן בסט פגש אותם פנים אל פנים רגע לפני שיצאו למשימה. "הם הגיעו להרטוב והמתינו לנשק. הנשק היה צריך להגיע לשם במונית, מוסתר בדופנות הדלתות. אבל המשלוח התעכב והנשק הגיע מאוחר יותר ועיכב את היציאה. הציעו למפקד הל"ה, דני מס, לדחות את היציאה כי כבר מאוחר, אבל דני אמר: אנחנו יוצאים בכל זאת. נתנו להם ארוחת ערב, ראיתי אותם יושבים על המפות, מתארגנים. אחר כך הם יצאו לדרך. למחרת ראינו תנועות לא רגילות של ערבים, שמענו הדי פיצוצים ויריות מרחוק. ואז הגיע המודיע ומסר שיש שבויים.

"התחילו לחפש אותם. יצא מטוס פייפר לאזור ואחר כך שיירה יצאה לחפש בכל השטח, אבל הם נאלצו לסגת כי היו להם הרוג ופצועים. אני זוכר את כל היישוב בחרדה איומה. מה קורה? ימצאו אותם? לא ימצאו? כשראינו את השיירה חוזרת ריקם זה יצר מועקה בלב של כולם. אלו אנשים שראית ודיברת איתם רק לפני יום. זה היה נורא".

ככל שעבר הזמן, החבל הלך והתהדק והרטוב סבלה מבידוד. הרחק מההתיישבות היהודית, מוקפת בכפרים ערביים עוינים. שיירות עם אספקה ואוכל שהיו מגיעות אחת לחודש מירושלים הותקפו על ידי פורעים ערבים. כילד סקרן נהנה בן בסט להסתובב סמוך לחדר המפקדה ולהאזין לתשדורות המתקבלות במכשירי הקשר. "במיוחד אני זוכר במרץ 48' את הקשר עם שיירה שלנו שנתקעה במארב ו-11 לוחמים שלה נהרגו. האלחוטאי שלנו שוחח עם חברי השיירה. הם דיווחו שהמשוריין עולה באש, שיש פצועים והם מבקשים עזרה. שמעתי אותם מדווחים שיש כך וכך הרוגים".

את יום הפינוי, ליל ה-16 במאי 1948, בן בסט לא ישכח עד יומו האחרון. "הודיעו לנו שהתקבלה הוראה מהפיקוד בתל אביב להתפנות. זה היה אחרי אסון נפילת גוש עציון. הורו לנו לא לעשות רעש כדי שבכפרים לא יבחינו שיש תנועה מיוחדת במושבה. בשעה שמונה בערב אמרו לנו להתכנס בבית המפקדה ולא לקחת איתנו שום ציוד. אבא חפר מהר בור בחצר והטמין בו את כלי העבודה שלו, כדי שכשנחזור הוא יוכל להמשיך לעבוד. כל כך קיווינו שנחזור", הוא אומר. "כל המושבה התרכזה בבית האבן של לוי. אמא שלי לקחה איתה אלבום תמונות, קצת מסמכים של המשפחה וכיסוי מיטה יפהפה שהיא רקמה בעצמה. אבא ביקש ממנה 'שרה, תעזבי'. למזלנו, את אלבום התמונות היא בכל זאת לקחה.

"בשעה עשר בלילה הורו לנו לצאת לדרך. את הרגע ההוא שאמרו לקום וללכת אני זוכר היטב. הרגשתי צביטה בלב ומתח אדיר. אנחנו פוסעים בדממה בשבילי ההרים, אחד אחרי השני. יוצאים דרך פרצה בגדר, יורדים לכביש, בודקים שאין רכב וחוצים את הכביש בשקט. ליד בית הקברות פתאום התעורר אחד התינוקות ופרץ בבכי. פחדנו שניחשף, כולם לחשו בלחץ שחייבים שיפסיק לעשות רעש. המפקד נתן הוראה להשתיק אותו. אחד הצעירים חיבק אותו לחי ללחי והוא נרגע. ככה המשכנו עד לכפר אוריה".

"האנשים ביקשו: לחזור להרטוב"

בתקופה הראשונה אחרי עזיבת הרטוב, התאכסנו התושבים בעיר רחובות. "התארחנו בבתים של תושבים. הציעו לנו כל מיני מקומות אחרים להתיישבות, אבל האנשים ביקשו חד וחלק לחזור להרטוב כשיתאפשר. אחרי שבועיים העבירו את המשפחה שלי ליפו. היינו בין המתיישבים הראשונים של יפו. ההורים שלי נשארו שם שנים".

המשפחה שלך לא חזרה להרטוב?

"המושבה נחרבה, זה אומר להתחיל הכול מבראשית. אני הייתי בן יחיד, אבא לצערי איבד את מאור עיניו, אז לא יכולנו להקים משק בכוחות עצמנו, לא היה לנו כסף לבנות בית מחדש. מבחינתנו זה לא היה אפשרי, אבל היו כמה צעירים שחזרו להרטוב. הם לא קיבלו שום סיוע מהמדינה. היו שם מסתננים וגניבות והם התמודדו עם כל כך הרבה אתגרים, עד שבשנת 1955 הם נאלצו בלית ברירה לעזוב. הם התחננו לתמיכה וסיוע. יש לי תכתובות ללוי אשכול, להנהגת היישוב ולמי לא. אבל לא היה לנו אבא. לא היה גב מאחורינו", הוא נאנח.

כשאתה חושב על גורל היישוב, מה אתה מרגיש?

"זה כואב מאוד. זה פצע שלעולם לא יגליד. אני חש בושה שנכשלתי. לא הצלחנו להקים את היישוב מחדש וכיום אין יותר הרטוב. אני חושש שבעוד כמה שנים היא תיעלם מהזיכרון הלאומי. בשורה התחתונה אין הרטוב היום. לא פעם כשפנינו לכל מיני גורמים, מיד היו שואלים: אתה עולה חדש? לא? ובתירוץ הזה נגמר הסיפור. יכול להיות שאם היה מאחורינו גוף יותר גדול היינו מצליחים בכל זאת לעשות משהו. אבל לא הצלחנו. לצערי נכשלנו".

אתה חושב שהתעלמות הממסד מהצרכים שלכם קשורה למוצא העדתי? לכך שלא הייתם במפלגה הנכונה?

"הטענות הללו הועלו בעבר כמה פעמים, אבל אני שולל אותן מכול וכול. אני פשוט לא מאמין לכך. אלו היו שנים של אתגרים עצומים במדינה החדשה שקמה ואנחנו, מה לעשות, לא היינו קרובים לצלחת. אבל לא בגלל שהיינו ספרדים".

בן בסט מבכה את היום שבו נאלץ למכור את אדמות המשפחה בהרטוב. "הייתי צריך לפרנס משפחה, אבא היה חולה ואמא מבוגרת וחשבתי למכור את האדמות. נתתי אישור לבן דודי לטפל במכירה. ברגע האחרון התחרטתי, התקשרתי אליו ואמרתי: 'יהודה, תעצור הכול. אל תמכור'. בער בי החלום לחזור להרטוב ולנטוע כרם במורד הבית שלנו לכיוון כביש 38. התקשרתי אליו וביקשתי שיעצור, אבל הוא אמר שהאדמה נמכרה באותו יום. כאב ההחמצה הזה ילווה אותי עד יומי האחרון", הוא משתף. "אבא נפטר צעיר, בגיל 56, ואמא זכתה ונפטרה בשיבה טובה, אבל כל ימיהם הם לא הפסיקו לדבר בערגה על הרטוב ולהתגעגע. הם נעקרו. עד יומם האחרון זה לא הרפה. נכון, מבחינת התנאים הפיזיים היה שם נורא קשה, אבל זה היה בית וזה הרגיש כמו בשר שנחתך ממך".

מה נעשה להנחלת הזיכרון?

"השתדלנו. בשעתו הקמנו עמותה, הקמנו את מוזיאון הרטוב, הדרכתי הרבה קבוצות במקום, הייתי גם מורה דרך וגם עבדתי הרבה עם בתי הספר באזור, שילטנו במקום, נטענו חורשת זיתים. עשינו הרבה דברים מתוך רצון להנציח את הרטוב בתודעה. אזור התעשייה של המועצה האזורית מטה יהודה נקרא 'אזור התעשייה הרטוב' ויש בית ספר שנקרא הרטוב. לצערי, היום הדור הצעיר פחות מתעניין בהיסטוריה הזאת".

כחלק ממאמץ ההנצחה, הוציא בן בסט לפני כמה שנים את ספרו 'הרטוב - מושבה מבודדת בהרי יהודה', שבו גולל את סיפורה ההיסטורי של הרטוב. "האבות המייסדים לא העלו דברים על הכתב וכולם כבר הלכו לעולמם. מישהו צריך לשתף בסיפורה של המושבה, לספר על העמידה העיקשת שלהם, על הגבורה העצומה, על כל מה שהתרחש שם. אני נברתי בארכיונים, הלכתי למוזיאונים, לספריות ולמשפחות המייסדים ואספתי דף ועוד דף, תיעוד ועוד אחד. בספר הזה אני מקווה להביא את הסיפור שלנו גם לדורות הבאים".

זיכרון שנפל בין הכיסאות

החברה בישראל נוהגת להעלות על נס סיפורי חלוצים וציונות, אך באופן לא מובן היא כמעט התעלמה מסיפורה של הרטוב. "הרטוב היא פרשה עגומה במידה מסוימת בהיסטוריה של ההתיישבות", פותח ד"ר יוסי שפנייר, מרצה לתואר שני בנושא זיכרון ומורשת ישראל במכללה האקדמית אפרתה. ד"ר שפנייר ליווה את הסטודנטית מיכל אשכנזי בכתיבת עבודת מחקר על 'המושבה הרטוב והיעלמותה בזיכרון הקולקטיבי'. הרטוב, הוא טוען, פחות מוכרת וידועה, לפחות במימד של הנצחה וזיכרון. "בסוגיית הזיכרון הקולקטיבי יש כאן מקרה בוחן מעניין של חוסר זיכרון של מושבה שהייתה ואיננה".

כבר היו בהיסטוריה יישובים שהתפרקו. למה זיכרון הרטוב כל כך משמעותי?

"למרות הסיפור ההרואי והלא נתפס של המקום, השם נמחק מהזיכרון, לא השתמר. על אדמות המקום הוקם המושב נחם. מה שנשאר מאותו יישוב זה אזור תעשייה ובית ספר שקרויים על שמו. למה זה מיוחד? כי אין המשכיות. אם את לוקחת למשל את נווה יעקב, יש היום שכונה בשם זה. עטרות - יש בני עטרות, ובעקבות יישובי גוש עציון יש את עין צורים, רבדים, משואות יצחק ויש את כפר עציון, שגם חזר לגוש. אבל הרטוב נמחקה. זה ראוי לתשומת לב כלשהי. עברו עשרות שנים מאז שהיישוב הזה נעזב, אבל אם את מנתחת את שימור זיכרון של המקום, בדרך כלל מי שעוזב את המקום חשוב לו שהיישוב ייזכר ויונצח. האנשים שישבו בהרטוב, אני מניח שזה היה להם מאוד חשוב, אבל כנראה לא היו בידם האמצעים או האפשרויות לתקוע יתד ושם. שוב, גם בנווה יעקב אף אחד לא שרד במקום וכל אחד הלך לכיוון אחר, אבל אחרי 67', מכיוון שזה היה בתחום המוניציפלי של עיריית ירושלים, השם הוחזר. מכיוון שהרטוב ממוקם בין ירושלים לבית שמש, יישוב פריפריה הרחק מירושלים, אז גם כשניסו שוב לקרוא למקום הרטוב, לא היה מישהו בר סמכא שיבוא ויאמר 'בואו נקרא למקום הרטוב', 'בואו נסייע לכם'. למעשה המושב נפל בין הכיסאות גם בהתפתחות העירונית וגם התודעתית".

אז הסיבה להיעלמות מהזיכרון היא המיקום הגיאוגרפי הבעייתי?

"יש סוכני זיכרון שונים ואמצעים מגוונים שבאמצעותם מזכירים ומנציחים מקומות ויישובים. זה גם המיקום, וגם התושבים שעזבו את המקום והשאלה האם יש להם את הכוח ואת האפשרות לפעול למען ההמשכיות. לתושבים שגרו שם כנראה לא היה את הכוח או את הגב ולא יחסי ציבור טובים, ולא היו להם אנשי רוח שכתבו או יצרו מסה ספרותית שתבטא את החיים ושימשיכו את המורשת של המקום, כמו שהיה למשל בגוש עציון".

אזור תעשייה זה לא זיכרון מספק?

"זה מזכיר במשהו ובוודאי עדיף מכלום, אבל אחרי הכול זה לא יישוב, זה לא אנשים חיים שזוכרים ומספרים את הסיפור ומעבירים הלאה את המורשת לדורות הבאים".