המבוגר האחראי

בעידן הווטסאפ, אנחנו ההורים הפכנו לאחראים על כל סדר יומו של הילד. הגיע הזמן להציב לעצמנו גבולות, ולהחזיר את האחריות לילדים

עפרה לקס , כ"א בכסלו תש"פ

הגיע הזמן להחזיר את האחריות לכתפיים של הילדים
הגיע הזמן להחזיר את האחריות לכתפיים של הילדים
איור: עדי דוד

לפני מיליון שנה, אולי שני מיליון, או בעצם בתקופת האבן, הייתי מדריכה בבני עקיבא. אי אז, תחזיקו חזק, לא היו טלפונים סלולריים.

כן, אפילו לי קצת קשה להאמין. היעדרו של מכשיר הקסם המיידי הזה הכריחה אותנו, בני הנוער דאז, להודיע לחניכים על הפעולה הבאה כשהם לידנו, נוכחים ומקשיבים. האפשרות המאיימת השנייה הייתה העברת קשר. כמה ראשי קבוצות מקבלים בסתם יום של חול הודעה מהמדריך וצריכים להעביר אותה לבא בתור. מקבל ההודעה מעביר לזה שאחריו וכך עד סוף הקבוצה. אם תרצו, הודעת שרשרת מאומתת בטלפון. זה נשמע נפלא, אפילו מגבש, רק שהטכניקה נידונה מראש לכישלון.

תמיד היה את זה שהתעצל להרים את הטלפון ולחייג ואת ההיא שדווקא התאמצה, קיבלה צליל תפוס ולא טרחה להעביר את ההודעה ולהציל את השרשרת ואת הפעולה. לשלוח הודעה? בלתי אפשרי. אין סלולרי, זוכרים?

וכך במוצאי שבת, בדקות הספורות שבין ערבית להבדלה, היינו מתלחששים בזריזות, נעמדים על הספסל הכחול ומכריזים בקול מתי תתקיים הפעולה. לא היינו יחידים, שאגות הכרזה כאלה נשמעו מכל קצווי בית הכנסת של הסניף. לכולנו לא הייתה ברירה. אי אז, בעידן שקוראים לו פעם, החניכים היו חוזרים הביתה ומעבירים את ימי השבוע כשחובת זכירת יום הפעילות, השעה וגם הדרישה להביא עשרה שקלים לפיצה הייתה מטלה שלהם. אבא ואמא לא ידעו מה קבעו המדריכים. למען האמת, הם בדרך כלל לא ידעו אפילו איך קוראים להם ועל איזה שבט מדובר. לא הייתה קבוצת ווטסאפ "הורי שבט הרא"ה כבוד" שתיידע אותם ותיתן להם תזכורת.

אני את הבגרות שלי עשיתי

עשור וחצי אחר כך, כשבני בכורי חזר מהיום הראשון בכיתה א', הוא פתח את המחברת-יומן שעליה הדביקה המורה פתק ובו רשימת השיעורים שיהיו מחר. אז אומנם היו כבר סלולריים, אבל הווטסאפ עוד לא פרץ לאצבעותינו, ולכן זו הייתה האחריות שלו לפתוח את היומן, לנסות לפענח את שמות המקצועות ולסדר את המערכת. מה אתם יודעים, גם הודעות על מבחנים לא קיבלתי, אפילו לא ידעתי מה שיעורי הבית. הילד היה צריך לדעת את המשימות שלו לגמרי לבד, מתוך הזיכרון, היומן או לוח המבחנים שקיבל. במציאות של היום זה נשמע כמעט מופרך.

לא מעט פעמים ביום אני מברכת את הווטסאפ. האפליקציה הזאת הפכה לי את העבודה מהבית לצבעונית, נוחה ומיידית יותר. ווטסאפ גם מאפשרת לי להציץ באחיינים במשחק כדורסל או לטבוע בתמונת מרבד הפרחים מיום טיול של ההורים שלי. יתרונות רבים יש לה לאפליקציה, שמחליפה במידה מסוימת את החמולה המסורתית ומאפשרת לחוכמה רב-דורית לעבור בין נשות הקהילה. הודעות שמוקלדות בזריזות חושפות איך מורידים כתם קפה משמלה לבנה או מגלות מתכון לעוגת תפוחים קלה במיוחד, בלי אגוזים.

אבל כל הטוב הזה הביא איתו גם מעורבות יתר של ההורים. כזאת שמכריחה אותי לדעת מה השיעורים באנגלית ואם יש עבודה בהלכה, וגורמת לי לרוץ לחטט בארון שבמרפסת ולחפש את תעודת הבגרות שלי, שתוכיח שאני את שלי כבר עשיתי. עכשיו תורם של הילדים לזכור מתי יש מבחן במתמטיקה ומה צריך להביא למסיבת חנוכה. לפעמים אני ממש צריכה להתאמץ שלא לראות את ההודעות בקבוצות ההורים, כדי לא לעבור על צו מצפוני ולמרפק את הילד: אומרים שיש מחר מבחן בגמרא, התכוננת?

כן, אני אולד פשן. מעדיפה לשאול את הילד-תלמיד אם היו שיעורים ולא להודיע לו שהיו. מצליחה? לא תמיד. עם השנים זה נהיה יותר ויותר מאתגר. ההיגיון שלי אומר: צריך עזרה? נמשוך כיסא ונשב יחד לשולחן לפצח את התרגילים בחשבון, אבל "הורים יקרים, תזכורת להגשת העבודה" - זה לא. אם ישכח - שישכח, אם יפברק - שיפברק. כשהיינו תלמידים זה היה לגמרי שלנו. ההורים לא תמיד ידעו באיזו כיתה אנחנו, ורק לפני אסיפת הורים הם שאלו איך קוראים למורה.

מדברים באימוג'ית שוטפת

בחודש הארגון שעבר עלינו לסערה ולברכה התחוור לי פתאום שהמדריכים המקסימים, בני ה-16-15, צריכים להיות לא רק אומני קיר, כוריאוגרפים, צרחני-על, מאסטר שפים וחלילנים מהמלין. הם חייבים להיות גם מסבירנים מעולים, מתורגמני שפת הנוער לעברית של מבוגרים. הווטסאפ אומנם מקל עליהם בקביעת פעולה, והם יכולים להודיע על בואה לעולם שעתיים בלבד לפני שהיא יוצאת לדרך, אבל הם גם צריכים לעדכן מתי היא נגמרת ומה צריך להביא לפונדו השבטי ולהזכיר שהגואש לא יורד בכביסה.

התקשורת היא בין ההורים למדריכים. איפה הילדים בסיפור? הם לא נושאים בשום נטל. מגיעים הביתה, זורקים את התיק ושואלים את אמא או אבא, כלומר המזכירים הפרטיים, אם יש היום פעולה ומה צריך להביא. ואם המזכירים לא בבית? ואם הם החליטו להניח את הסלולרי בצד? הפסד של הילדים. רגע, יש גם יוצאי דופן! אני מכריזה בזאת על המדריכים של ילדיי כמצטייני החודש. הם שיגרו לנו לוח חודש ארגון מסודר, שמומש אחד לאחד עד הפויקה האחרון. הילדים חזרו הביתה וידעו לבד מה צפוי להם באותו היום. נדיר.

אבל פרט להסרת האחריות מהילדים, יש גם פוטנציאל התלקחות. שמעתי על מדריכים שהסתבכו עם ההורים. איש לא לימד אותם להתנסח מול מבוגרים, ואיך להגיב להורה נזעם כי הבן/בת חזרו עצבניים/פגועים/מועפים מפעולה. המדריכים האלה אומנם יכולים לנהל שיחה שלמה באימוג'ית שוטפת, אבל השפה הנדרשת מול ההורים היא אחרת, והם – ובכן, הם עדיין בני נוער.

המציאות היום קוראת להכניס להכשרת המדריכים בתנועות הנוער ולהכשרת המורים במכללות את נושא ההתנהלות מול ההורים. איפה מתחילה ונגמרת האחריות שלהם ואיפה נמצאים הילדים, איך מציבים את הגבולות, מה אפשר לדרוש מהורים ומתי רצוי לבוא לקראתם. ברית עם ההורים זה טוב, שיתוף פעולה הוא מצוין, אבל צריך לדעת איך עושים את זה בכבוד הדדי ובלי לצמצם את הראש של הילדים למימדי סיכה. טוב תעשה גם האקדמיה להורים אם תוסיף קורס חובה בנושא.

אה, אויש, אין אקדמיה כזאת. אז נותר לנו ההורים להיות האחראים, להציב לעצמנו את הגבולות הנכונים, לכבד את היכולות של הילדים ולהטיל עליהם אחריות, הם יעמדו בזה. עלינו לכרות ברית עם המחנכים של הילדים שלנו, הצעירים והמבוגרים. להיות מעורבים אך לא להתערב, לשתוק לנוכח חלק מהתסכולים שלנו ולבקש תיקון מתוך כבוד. הילדים? הם רק יצמחו מזה, הכתפיים שלהם יתרחבו ויחד איתן האחריות. וגם אם יפסידו משהו, לא נורא. כך בדיוק אנחנו גדלנו, ואנחנו לא כל כך גרועים, נדמה לי.

לתגובות: ofralax@gmail.com