טוב עשה כשעמד על דעתו למנות את עו"ד אורלי בן ארי. השר אמיר אוחנה
טוב עשה כשעמד על דעתו למנות את עו"ד אורלי בן ארי. השר אמיר אוחנהצילום: קובי ריכטר/TPS

השבוע הודיע שר המשפטים אמיר אוחנה באומץ רב (ועצוב שצריך להגדיר זאת כך) כי הוא בוחר למנות את עו"ד אורלי בן ארי גינזבורג לתפקיד ממלאת מקום פרקליט המדינה. המינוי עורר סערה רבתי לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע שהוא מתנגד לו נחרצות, עובדה שהובילה אותו משום מה לטעון שיש בהחלטה "מניעה משפטית". המושג הסתום הזה הוא שם קוד נגד פעולה שלא התאימה למשפטנים גם אם אינה מתנגשת עם החוק או הפסיקה.

אם באירוע הזה התקיימה "מניעה משפטית" היא נעשתה דווקא מצידו של מנדלבליט, ובצורה חסרת תקדים כשדרש להכתיב לשר את זהות הממונה הוא אמר לשר: או עו"ד שלמה למברגר או אף אחד. כל שאמיר אוחנה ביקש הוא לעשות מה שמסמיך אותו החוק.

קביעתו של היועץ המשפטי בנושא זה אינה מתקבלת על הדעת וזורקת עוד אבן אחר אמון הציבור במערכת, שצונח ונופל. נסביר: סעיף 23 לחוק שירות המדינה (מינויים) קובע במפורש כי בסמכותו של שר המשפטים למנות ממלא מקום לתפקיד פרקליט המדינה לתקופה של שלושה חודשים, ובתנאים מסוימים ניתן אף להאריך את משכה של תקופה זו. לפי החוק, על שר המשפטים להיוועץ בנציב שירות המדינה - וכך גם עשה. החוק לא מזכיר את היועץ המשפטי ולא מקנה לו כל אמירה או חלק בעניין. רק בתקופות למינוי ארוך יותר נדרשת גם עמדתו של היועץ. מכל מקום, שר המשפטים בחר להיוועץ בהחלטתו בנושא זה גם עם מנדלבליט.

הסירוב של השר אוחנה לקבל את התכתיב של היועץ המשפטי זכה לקביעה של היועץ כי מדובר ב"מינוי החורג ממתחם הסבירות עד כדי מניעה משפטית". נדגיש כי משמעות המילה היוועצות היא כפשוטה בשפה העברית - אין בסמכות הנציב או היועץ המשפטי מעמד של החלטה.

אי אפשר להגדיר את עמדת היועץ המשפטי אחרת מאשר אבסורד. לשיטתו, למרות סמכותו של השר, יתאפשר למנות אך ורק אדם אחד: עו"ד שלמה למברגר, המשנה לפרקליט המדינה. לא ברור כיצד ניתן לסבור שיש לפלוני סמכות, ובמקביל לקבוע כי הוא חייב למנות דווקא את מי שיוכתב לו. בחוות הדעת של מנדלבליט לא ניתנו נימוקים הגיוניים שמיישבים את הפרדוקס.

למרות הלחצים הפסולים והמנוגדים לחוק של היועץ וכל צמרת המערכת, אוחנה גילה נחישות והנהגה ועמד על סמכותו ושליחותו הציבורית כשהחליט למנות את אורלי בן ארי לתפקיד. בן ארי בעלת ותק של 28 שנה בפרקליטות המדינה – רקורד מרשים אף יותר ממינויים אחרים של אלו שתקפו אותה. "הקפצות" לתפקידים בכירים תואמות מאוד את התרבות הארגונית בפרקליטות, כך שלא ברור על מה התרעמו המבקרים.

כאילו כדי להצדיק את העובדה שלא מדובר בכשל בודד של מנדלבליט אלא בתפיסה משפטית מערכתית פגומה, החליט בג"ץ להתערב ותוך שעה מרגע קבלת העתירה הורה השופט מזוז להקפיא את המינוי.

בית המשפט העליון מנסה להתהדר בתפקיד מגן שלטון החוק. הוא דורש הגנה מפני ביקורת כדי לשמור על העיקרון החשוב הזה. אך גם המקרה הזה מוכיח ששלטון החוק כהגדרתם של המשפטנים לא מתיישב עם החוק. ההחלטה לפסול את מינוי השר בניגוד לחוק מפורש היא זלזול בלשון החוק ובשלטון החוק.

פרשת התנהלות מערכת המשפט סביב המינוי הזה, לצד מקרים רבים נוספים שבהם לקחה מערכת המשפט סמכויות לא לה, היא אות מצוקה למקום שבו נמצאת הדמוקרטיה שלנו וקריאה בהולה לקידום התוכניות הרבות שיחזירו את המשילות למדינת ישראל.

הכותב הוא איש התנועה למשילות ודמוקרטיה