סימן השאלה מאפשר לנו להרחיב את היריעה ולא לצאת אוטומטית מנקודת מוצא של אני הצודק
סימן השאלה מאפשר לנו להרחיב את היריעה ולא לצאת אוטומטית מנקודת מוצא של אני הצודקאיור: יוסי שחר

"הוא כזה מעצבן! זו הפעם העשירית שביקשתי ממנו לתקן את הברז וכלום לא קורה!". "החמות הזאת... רק מעירה הערות כל היום. שימי לב לזה, והאם חשבת על זה, ומה עם הילד הזה. אוף!". מערכות יחסים בתוך המשפחה מזמנות הרבה סוגים של רגשות. סיטואציות שהיינו מעבירים בקלות במשרד או במכולת תופסות נפח רגשי משמעותי הרבה יותר כשמדובר באחד הקרובים לנו - הורה, בן זוג, ילד, חמות או גיסה. לרוב, הנטייה הראשונית שלנו היא להאשים. ברור לנו שהצד השני עצלן, ביקורתי, חסר רגישות או מתנשא. נקודת המוצא היא "אני הצודק ואילו הוא...". על נקודת מוצא זו הייתי מציעה לשים סימן שאלה במקום סימן קריאה, ולשאול האם זה באמת כך.

סימני הקריאה לא משרתים אותנו. הם מעמידים את הסיטואציה באור חד משמעי ולא מאפשרים לנו לראות זוויות נוספות שתמיד קיימות. לא מזמן סיפרה לי אחת מהנשים שאני מלווה כי היא פגועה מאוד מאחותה. כמעט כל שבת היא אירחה אותה ואת משפחתה לסעודה או לקינוח ולהפתעתה, כאשר היא נאלצה לעשות שיפוץ פתאומי בביתה האחות לא הזמינה בחזרה ולו פעם אחת. פוגע? ברור. "היא ניצלה אותי!" כך אמרה לי. ניסינו ביחד לשים סימן שאלה במקום סימן הקריאה ולשאול: האומנם? אולי יש אפשרות נוספת?

העובדה היא שהם לא הוזמנו. לשאלה למה יש כמעט אינסוף תשובות. מבחינתה, הייתה אפשרות אחת בלבד: "אני הצודקת והיא - לא אכפת לה ממני, היא ניצלה אותי וזהו". אך לאחר שוויתרנו על סימן הקריאה עלו אפשרויות נוספות: אולי הם עברו תקופה מאתגרת כזוג ולא היו פנויים לאירוח? אולי האחות הרגישה שלא תוכל לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של כמות ואיכות האוכל וחששה להזמין אותם בשל כך? אולי ואולי ואולי.

סימן השאלה מאפשר לנו להרחיב את היריעה ולא לצאת אוטומטית מנקודת מוצא של אני הצודק. סימן השאלה מאפשר לנו להרחיב גם את מנעד הרגשות שעולים בסיטואציה - לא רק פגיעה, עלבון, כעס וזעם אלא גם חמלה, אמפתיה ואפילו הכלה והבנה. "הוא כזה מעצבן. לא תיקן את הברז" - לא אכפת לו ממני או שמא הוא בעומס עצום בעבודה ולא מוצא את הזמן? ואולי הוא לא בעומס אבל מתוסכל מכך שהוא לא יודע לתקן? "החמות הזאת, רק מעירה הערות כל היום" - היא ביקורתית ומתנשאת או אוהבת ואכפתית, בדרך שלה? ואולי אף פעם לא מתייעצים איתה ולכן היא נדחקת לפינה ובדרך זו מביעה את דעתה?

כשאנחנו מצליחים להיות במקום שמציב סימן שאלה, נפתח בפנינו מרחב חדש של יחסים עם הזולת. מרחב שבו יש מקום גם לשני, לסגנון שלו, לרגשות שלו, להתנהלות שלו, למי שהוא. ומה יאפשר לנו לעשות זאת? התבוננות בעיניים מיטיבות - עיניים שמניחות שהצד השני לא מתכוון לפגוע בי, להכאיב לי, להקטין אותי או להרוס לי. התבוננות שבעזרתה קל יותר להסכים להניח סימן שאלה, לצמצם את רגעי הכעס, הפגיעה והריחוק ולמצוא בזולת "איזה מעט טוב".

אסתי משלוף

מנחה אישית וזוגית

לשאלות ומכתבים למדור: [email protected]