הרב בני לאו:
לזכרה של החולמת והלוחמת גאולה כהן ז"ל

הרב ד"ר בנימין צבי לאו, ראש מיזם 929 ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בפוסט מיוחד על כלת פרס ישראל גאולה כהן ז"ל.

הרב בני לאו , כ"ג בכסלו תש"פ

גאולה כהן
גאולה כהן
Photo by Nati Shohat/FLASH90

פרשת וישב – יוסף החולם. מאז ילדותו ועד זקנתו סבבו חייו סביב החלומות והשאיפה למימושם בחיים.
לכל תקופה יש את חלומותיה ואת חולמיה. הרב קוק התבטא בנושא זה באופן פיוטי (אורות הקודש, הגיון הקודש נג): החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן.

חולמים הנביאים - בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון.

הרב קוק היה איש של חלום. הוא חלם על חידושה של התורה הנבואית, על חידושה של הממלכה הישראלית, על תיקון העולם – חלומות גדולים. בכמה הזדמנויות הוא התלונן על עולם אפור של דרשנים שמשוחחים ביניהם בתרדמה עמוקה: "לא מרוע לב כי אם מחולשת הנשמה" (אגרות הרב קוק, א, רמ).

דבריו מזכירים לנו את "מתי מדבר" של ביאליק, המקונן על תרדמת עם שלם, סרבני גאולה. גם טשרנחובסקי מתפלמס עם אותם השוחקים לחלומו המאמין באדם. כל אותם משוררי חלומות גדולים לימדו את מאמיניהם לשלם מחירים כבדים כדי להגשים את החלום. תקופת החולמים הגדולים הללו, של ראשית הציונות, כמעט עברה חלפה ומצאנו עצמנו בתקופה שבה החלום נהיה מסוכן, נפיץ ומפלג. בעולם רב תרבותי, שבו מנסים אנשים שונים לחיות בכפיפה אחת, יש השתדלות גדולה להצניע את זוהר החלום. פשוט חיים. פה ושם עוד שומעים נביאי גאולה ונבואות זעם. באופן כללי הפכנו לעם שקץ בחלום. ובכל זאת איך אפשר לחשוב על חיים ללא חלום? אולי לא חלומות גדולים אך עדיין – חלומות.

והשבוע נפרדנו משריד כמעט אחרון לחולמי החלומות. גאולה כהן הסתלקה מן העולם. לפני שנים שמעה אותי מצטט שורה מאצ"ג ומאז לכדה אותי. היתה מתקשרת ופוקדת עלי להגיע לבית אצ"ג לשיעורים, למפגשים עם חיילים, לקבוצות נוער, ואין מצב לומר לה לא. יום אחד, לפני שמונה שנים, קראה לי למפגש עם קצין חינוך ראשי והודיעה על כוונתה לנטוע חוטר מהדקל שצמח על קברו של אבשלום פיינברג בבה"ד 1. זו לא היתה בקשה אלא פקודה. קח"ר תיאם את התאריך עם מפקד הבה"ד ערן ניב, (היום תא"ל) וכך מצאתי עצמי נוסע עם גאולה למצפה רמון באחד מימי החנוכה לטכס נטיעת החוטר בבה"ד.

זו היתה תמונה מופלאה. אשה באמצע העשור התשעים לחייה עומדת מול צוערי בית הספר לקצינים ונושאת נאום שכולו להט של חלום. היא סיפרה איך ברגע ששמעה על מציאת עץ הדקל שצמח מגרעין התמר ששרד בכיסו של אבשלום נבט בקרבה החלום לנטוע חוטרים של הדקל הזה במקומות שונים בארץ.

בין נפילתו של אבשלום לביננו עוברות מאה שנים של היסטוריה יהודית, הכוללות שואה נוראה ותקומה נפלאה. בעיצומם של ימי השואה כבר היה הגרעין של התמר החבוי בכיסו של אבשלום מונבט וממנו צמח הדקל.

אנחנו כבר הפירות של הדקל הזה. יש לנו אחריות להמשיך את גדילתו וצמיחתו, מחוברים לעומקי השורשים, יונקים ממי התהום ומגדלים ענפים ופירות בריאים של חברה יהודית ישנה – חדשה, אחראית, ריבונית ומושרשת בעוצמה כאן, על פני האדמה.

היא סיימה את דבריה בציטוט מכתבי אבשלום פיינברג:
"אין חלום שיהא יפה מידי כשמדובר באידיאלים שלנו...
אם האמן נאמין בעתידנו, הן ידוע נדע שהאחד סוף סוף יגיע
ומאחר שאין איש יכול לדעת אם לא הוא האחד
חייב כל אחד להעז ולנסות".