כגודל הציפיות - ביקורת טלוויזיה

כשהעיתונאי המוביל בישראל עושה סדרה על הפוליטיקאי המוביל במדינה, הפרומואים כל כך מבטיחים אבל התוצאה נחמדה ולא מחדשת מדי

יוני רוטנברג , כ"ח בכסלו תש"פ | עודכן: 15:50

לפיד ובנט לא תורמים כמרואיינים. ימי בנימין
לפיד ובנט לא תורמים כמרואיינים. ימי בנימין
צילום: יח"צ חדשות 12

פתגם עממי במחוזות נערותי גרס: אם אין לך כסף לשתייה, אל תשים חריף בפיתה. החוכמה העממית והפשוטה הזאת היא זו שחסרה למי שהחליט למצב את הסדרה 'ימי בנימין' של עמית סגל וחדשות 12 כ"פרויקט המקיף ביותר שנעשה על בנימין נתניהו".

ובכן, לא. מדובר בסדרת כתבות שהושקע בה לא מעט, אך הערך העיתונאי-מידעי שהיא מספקת לצופה דל ביותר. היא גם לא מעניקה חוויית צפייה יוצאת דופן. הבילד-אפ האדיר שהסדרה זכתה לו היה מוגזם לחלוטין, והתנפץ בקול רעש גדול עם שידור ארבעת הפרקים.

אולי זה עניין של ציפיות, וכשהעיתונאי המוביל והמעניין בישראל עושה סדרה על הפוליטיקאי המוביל והמעניין בישראל כבר יותר מעשר שנים הן גדולות במיוחד. לכן ציפינו מסגל שיחדש, שיעשה לנו סדר בראש, שיציג דפוסים קוהרנטיים של התנהגות ותפיסת עולם. בפועל מה שקיבלנו היה דילוג תזזיתי בין תקופות וסיטואציות פוליטיות, תזות שמתחילות ולא מגיעות לידי גמר והרבה קביעות חסרות ביסוס אמיתי. פוליטיקאי, כל פוליטיקאי, עשוי לומר במשך 30 שנה דבר והיפוכו וההפך מהיפוכו. הזמנים משתנים, הנתונים הפוליטיים, ההקשר והטקטיקה. כשסגל לוקח אותנו למסע דילוגים בארכיון עם שברי קטעי וידאו וציטוטים, הוא למעשה לא אומר לנו שום דבר על נתניהו ומשנתו.

ואם האמינות רק התחילה להיסדק בתזזיתיות הכרונולוגית, הרי שרשימת המרואיינים נותנת לה מכת מחץ. לא ברור מדוע טוענים לכתר כמו לפיד ובנט מקדישים מזמנם כדי לנתח את דמותו של היריב הפוליטי משל היו גמדים מול ענק, אבל עוד פחות ברור מדוע סגל בוחר להקדיש זמן מסך לאנשים שנהיר לכל בר דעת שכל מילה שיוצאת מפיהם מוטה ומכוונת על פי אינטרסים פוליטיים ולא על פי האמת. האם זה מוסיף נופך אובייקטיבי למסמך שמתיימר להיות היסטורי? הדברים אמורים כמובן גם לגבי המרואיין צביקה האוזר וכל שכן המרואיין שלמה פילבר, שכל מילה לא נכונה שלו עלולה להכשיל אותו לקראת המשפט הקרב.

למרבה הצער, ושלא כמצופה ממנו, סגל נפל ברוב הפרקים לקלישאות המפורסמות ביותר על נתניהו. למעט הפרק הראשון, שהצליח לצייר שיטתיות מסוימת בהתנהלותו הפוליטית של נתניהו (אם כי אפשר להתווכח על שלמות התיאוריה), הפרקים האחרים הציגו שאלות מתבקשות שעומדות כל העת בלב הציבוריות הישראלית, ולא הצליחו ליצור מפנה שישנה את השיח או יוביל אותו לנקודה חדשה. האם נתניהו רודף את התקשורת או רדוף על ידה? פתחו את הטוויטר ותראה את הוויכוח הזה כל יום. אופורטוניסט או אידיאולוג? קחו גיליון 'ישראל היום' והניחו לצידו את 'ידיעות אחרונות', והנה כל הפרק למולכם. לא לזה קוראים "הפרויקט המקיף ביותר שנעשה על בנימין נתניהו".

אפשר להבין שיש רייטינג ואילוצי מדיום, ובשל כך הכול צריך להתנהל בקצב מסוים וחייבות להופיע דמויות מעניינות. זה המשחק, וזה מובן לחלוטין. לכן כנראה שסדרת כתבות טלוויזיוניות הן לא המדיום הנכון לנתח את הפרק החשוב בדברי ימי הפוליטיקה הישראלית העונה לשם בנימין נתניהו. אבל השורה התחתונה היא שהצופה הנבון שהקדיש שעתיים לסדרה, יצא ממנה עם מעט תובנות והרבה סחרחורת.

פרט לבעיה המרכזית בתוכן של הסדרה, גם האריזה לא מושלמת. קונספט הרטרו המגניב, שמדמה את כל השידור לצפייה בקלטת וידאו הוא צעיר ועדכני, הצעקה האחרונה בתחום עריכת הווידאו. אבל האם זה מצדיק את זוועת ההרצה קדימה ואחורה, שמוציאה את עיני הצופה מחוריהן, כשלצידה החריקה הצורמת שממנה נפטרנו לפני שנות דור? גם קטעי הפולמוס בין סגל לאברמוביץ' נראים מתוסרטים מדי, במיוחד כשאפשר להשוות אותם לוויכוחים האותנטיים והמסעירים של השניים כמעט מדי ערב במהדורת החדשות.

שלא תטעו. 'ימי בנימין' היא סדרת כתבות נחמדה שמקומה בהחלט במהדורה המרכזית של כלי תקשורת גדול, רק שהיא לא מצדיקה את הציפיות. הפרומואים הבלתי פוסקים והסופרלטיבים שנשפכו עליה, יחד עם השם שכבר הפך למותג שעומד מאחוריה, היו לה לרועץ. בפעם הבאה, לפני שמוסיפים חריף, מומלץ לוודא שיש כמה שקלים לשתייה בארנק.