הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה
הרבנית ד"ר שולמית בן שעיהצילום: באדיבות המצולמת

יוונים, מתייוונים, תרבות ישראל מול תרבות יוון, תרבות המערב, קניונים, פסטיבלים. הרבה מושגים מתערבבים בחג החנוכה, חג שבאופן מפתיע הוא כמעט נטול מצוות ומרוכז כל כולו סביב אור החנוכייה. חג שמביא לידי ביטוי בעוצמה יתרה על החגים כולם את שאלת הזהות היהודית-ישראלית שנכונה כל כך אז כהיום.

השאלה המרכזית שמלווה את חנוכה, והיא זו שעומדת בראש המחלוקת בין היוונים לעם ישראל, היא מי במרכז, האם האדם או האלוקים. האם תכלית הכול היא מלכות האדם, השכל, האינטלקט, הפילוסופיה, הגוף והתרבות, או שכל אלו באו על מנת לשרת ערך עליון יותר. "מעשי בני האדם נאים או מעשה האלוקים?", כך שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא. טרונסרופוס שייך אומנם למלכות רומי, אך עקבי התפיסה היוונית שכבשה את העולם ושינתה את פניו לחלוטין מפעפעים מתוכו, ורבי עקיבא מבין ששאלתו-התרסתו מכוונת כלפי ברית המילה, אותה ברית שגזרו עליה היוונים לבל ימולו ישראל את בניהם. שהרי אם האדם במרכז, כתפיסתם, ושלמות הגוף האנושי היא תכלית וחזות הכול, יש לאסור את הברית הפוגמת לשיטתם בשלמות האנושית. אך אם האדם בא לשרת ערך עליון יותר, אם האדם אכן עומד במרכז אך לא בעצמו בלבד אלא כעבד לא-ל עליון, אם הוא אינו מושלם אלא זקוק לתהליך כדי לזכך את כוחות הגוף והחיים שבתוכו ובכך להפוך אותו לכלי להשראת שכינה, הרי שברית המילה היא ערך עליון וערל לא יכול לבוא בקהל ישראל.

שאלת ברית המילה ושאר גזירות היוונים אינן רק שאלות דתיות פרטיות בדבר היכולת לקיים מצווה כזאת או אחרת, אלא התנגשות בין שתי אידיאות המבקשות לשלוט בעולם. מחד האידיאה של עם ישראל לפיה הקודש הוא העומד במרכז הכול והחיים כולם מכוונים למען ערך עליון, ומנגד התפיסה היוונית, שהיוותה בסיס לכל תרבות האנושית מאז ועד היום, אשר מעמידה את האדם במרכז בלי שום חיבור לערך גבוה ממנו. ההתנגשות הזאת הפכה להיות מלחמת זהות של ממש ותבעה אז כהיום בירור נוקב בדבר הלוז הפנימי - הכוח המניע את העולם כולו.

עזות מול עזות

היוונות בתור חוכמה היא "הכחשת הקודש, חילול הקודש" (מאמרי הראי"ה), ולכן גוזרים היוונים את גזירותיהם, מכניסים צלם להיכל ומטמאים את כל השמנים. הפעולה הזאת מתמיהה, שהרי בכל מקום שאליו הגיעו אפשרו היוונים חופש דת מוחלט, ומה ראו להתנגד דווקא לחופש הפולחן של ישראל? "אף דאיהו לא חזי מזלייהו חזי" - היוונים לא היו מסוגלים להכיל את הרוח המיוחדת של ישראל שקעקעה במהותה את כל תפיסת עולמם, ולכן הם יוצאים נגד המצוות המהוות אב טיפוס להחלת קדושה במציאות: ברית המילה שהופכת את הגוף לכלי לקבל קדושה, השבת שמעלה את המציאות כולה למימד עליון, "מעין עולם הבא", קידוש החודש אשר מאפשר לישראל להחיל קדושה בזמנים, וגזירה על בנותיהם "שייבעלו להגמון תחילה" הפוגמת בקדושת המשפחה. אבל ההשלכה המרכזית של פעולתם, שסביבה אנו חוגגים שמונת ימי חנוכה, היא ש"טימאו את כל השמנים" ובכך ביטלו את היכולת להנכיח את הקדושה במציאות - להפיץ את האור, אורה של המנורה, אשר מביאה לידי ביטוי את יסוד הקודש שמתפשט מהמקדש אל העולם כולו.

היוונים פועלים בעזות. החיה המאפיינת את מלכות יוון בחלומו של דניאל היא הנמר, אשר מביא לידי ביטוי את תכונת העזות – "עז וזריז לילך ולכבוש ארצות למרחוק... ולכך מלכותו שהיה תקיף ועז... וקראו אותו נמר שהוא עז פנים" (מהר"ל, נר מצווה). תכונת העזות מייצגת כוח ותקיפות, אך גם חוכמה ותחכום. אנו מתפללים מדי יום "שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים ומעזות פנים". עזי הפנים מימי יוון ועד היום עומדים נגד התפשטותה של הקדושה העליונה ודעת ה' בעולם (עולת ראי"ה).

אבל כנגד תכונת העזות של הנמר יש להעמיד עזות דקדושה: "שאי אפשר לקבל את התורה כי אם על ידי זה העזות דקדושה" (ליקוטי מוהר"ן). זו הייתה פעולתם של החשמונאים, שמתוך אותה עזות דקדושה שמו את פניהם לטהר את המקדש ולהדליק מחדש את הנרות. בל נשכח כי מעיקר הדין לא היה צורך לחכות לשמן טהור. "טומאה הותרה בציבור", והיה אפשר להדליק גם בשמן שנטמא עד שיגיע השמן החדש. אך החשמונאים, ששמו לנגד עיניהם את המשימה לטהר את רוח ישראל ולהשיבה למקורה, להראות שהקודש הוא שעומד במרכז החיים ומתפשט על ידי אור המנורה ממקום המקדש אל העולם כולו, לא יכלו לוותר על מהות עליונה זאת ועל כן לא אפשרו אף לא ממשק כלשהו עם טומאת יוון במקום הקודש.

מי במרכז

אנו חוגגים את חנוכה בעקבות שני ניסים השלובים זה בזה לא רק ברובד הסיפור ההיסטורי אלא במהותם ממש: נס הניצחון במלחמה ונס פך השמן. בכך אנו מעידים כי חנוכה הוא לא רק חג דתי מצומצם המבטא את ההודיה על כך שחזרה עבודת המקדש, אלא חג שמביא לידי ביטוי בשלמות את רוח האומה – לפיה האור הישראלי המיוחד הנובע ממקור הקודש שב להופיע ומתפשט משם אל העולם כולו.

שמונת ימי החנוכה (החג הארוך ביותר בשנה) באים ללמדנו מהי רוח ישראל, ומה עיקר המחלוקת שלנו מול אותה תרבות שביקשה אז ומבקשת גם היום להכחידנו, ולא בכוח. אין לתרבות יוון וגם לא להתפתחויות המערבית שלה בעיה עם היהודים עצמם (בשונה ממלכויות אחרות שקמו וכל תכליתן "להשמיד, להרוג ולאבד") אבל יש לה בעיה אמיתית עם היהדות, עם הרוח המיוחדת של ישראל, אשר מעמידה את החיים כולם כנובעים ממקור הקודש. את הרוח הזאת מבקשים היוונים בפעולות מתוחכמות, "עזות כנמר" אך גם זריזות ומתפתלות כמוהו, להכחיד.

"יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם". לתרבות, לאסתטיקה, לפילוסופיה ולחוכמה היוונית יש מקום, אך רק כ"רקחות וטבחות", רק כקישוט חיצוני לחיים. התוך המרכזי של הזהות הישראלית המיוחדת חייב להיות שמן זית טהור, חתום בחותמו של כהן גדול.

כל כך הרבה דוגמאות עכשוויות אפשר לתת למלחמת הזהות הזאת, וכמעט בכל תחום שבו נתבונן נמצא את עקבותיה. למן ההיבט הפוליטי – מי המנהיגים העומדים בראש האומה ולאילו ערכים הם מכוונים את חייהם, דרך ארגוני זכויות האדם אשר שמים את האדם במרכז, הוא ולא שום ערך עליון, דרך תפיסות ליברליות למיניהן כדוגמת ערכי המשפט בערכאות בישראל, אשר שמות את רצונותיו הרגעיים של האינדיבידואל במרכז כשכל הערכים כולם משרתים את זכויותיו וחירותו, ועד לשאלה הפרטית והמשפחתית שמעסיקה את כולנו כמעט – מה אנחנו עושים בחנוכה, כלומר מהו התוכן ומה הם ערכי התרבות שסביבם אנו בונים את חיינו.

מלחמת הזהות של חנוכה אומנם העמידה את רוח ישראל ככוח עצמי מלא גבורה בבחינת "עזות דקדושה", אך מנגד התפיסות היווניות לובשות צורה ופושטות צורה ומחייבות בכל דור בירור מחודש. המלחמה עוד לא תמה.

***

הרבנית ד"ר שולמית בן שעיה היא רבנית אולפנת אמית להב"ה בקדומים ומרצה במכללת אורות ישראל

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)