כבר ביומו הראשון בעיתון מעריב הוצמד ישראל הראל לבעלת הטור הוותיקה יותר - גאולה כהן.
"נכנסתי לבניין מעריב והושיבו אותי בחדר עם גאולה כהן, יאיר שטרן ואורי דן. זה היה החדר של 'הפשיסטים', וגאולה התנהגה כראש השבט. עורכי מעריב דאז היו ברובם לאומיים וימנים, אבל גאולה הייתה קיצונית מדי בשבילם. אני זוכר את האחראי עליה ממש חורק שיניים עם כמויות עצומות של חומר שהיא כתבה. גאולה לא הייתה מוכנה שימחקו או יערכו אותה. זה היה מאבק יומיומי שלה והיא שיתפה אותנו במאבק הזה. בטור שלה היא עסקה לא רק בענייני ארץ ישראל השלמה אלא גם נלחמה כמו לביאה למען עליית יהודי ברית המועצות. אלו היו ימים אפופי אידיאולוגיה ותחושת שליחות, וגאולה נטעה בנו את הביטחון שאפשר גם אפשר. בכל מקום היא נלחמה".
ימים ספורים לפני יום הולדתה ה-94 הלכה גאולה כהן לעולמה. מי שהייתה לוחמת לח"י, חברת כנסת, סופרת ועיתונאית, כלת פרס ישראל שלחמה כל חייה ללא לאות למען מדינת ישראל וההתיישבות ביהודה ושומרון, נטמנה בהר הזיתים בירושלים כשמאות מלווים אותה בדרכה האחרונה.
נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, ספד לה: "היית עבורנו מגיבורי העם הזה. בעיני רוחנו ראינו את פנייך מעל לסורגי בית הסוהר, גופך כלוא אך רוחך משוחררת. בכל עשייתך הציבורית נשארת לוחמת חירות ישראל באופן העמוק ביותר של הרעיון". ראש הממשלה בנימין נתניהו ספד אף הוא ואמר: "קולה של גאולה כהן לא יידום. היא שייכת לדור הנפילים ותישאר תמיד זכר ומופת לנו, ממשיכי דרכה".
גאולה כהן נולדה בתל אביב בח' בטבת תרפ"ו (1925) להוריה יוסף ומרים כהן. בגיל 12 הצטרפה לתנועת בית"ר. בגיל 17 התגייסה לאצ"ל וכשנה לאחר מכן הצטרפה ללח"י, שם שימשה כקריינית תחנת הרדיו המחתרתית. שלוש שנים אחר כך נתפסה במהלך שידור על ידי בלשי המנדט הבריטי. כהן נידונה לתשע שנות מאסר. בתחילה נכלאה בבית המעצר ביפו, אך בעקבות ניסיון בריחה הוחלט להעבירה לבית כלא אחר. במבצע מתוכנן ברחה כשהיא מחופשת לערבייה והובלה אל מקום מסתור. בהמשך אף שבה לפעילותה במחתרת.
בשנת תש"ז (1947) נישאה ללוחם הלח"י עמנואל הנגבי. לשניים נולדו שני בנים, יאיר וצחי. יאיר אובחן כאוטיסט ונפטר בגיל 20. בנה השני צחי מכהן בימים אלו כשר לשיתוף פעולה אזורי וכחבר כנסת מטעם הליכוד.
במשך כמה שנים הייתה בעלת טור בעיתון מעריב, ובשנת 1972 הצטרפה לתנועת החירות. כהן נבחרה לראשונה לכנסת מטעם מפלגת הליכוד בכנסת השמינית. בעקבות הסכמי קמפ דיוויד פרשה מהליכוד עם משה שמיר, ויחד הם ייסדו את מפלגת התחיה. בפעילותה הפרלמנטרית פעלה לחיזוק ההתיישבות ולקידום רעיון ארץ ישראל השלמה. כהן התנגדה בכל מאודה לנסיגה מסיני, להסכם השלום עם מצרים ולהסכמי אוסלו. היא כיהנה כחברת כנסת עד לשנת 1992 במשך כמעט שני עשורים. בהמשך ייסדה את בית מורשת אורי צבי גרינברג בירושלים והקדישה את זמנה ומרצה לפרסום יצירתו ושירתו. בחייה זכתה כהן בשלל פרסים, ובהם פרס ישראל, תואר יקירת ירושלים ופרס ירושלים בכנס ירושלים של קבוצת 'בשבע'.
לוחמת עד כלות
פרופ' אריה אלדד הכיר את גאולה כהן מגיל צעיר. אביו ד"ר ישראל אלדד, שהיה ממנהיגי הלח"י, פובליציסט ואינטלקטואל, היה בקשר אדוק עם גאולה כהן. "למעשה הכרתי אותה מהיום שאני זוכר את עצמי", משתף פרופ' אלדד. "היא הייתה בת בית בבית אבי. היא הייתה תלמידתו המובהקת בלח"י וגם במידה רבה הייתה הקול שלו. הוא כתב את השידורים המחתרתיים שהיא שידרה. לאחר הקמת המדינה, כשחל הפילוג בלח"י, גאולה הייתה עם המיעוט שהלך אחריו. הוא הקים את הביטאון 'סולם', וגאולה הייתה בצוות העריכה שלו ושותפה בכתיבה. הם היו צוות קטן ומצומצם. היא ובעלה עמנואל הנגבי היו בני בית אצלנו. בית הדפוס של העיתון היה ברחוב חבצלת, הרחוב שבו הם התגוררו, כך שגם את ביתה אני זוכר מגיל קטן, כי לפעמים היו משאירים אותי שם כשאבא היה הולך לדפוס. 'סולם' היה עיתון אופוזיציוני חריף, בוודאי לממשלת מפא"י אבל גם לחירות של בגין".
"כשהיא הצטרפה לחירות והפכה לחברת כנסת הקשרים עם אבא נמשכו באופן אינטנסיבי", ממשיך אלדד ומתאר. "כל יום, בין חצי שעה לשעה, הם דיברו בטלפון, מנתחים יחד את המצב, את ההתפתחויות ואת התגובות הראויות. גם כשפרשה מהליכוד אחרי קמפ דיוויד והקימה את התחיה הקשרים הללו נשמרו באופן אינטנסיבי. למרות שמטבע הדברים היו גם מתחים, התדרוכים היומיים נמשכו במשך שנים רבות. לימים הקימה את בית אורי צבי, ששימש במה חשובה להנחלת שירתו ולהנכחת שירתו. זהו מפעל עצום שלה, כי באותם ימים אצ"ג הלך ונשכח ונשאר נחלתם של מתי מעט וגאולה החזירה אותו לתודעה. היא הייתה מאוד מקורית ויזמה פסטיבלים להלחנת שיריו ותחרויות פרשנות. המקום היה חי ותוסס. אומנם היא הזמינה אותי להיות בוועד המנהל יחד עם עוד אישי ציבור, אבל את העבודה היא עשתה וההצלחה היא שלה ורק שלה".
מהי המורשת העיקרית שלה בעיניך?
"גאולה הייתה מנהיגה אופוזיציונית לוחמת קלאסית. היא לא ויתרה במילימטר על האידיאולוגיה שלה למרות שהפיתויים היו גדולים. אין ספק שאם הייתה נשארת בליכוד הייתה מגיעה להיות שרה, שרת החינוך או שרת התרבות, אבל היא בעטה בכל אלה ברגע שלהבנתה בגין בגד באידיאולוגיה ובארץ ישראל. היא לא יכלה לסבול את הסטייה האידיאולוגית הזאת, וקמה ופרשה מממשלת שלטון שהייתה יכולה להבטיח לה הרבה. הייתה בה נאמנות אידיאולוגית לעם ישראל ולארץ ישראל, היא הייתה לוחמת עד כלות ונאמנה עד כלות לאידיאולוגיה".
גם ישראל הראל, העיתונאי והפובליציסט, מתאר בהערכה את נאמנותה המוחלטת של גאולה כהן לאידיאולוגיה שנשאה כל חייה: "הייתי בן עשר כשהמדינה קמה, וההתנגדות לאנשי המחתרת הפורשים הייתה מאוד גדולה אבל בליבנו הייתה הזדהות גדולה עם המחתרות. כנער התרשמתי מ'סיפורה של לוחמת', הספר של גאולה, וגם עקבתי אחרי קורות האצ"ל והלח"י. בלעתי כל פרט ואני חושב שגם יתר חבריי. לימים אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו אליי ראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה והציעו לי להצטרף. חתמתי על העצומה, ושם פגשתי לראשונה באופן אישי את גאולה כהן שהעריכה את התנועה. היה לה כבר אז את הטור במעריב ושם היא הטיפה על ארץ ישראל השלמה, ולכן אולי היא לא הרגישה שהיא צריכה את התנועה כדי להפיץ את הרעיונות הללו. היא כבר הייתה שם - כשאחרים עוד לא היו", הוא מציין בהערכה.
הראל מתאר את כהן וחבריה למחתרת כמי שקדמו וזרעו את האידיאולוגיה שלימים אפיינה את הציונות הדתית. "אנחנו, שהתחנכנו בבני עקיבא, היה לנו רגש לאומי אבל לא חונכנו לשלמות הארץ. לא בבתי הספר שלנו ולא בישיבת כפר הרוא"ה שבה למדתי. אני לא זוכר שהייתה הטפה לשלמות הארץ, למרות שהרב נריה הצטרף לתנועה על ידי. לעומת זאת ישראל אלדד, גאולה כהן ויוצאי הלח"י הלאומיים נשאו בעוצמה את הדגל, שלימים שימש אותנו בגוש אמונים. חירות אומנם הייתה מפלגה שהייתה מחויבת לשתי גדות לירדן אבל לא לגמרי באופן אקטיבי, בעוד שאנשי המחנה הלאומי ההם היו מחויבים לגמרי".
גאולה כהן שילמה בחייה הציבוריים מחירים על הדבקות האידיאולוגית שלה, אך במבט היסטורי מנתח הראל כי השפעתה דווקא גדלה בעקבותיה. "לפעמים הרגשתי שאם חלק מהסגנון שלה היה טיפה פחות לוחמני היא הייתה יכולה להשפיע יותר. גאולה לא אפשרה לאנשים סביבה לעשות הנחות טקטיות כדי להגיע למטרה. היא רצתה כל הזמן קו ישיר אל המטרה. לכן אולי מבחינה פוליטית היא השיגה פחות, אבל מבחינה חינוכית היא השיגה המון - וגם את ההערכה של יריביה, כי בסופו של דבר אנשים שנאמנים עד הסוף למצפונם ולאידיאולוגיה שלהם הם מצרך נדיר", הוא אומר.
"אני חושב שהתפקיד המרכזי שגאולה כהן מילאה בחיי מבחינה אידיאולוגית היה שלאורך תפקידיי השונים כל פעם שאלתי את עצמי: מה גאולה חושבת על כך? לפעמים כשהיה צורך לעשות איזה ויתור חשבתי לעצמי מה גאולה תגיד על כך", הוא משתף בכנות. "בתקופה ההיא אנשים נשאו עיניים אל דמויות ציבוריות. בניגוד להיום, שנושאים עיניים אל דמויות רבניות, כשאני לא מזהה בשטח כאלו שתוכם כברם בכל התחומים כמו שגאולה כהן הייתה או כמו אליקים העצני והחבורה הזאת. הם יהלומים מלוטשים, יהלומים טהורים ששום דבר לא יכול לחרוט בהם בקיעים".
"האהבה הכי גדולה"
יהודית קצובר, מראשי תנועת 'נשים בירוק' ותנועת הריבונות, הכירה את גאולה כהן לאורך שנים מפעילותה למען ההתיישבות. "את גאולה אני זוכרת עוד מבית הדסה, מימית ומהשכנות בקריית ארבע. תנועת הריבונות קמה אצלה בבית. הישיבות בנושא הריבונות יחד עם נדיה מטר היו אצלה בבית. כשאת אומרת גאולה - את אומרת ארץ ישראל. זה שכם, אלון מורה, חברון, כל מקום. איפה שהיא יכלה להיות - היא הייתה. היא לא פסחה על כלום. מה שהיא יכלה לעזור לארץ ישראל היא דחפה במלוא הכוח. היא אהבה את הארץ. זו הייתה האהבה הכי גדולה שלה".
לצד הלהט האידיאולוגי, הקפידה גאולה כהן לחנך את שותפיה להתנהג בכבוד כלפי יריבים. "ארץ ישראל הייתה מעל הכול אבל היא גם לימדה אותנו לא לקחת את הדברים, גם מול יריבים פוליטיים, באופן אישי", מספרת קצובר. "היא הייתה חברה של אריק שרון וגם אחרי ההתנתקות היא חזרה לדבר איתו ועם הבנים שלו. היא אמרה: זה לא אישי, הכול ענייני. היו לה יחסים טובים עם שמעון פרס. עם כל הלהט שלה וכל הטמפרמנט הסוער שלה היא השכילה להפריד בין ויכוח אידיאולוגי נוקב מול בר פלוגתא רעיוני ובין הקשרים האישיים. כולם היו חברים שלה. היה לה גם כישרון כתיבה ושפה ועומק כאילו היא מישהי מהתנ"ך, ויחד עם זאת היא הייתה אמא וסבתא מסורה ועקרת בית למופת".
שבע שנים גרה כהן בקריית ארבע. "זה היה בדיוק בשנים הקשות של שלטון מפא"י עם הסכמי אוסלו והמון פיגועים, וצבי בעלי", מספרת קצובר, "שהיה ראש המועצה באותם ימים, אמר שבלעדיה לא היה שורד את התקופה. היא חיברה בינו ובין שרת הרווחה, השר לביטחון פנים, שר המשפטים ושר התחבורה - כל צמרת מפלגת העבודה, ובהם הוא נעזר לפיתוח ושגשוג קריית ארבע. גאולה עזרה להתיישבות בכל מה שיכלה במסירות עצומה".