ספר חדש
הלקחים האבודים מהמלחמה שנשכחה

חיים הר זהב חוזר לתקופה שלפני הנסיגה מלבנון, במטרה להעלות שאלות לסדר היום הציבורי וגם כדי להזכיר את הלוחמים שישראל שכחה.

ניצן קידר , א' בטבת תש"פ

סיור צה"ל על גבול לבנון. ארכיון
סיור צה"ל על גבול לבנון. ארכיון
צילום: פלאש 90

העיתונאי חיים הר זהב, ששירת בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, הוציא לאחרונה את ספרו "לבנון: המלחמה האבודה". הספר מגולל את סיפורם של חיילי צה"ל ב"אזור הביטחון", בשנים לפני היציאה מלבנון.

הר זהב מספר לערוץ 7 מדוע החליט לכתוב דווקא על התקופה הזו, שלדבריו נדחקה מהזיכרון הישראלי.

"המלחמה בלבנון מסוף מבצע 'שלום הגליל' ועד הנסיגה בשנת 2000 היא המלחמה הארוכה ביותר בין מלחמות ישראל, אבל באופן רשמי היא כלל לא היתה מלחמה. באופן רשמי, זה מעולם לא קרה. חיילי צה"ל אמנם היו בדרום לבנון, אבל זה לא היה חלק ממלחמה או מערכה. זה לא נכון, כי עובדתית באותם שנים נהרגו יותר מאלף ישראלים בדרום לבנון באותן שנים".

"בשנים שאני עוסק בהן, בין 1996 ועד הנסיגה בשנת 2000, הן השנים שאחרי מבצע 'ענבי זעם' שמשנה מהיסוד את שיטת הלחימה בדרום לבנון. בעצם הוא הופך את חיילי צה"ל למטרה לגיטימית לירי חיזבאללה ובלבד שלא יורים על הצפון. כאן אנחנו נכנסים לתקופה, שבה דיברו על 'ברווזים במטווח'", הוא מוסיף.

לדבריו יש חשיבות רבה בחזרה אחורה שעשה יחד עם עשרות מרואיינים ששירתו בלבנון. "למדינת ישראל יש מה ללמוד מהתקופה הזו ובעיקר – לקבל החלטות. אם מדינת ישראל לא מקבלת החלטות לגבי מה היא רוצה להשיג, מישהו יקבל החלטות בעבורה. ישראל אף פעם לא החליטה מה היא רוצה מדרום לבנון. אנחנו הבנו שאנחנו מביאים ביטחון ליישובי הצפון. זו היתה הסיסמה וגם אני האמנתי בה בכל ליבי. ואז במאי 2000 ישראל נסוגה מלבנון והשמיים לא נופלים ויישובי הצפון עדיין בטוחים. זאת אומרת שטעינו בקונספציה. לא כי מישהו רע, אלא כי איש לא עצר לשנייה וטרח לשאול שאלות. כשבאה תנועת ארבע אמהות ותהתה: למה? התברר שאין תשובה".

"הלקח עבור מדינת ישראל הוא לעצור ולחשוב מה רוצים ואחר כך נחליט איך מגיעים לשם. בנוסף, היו למעלה מאלף הרוגים באותן 18 שנים, מתוכם 179 הרוגים רבים מהם חברים שלי. מגיע להם ולאלפי פצועים מאותה תקופה ואלפי אנשים שנשרטו נפשית באותה תקופה, לדעת שזה היה בהקשר כלשהו. שלא שמישהו החליט ללכת ללבנון סתם. אנשים לא זוכרים שהיתה לבנון, בין מלחמת לבנון הראשונה לשנייה", מוסיף הר זהב.

האם הלוחמים של אז שהתראיינו לספר נושאים איתם צלקות? חיים הר זהב מספר, "יש שלושה סוגים של אנשים שפגשתי, שאני משער אחד מהם מתאר גם אותי. יש את אלה שהדחיקו והמשיכו הלאה ולדעתי אין דבר כזה. כשעוברים אירוע קשה כמו מוות או פציעה של חבר, פינוי של הרוג, זה אירוע משמעותי. לפני עשרים ושלושים שנה צה"ל לא ידע לטפל באירועים כאלה והיום זה הרבה יותר טוב. דווקא ההצפה היא מעין להיכנס לפלאשבקים. כמעט כולם, שבוע אחרי, חוו לילות לא שינה. אני לא ישנתי כל השנה של הכתיבה כי אי אפשר".

"הסוג השני זה אלו שיודעים שהם פוסט-טראומתיים והם מסרבים ברובם להשתמש במשרד הביטחון, כי בחוויה שלהם הם לא היו במלחמה ולכן הם צריכים לממן בעצמם את זה. הסוג השלישי הם אלה שחיים במעין דיכוטומיה. לכל מי ששירת בלבנון באותם שנים יש את הנטייה לפזול אל מעבר לגבול. אתה רוצה לסגור בזיכרון שלך את האירוע הזה. זה אירוע שיש לו התחלה, הפעם הראשונה שחצינו את הגבול, היה לו אמצע שזה השירות בלבנון, ולא היה סיום. מי שלא נסוג בשנת 2000 עבורו לבנון מעולם לא נגמרה. ואלו עשרות אלפי ישראלים".

הוא מבקש להעביר שני מסרים בספר. "האחד, שנלמד לשאול למה. לא בקטע של לערער על המנהיגים. אנחנו בוחרים את המנהיגים שלנו ויש לנו את שלטון העם. אבל תפקידנו ואחריותנו הוא לשאול את המנהיגים למה ומה המטרה. ייתכן שההסבר יהיה לרוחנו וייתכן שכן. אבל אפשר גם לגלות שאין הסבר ואז צריך לדרוש כזה כדי למנוע טרגדיות כמו 18 שנים בלבנון".

"השני, שיזכרו שהאירוע הזה היה. מגיע לכל אותם אלפים שבכל שנה הלכו לשרת בקו הראשון, חטפו פצמ"רים וטילים, עלו על מטענים, יצאו למארבים בכפור ובחמסין, מגיע להם שמדינת ישראל תיתן להם חיבוק ותכיר בכל התקופה כאחת ממלחמות ישראל. מדובר באנשים שנתנו מאה אחוז ועל כך מגיע לפחות חיבוק".