סיון רהב מאיר
סיון רהב מאירצילום: חזקי ברוך

יש כאלה שלומדים מכישלונות. בכל פעם שהם מקבלים הזדמנות חדשה, הם משפרים עמדות: לפיד למשל הבין שהוא נטל ולא נכס עבור גנץ וירד מרעיון הרוטציה, שמלכתחילה היה מביך. נתניהו הבין שהאדישות והשאננות העלימה לו כמה מנדטים בפעם הקודמת, והחל לחרוש את הארץ ולרדת לשטח.

אבל יש כאלה שבכל פעם שהם מקבלים צ'אנס נוסף, מצליחים איכשהו לשבור שיאים של יצירתיות, ולעשות טעויות מביכות עוד יותר. זה נכון לגבי השמאל שמשמאל לכחול-לבן, ולגבי הימין שמימין לליכוד. פשוט מרתק לעקוב אחר הניסוי הזה בפסיכולוגיה. חבל רק שאת מחיר האגו כולנו משלמים.

המצב הרי מנוגד לכל חוקי ההיגיון: שמולי, שפיר, הורוביץ, זנדברג, פרץ, לוי-אבקסיס – כל אחד מהם בקושי מגרד את אחוז החסימה לבד, כל אחד עבר על הקשקש בפעם האחרונה, וממש נשם לרווחה לגלות שהוא בכלל נבחר בסוף לכנסת. כל זה לא גרם לאיזושהי הסקת מסקנות, להיפך. מבחירות לבחירות מושקעת עוד יותר אנרגיה בתת-נישות של השמאל הישראלי הקטן.

ובימין, כאב ראש דומה. שוב כל אחד מסרב להפנים שהוא לא יכול לבד, ושוכח כיצד רק לפני רגע הוא נכשל לגמרי (בנט, 0 מנדטים) או כמעט נכשל (פרץ, 5 מנדטים). גם כשנשמעים דיבורים על ריצה יעילה בשני ראשים, בשתי מפלגות, זה נעשה בשלוף, בלי שום רצון לתכנן ולתאם כמו שצריך, לבנות זאת לכתחילה ולא בדיעבד. כאילו מדובר כאן באויב מר שאסור לחשוף בפניו את הקלפים.

זה היה משעשע, אלמלא זה היה ציבור חשוב שמגיע לו ייצוג ראוי, ובעיקר – אלמלא זו הייתה שוב ושוב הסיבה לאובדן של מנדט או שניים שחסרו כדי להקים ממשלה.

הציונות הדתית דיברה תמיד על היותה המקף המחבר. כרגע, בפוליטיקה, היא החוט המקצר.