לאמץ בחום

שבת אחת בבית הארחה גרמה לי להבין סוף סוף מה הקשר בין אינקוויזיציה, קבלה וחימום של בתי כנסת

דביר שרייבר , ה' בטבת תש"פ

כשפולני פוגש חום יהודי. אילוסטרציה
כשפולני פוגש חום יהודי. אילוסטרציה
צילום: איסטוק

מנהג יפה עשו להם בתי מלון בישראל, שהם מארחים מדי שבת את המוני בית ישראל בסבר פנים יפות ולא למען כסף, אלא רק תמורת תשלום. ומאכילים ומפטמים ומלינים אותם, ולבסוף מלינים עליהם ועל הרעש והלכלוך שהם משאירים אחריהם במוצ"ש. שנאמר, את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עליי שמעתי.

ואותם בתי מלון דואגים לאורחיהם הנכבדים לבית כנסת, ונוהגים למקם אותו במקלט של המלון בקומה התחתונה, זכר לאנוסים אשר היו מתפללים בסתר במרתפים של בתי מלון כדי שהאינקוויזיציה לא תתפוס אותם. ומקפידים עובדי המלון לחמם את בית הכנסת כדי שהמתפללים האומללים ייצלו היטב מכל הצדדים, כאבות אבותיהם אשר הועלו על המוקד על ידי האינקוויזיטורים שהיו, כידוע, בעלי מלונות.

בקיצור, את השבת האחרונה העברנו בבית מלון חביב שכזה, שבית הכנסת שלו שוכן במקלט שאין בו חלונות, כדי שהמתפללים לא יתקררו וכדי שהאנטישמים לא יגלו אותו. כבר כשדרכה רגלי בשערי בית הכנסת הממוקלט, עוד לפני שהתחלנו מנחה של ערב שבת, הבנתי שהאינקוויזיציה כבר הייתה פה: המזגן המרכזי פעל במלוא העוצמה, הטמפרטורה הגיעה למאתיים ומשהו מעלות (כן, צלזיוס), אדים מהבילים ריחפו בחדר כהבל הבלים הכול הבל, ועשן סמיך עלה מן הארץ כקיטור הכבשן. ברחבי המקלט ישבו המתפללים כשהם ספונים בחליפותיהם הצמריריות וחיכו שמישהו יישבר וייגש להיות חזן, אבל אף אחד לא עשה את זה כי זו לא הייתה פרשת וייגש.

רק מקץ (זו הייתה הפרשה) כמה דקות, כשהשקיעה התקרבה בצעדי ענק ודלת הפלדה של המקלט החלה להיסדק מהחום, ניגש מישהו אל הבמה והתעטף בטלית עבה שהחיכוך שלה עם הסוודר של החזן העלה ניצוצות שהציתו את האוויר הדחוס ויצרו מופע מרהיב של גיצים וחשמל סטטי. אני באופן אישי הבנתי שאם אני לא יוצא לנשום אני מסיים את תפילת העמידה במצב צבירה שונה לגמרי מזה שהתחלתי אותה, כלומר בתור שלולית עכורה על קרקע המציאות האכזרית.

יש קטע כזה במסורת היהודית להתפלל בבתי כנסת בלי חלונות, ואם יש חלונות לנעול אותם היטב כדי שהחום לא יברח וגם המתפללים לא. אחרי הכול, כשאין חמצן באוויר אתה לא יכול אפילו לחשוב על בריחה, מה עוד שהחום הכבד מפיל על הנוכחים בבית הכנסת תרדמה עמוקה, לשמחתו של הדרשן שיכול להאריך בדבר התורה כאוות נפשו, אם הוא לא מתאדה באמצע. אם הוא שורד הוא יכול למשל להציג את הקושיה כיצד מחממים את בתי הכנסיות לדרגת צלייה וול-דאן, שהרי לכאורה יש כאן בישול לחומרה בשבת, ואז להשיב שלא קשיא, המתפללים כבר טוגנו היטב בשבתות הקודמות וכלל נקוט בידינו שאין בישול אחר בישול. בינתיים החימום פועל במלוא המרץ, כדי לחסל כל נוכחות אפשרית של מולקולות חמצן שעלולות להפריע למהלכה התקין של התפילה.

להבין את הרמז

בבית המלון, בתוך הסאונה הסמיכה המכונה משום מה בית כנסת, החלה קבלת שבת בבחינת אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו. עמדתי מחוץ למקלט, שואל את עצמי למה מאשימים את הישראלים בכך שהם טיפוסים עצבניים אם ממילא כל הזמן מחממים אותנו. לידי עמד עוד יהודי עם חיישנים דפוקים כמו שלי, בחור קר מזג שנמלט מהמקלט רגע לפני שהמוח שלו הפך באופן סופי לפוקצ'ה.

"חייבים...", הוא נשם בכבדות, "חייבים להחליש את המזגן הזה".

הזכרתי לו ששבת היום.

“זה פיקוח נפש”, הוא הזיע את עצמו לדעת.

שלחתי מבט חטוף אל תוך בית הכנסת, עד כמה שמסך העשן אפשר לי. מבחינת האנשים בפנים זה לא היה פיקוח, זה היה עונג שבת. זאת אומרת מבחינת אלה שעדיין היו בהכרה.

“אני הולך לחפש גוי של שבת”, אמרתי בהחלטה של רגע, פרצתי החוצה, עשיתי איגוף של המלון (המנוולים מרתיחים את המסדרונות בדרך) וניגשתי אל דוכן הקבלה. מאחוריו עמדו שני גויים למהדרין, כפי שהעידו השמות בתגים על החולצות שלהם.

“שבת שלום”, אמרתי להם.

“אתה לא אמור להיות בתפילה עכשיו?”, שאל הגוי הבכיר, שלפי השאלה כנראה היה פעם רב בישיבה תיכונית כלשהי.

“חם בבית הכנסת”, רמזתי לו.

הגוי, שהיה מקצועי ואינטליגנטי, הבין את הרמז מיד.

“להגביר את המזגן?”, הוא שאל.

“אני לא אומר לך מה לעשות”, אמרתי, “אני רק רומז לך שממש ממש חם”.

“יופי”, הוא אמר, “תיהנו”.

“אנחנו לא נהנים”, קרצתי בעין אחת, “אנחנו מתבשלים”.

“אני מצטער, חדר האוכל ייפתח רק אחרי התפילה”, אמר הגוי השני. ככה זה, כל אחד שומר על מסורת אבותיו – הגויים של שבת צולים אותנו, אנחנו מתאדים על קידוש השם. רמזתי להם שאם המזגן לא יטופל בהקדם יקרו פה דברים איומים.

“אסור לנו להחליש את המזגן”, התוודה הגוי הבכיר.

“למה?”, שאלתי.

“קר”, הוא ענה.

“ואם לי חם”, לחשתי, “אז אני צריך להיות בעונש?”.

“אם אתה בעונש תעמוד בחוץ”, משכו הפקידים בכתפיהם וחזרו לענייניהם הבוערים. אז יצאתי החוצה, נעמדתי בפינה, נשמתי את האוויר הצונן וקיבלתי את פניה של שבת המלכה באוויר הפתוח, כמנהגם המבורך של המקובלים. ברור, זה מה שאמרו בקבלה.

*** מה שהעולם שוכח ***

עוד מעט העולם יחגוג 75 שנה לשחרור אושוויץ (העולם נורא אוהב לציין ימי שואה בינלאומיים. בלמנוע את השואה הבאה הוא קצת פחות מצטיין), אבל לנו יש קודם את יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת, וזה הזמן לחזור (כן, שוב) על כמה אמיתות שלפעמים נוח לנו לשכוח:

אנטישמיות היא אנטישמיות היא אנטישמיות. גם אם בכלי התקשורת בארצות הברית כותבים שארבעה אנשים נדקרו בניו יורק, כי לא בא להם לציין שהנדקרים הם יהודים שחגגו את חנוכה והדוקר מונע משנאת יהודים עתיקה.

חרם על ישראל הוא אנטישמיות. כן, גם חקירה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. ודיונים במועצת זכויות האדם של האו”ם. דברו איתי אם פעם תחליטו לחקור קודם הפרת זכויות אדם באיראן או בסוריה.

הלקח מהשואה הוא לא שאסור לנו להיות כמו הנאצים. הלקח הוא שרק מדינה יהודית חזקה ונחושה תמנע עוד שואה.

מי שמשווה את ישראל לנאצים הוא שותף של מכחישי שואה. כי אם אנחנו נאצים אנחנו כנראה שוללים ממיעוטים את כל הזכויות האזרחיות, יורים בהם ליד בורות וחונקים אותם בתאי גזים. אם אנחנו לא עושים את זה, ואנחנו בכל זאת נאצים, כנראה השואה לא הייתה כל כך נוראה. בעברית פשוטה קוראים לזה הכחשה.

לא כל דבר צריך להשוות לשואה. יש גם כמה דברים פחות נוראים ממנה.

לא קוראים למישהו אחר נאצי. לא אם הוא ימני, לא אם הוא שמאלני, לא אם הוא שוטר, חייל, פקח, מורה, שכן או פקיד אנטיפת. כן, גם אם הוא ממש מעצבן.

אין לנו ארץ אחרת.

יש לנו זכות לחיות. בעצם חובה. כן, דווקא כאן.

כמה עצוב שכל פעם צריך להזכיר את זה מחדש.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com