אני מחויב, משמע אני קיים

בדור שבו האינדיבידואליזם ושיח הזכויות הפכו למפלצות רדיקליות שממוטטות משפחות, כמה משמח לקבל עוד הזמנה לחתונה, והפעם מהדור הבא

עפרה לקס , ה' בטבת תש"פ | עודכן: 19:43

עפרה לקס
עפרה לקס
צילום: איציק בירן

עוד הזמנה לחתונה נחתה על שולחני, כלומר בסלולרי שלי, בשבוע האחרון. זו לא הייתה הזמנה של חברה שמצאה את שאהבה נפשה, גם לא חתונה משפחתית.

בהזמנה שקיבלתי החתן דנן הוא לא פחות מבן של חברים. כן, אם אני עומדת על קצות האצבעות ומושיטה ידיים למעלה, אני כבר מצליחה למשש את השלב הזה בסולם, שלב החברה של הורי החתן-כלה. החתונות האלה מטפטפות אלינו. בתוך שנתיים-שלוש, אני מניחה ומייחלת, הן ייהפכו לגשם מבורך.

ויחד עם האיחולים, אני עדיין מתקשה קצת להאמין שמעכשיו אהיה מתויגת במחלקת הרוקדות בנחת, אלה שמפנות מקום ברחבה לחברות של הכלה, שלא ממש יודעות מה הוא השיר שהכי רץ עכשיו וכוווולם מכירים. כלומר הצעירים. כן, כנראה שהגיל עושה את שלו (והוא יכול ללכת).

אבל אם נניח רגע לפולניוּת המתפרצת, אני חייבת להודות שהמעמד הזה מרגש במיוחד. הרי אני זוכרת איך הכלה התחפשה למלכת אסתר בגיל ארבע, אני זוכרת שכאשר החתן הגיע למצוות הוא התגונן מפני מטר סוכריות כבד במיוחד. ראיתי אותם גדלים, מתפתחים, מתבגרים, והנה אני מלווה אותם ברגעי הנחת אבן הפינה לייסוד הבית. ביתם שלהם. כמה מסנוור המבט בעיניים המאירות של החברים הטובים, כלומר ההורים שלהם, שנכנסים לשלב חדש בחייהם והופכים פתאום לחמים וחמיות. אני חושבת על הרגשות, התפילות והאיחולים שמתערבלים להם בבטן ברגעי טרום-חופה ומצטרפת אליהם חרישית. הנה נולדת משפחה בישראל. שיהיה להם קל, שיהיה להם טוב, שיאירו פנימה והחוצה.

ניצחון על העולם

ועוד ניגון קטן של שמחה מתנגן לי בלב כשאני שומעת על אירוסין או חתונה, והוא מתרונן לו בלי קשר לגיל החתן או הכלה ולאיזה פרק הם פותחים בחייהם. הניגון הזה הוא ניגון של ניצחון. ניצחון בני הזוג על העולם המודרני. ניצחון של הקשבה לאינטואיציה ולעומק הלב ולטבע הבריאה. ניצחון של עמידה בפני הרוח החזקה שנושבת היום במרחב, מאיימת לעקור ולסחוף איתה כל בדל מחויבות, ברית או מסגרת. החתונות האלה משקפות לי את העובדה שלמרות הכול, לא מעט בני אדם מחליטים להמשיך להלך בעולם זוגות זוגות ולכרות ברית קודש של אהבה והדדיות. להמשיך את העולם באופטימיות של אמונה בקן המשפחתי.

משהו קרה כאן בעשרים השנים האחרונות. גילוי האני, ההקשבה לרצונות ולמאוויים של היחיד. תחושה שהפכה לצורך עז שכל אחד ישמיע את התו המדויק שלו בעולם. אני מאמינה שזו התקדמות מבורכת. שבאינדיבידואליזם יש שורש נכון. לצד כוחו של היחד, של העם והכלל, כל אחד צריך לצרף את החלק שלו אל הפאזל הגדול הזה שנקרא יקום. אבל בתוך התהליך הזה קורים גם דברים קשים. בתוך הבירור של מי אני ומה מקומי, נראה שכבר קשה להבין שהפאזל בנוי מתמונות של משפחה, שמצטרפת לקהילה, שמצטרפת לעיר, שהופכת לעם, וכך נבנה עולם.

חלק של פאזל לעולם יהיה גם חסר וגם בולט, מודע לחסרונות שלו וגם לחוזקות, מחויב לצאת מריבוע הנוחות שלו ולתת מעצמו, וגם לסגת ולוותר לפעמים על דברים שחשובים לו. בשנים האחרונות נראה שהמושג ויתור הפך למילה נרדפת לחולשה. אל תוותרי על הסוודר המהמם או על הקורס שאת חייבת ללמוד. אל תוותר על החופשה עם החברים או על הקידום בעבודה. לא משנה על חשבון מה זה בא, המשפחה, הכסף, השלווה. חפשו את עצמכם, היו חופשיים, דהרו קדימה.

אך האמת היא שלוותר מדי פעם, לסגת מדי פעם, זו חוכמה גדולה, גבורה גדולה ומשתלמת. היא נותנת מקום לחלק השני (והשלישי והרביעי) של הפאזל להשלים את התמונה. מישהו עדיין חושב שהאמת כולה נמצאת אצל אדם אחד? היא לא. באחריות.

גם מחויבות הפכה למילה מאיימת, שלילית. מי רוצה להיות חייב? כולם רוצים להיות זכאים, בעלי זכויות. "זכותי", יאמר הילד הקטן כשההורים לא ירשו לו לנסוע עם האופניים בכביש. "זכותי", יתנגן ג'ינגל שיספר על זכויות משפטיות. כולם רצים אחרי הזכויות, ולפעמים שוכחים שהמחויבות הזוגית והמשפחתית היא בעצמה זכות גדולה. מחויבות שמעניקה ביטחון ועוגן, מחויבות שעושה כל יחיד לאדם טוב יותר. הפשלת השרוולים שלה מול ערימת הכלים במטבח כדי להניח לאיש להירגע אחרי יום עבודה, הוויתור שלו על השנ"ץ כדי להיות עם הילדים ולאפשר לאישה ללמוד ולהתפתח. כוונת הלב והמחשבה בחינוך הילדים ועמידה משותפת בגלי השמחות והאכזבות, כל אלה מכריחים אותנו להיעשות טובים יותר, ענווים יותר, מכיילים את עצב השמיעה יום יום, משתכללים.

אין פוליסת זוג יונים

וכאילו לא די בכל אלה, בשנים האחרונות מועמסים על שכמנו אתגרים חדשים. עידן השפע הטוב מזמן אפשרות לאיש ולאישה לגדל בנפרד עולם שלם של תחביבים שלא משיק לעולמו של בן הזוג. לכל אחד יש גלקסיה שלמה של חברויות, קשרים וקבוצות ברשתות החברתיות, יקומים מקבילים שלבן או בת הזוג אין אליהם כל קשר. רשות הרבים שלנו מחזיקה גם לא מעט בנות קול שיוצאות וזועקות על פטריארכליות, פטרונות ודכאנות, ולפעמים משהו מזה חודר לסדק קטן שכבר קיים בבית, מרחיב אותו לשבר וממוטט אותו על יושביו.

בחודשים האחרונים, במקביל להזמנות לחתונות, ניחתות עלינו בשורות איוב של פירוק. זוג אחרי זוג של חברים מבשרים שהיחד שלהם הגיע לדרך ללא מוצא. כל הודעה כזאת מתקבלת אצלי בצער עמוק עליה, עליו, על הילדים, על היחד שהיה וכבר לא, על העתיד. אני כואבת אבל לרגע לא שופטת. סומכת על האהובים לי שעשו את הצעד הנכון להם.

ובכל זאת הבשורות האלה גורמות לי לחרדה קלה, ואחר כך הן מביאות אותי להביט פנימה לתוך עצמי, לחפש היכן התרופפו חוטי הקשר, להכניס את מציאות חיי למכשיר MRI שישקף לי איפה כדאי לתקן. אני לא חושבת שלי זה לא יקרה, אני בטוחה שזה יכול לקרות לכל אחד. אנחנו דור בסיכון. ומכיוון שאני לא מכירה חברת ביטוח שמוכרת פוליסת זוג-יונים-באחריות, אני מבינה שאי אפשר לקנות הכול בחיים האלה. האחריות, אם כך, מוטלת עליי, עליו, על כולנו.

לתגובות: ofralax@gmail.com