פותחים דף חדש

הצצה לדף הראשון של הגמרא חושפת בפנינו שמאחורי הפתיחה היבשה יש משמעות עמוקה, וגם הזמנה להצטרף ללימוד הש"ס כולו

הרב אורי בריליאנט , ה' בטבת תש"פ

הרב אורי בריליאנט
הרב אורי בריליאנט
צילום: יואב זוהר

נניח שאתה חכם יהודי בתחילת המאה השלישית לספירה, והוטל עליך לחשוב על פתיחה מתאימה למשנה. זה עתיד להיות אולי החיבור החשוב ביותר של עם ישראל באלפי השנים הבאות, וירכז בתמצית יותר מאלף שנים של תורה שעברה בעל פה מדור לדור. במה היית פותח?

אני יודע במה אני הייתי פותח. במשהו די דומה לפתיחוֺת של היד החזקה או השולחן ערוך. הרמב"ם בחר בפתיחה מעט פילוסופית: "יסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע שיש שם מצוי...". רבי יוסף קארו בחר בפתיחה מעשית יותר, אבל עדיין חגיגית למדי: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר".

אבל המשנה לא פותחת לא כך ולא כך. המשנה מפתיעה בפתיחה היבשה הזאת: "מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן" (ברכות ב, א). לא הקדמה רוחנית, לא אמירה כללית על המשנה, לא מבוא למסכת ברכות. המשנה צוללת ישירות לדיני השעות שבהן צריך לקרוא את קריאת שמע, מבלי לטרוח ולהסביר אפילו במה מדובר.

גם הגמרא הופתעה מהפתיחה, והשאלה הראשונה שהיא שואלת היא בדיוק זאת: מאיפה פתאום הגענו לפרטי דיני קריאת שמע מבלי לומר תחילה שיש בכלל מצווה כזאת? על זה הגמרא מוסיפה שאלה נוספת: אם כבר המשנה מתחילה בזמן קריאת שמע, האם לא היה הגיוני יותר להתחיל מקריאת שמע של הבוקר, ורק אחר כך לעבור ללילה?

הגמרא נותנת לכך שתי תשובות, נזכיר את הראשונה. המשנה נשענת על הפסוק הבא: "ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך" (דברים ו, ז). זו תשובה שעונה על שתי השאלות: קודם כול היא מסבירה מדוע המשנה לא הייתה צריכה לכתוב על עצם החובה לקרוא, כי החובה כבר מפורשת בתורה. שנית, היא אומרת שהמשנה פתחה בקריאת שמע של הערב כי גם הפסוק מתחיל בקריאת שמע של הערב ("בשוכבך").

אולי יש כאן אמירה עקרונית. הזכרנו קודם את היד החזקה והשולחן ערוך. אלו ספרים שנכתבו כך שיוכלו לעמוד בפני עצמם. מספיק שתקרא אותם ואתה יודע את כל מה שצריך לדעת (הרמב"ם אפילו קרא לספרו "משנה תורה"). המשנה, לעומת זאת, לא רואה את עצמה כספר שעומד בפני עצמו. בעצם, היא בכלל לא רואה את עצמה כספר (מלכתחילה היה אסור בכלל לכתוב אותה). המשנה היא תורה שבעל פה. לקט של פירושים, הלכות ותוספות על התורה שבכתב, שמאפשרים לנו ליישם בפועל את העקרונות הכלליים שנאמרו בה. לספר כזה, שכל מהותו היא היותו המשך לספר אחר, אין שום צורך בפתיחה פומפוזית. אפשר פשוט להגיב למה שנכתב בספר הראשון, ולצלול ישר לפרטים – "מאימתי קורין את שמע בערבין...".

כך, בביאור קצר על נוסח המשפט הראשון במשנתנו, הגמרא חושפת את האופי של המשנה כולה: המשנה מעולם לא נועדה להיות ספר, המשנה היא תורה שבעל פה.

עד מתי?

המשנה שואלת "מאימתי קורין את שמע" ועונה "משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן", שזה בעצם כמו לומר צאת הכוכבים (אז למה לסבך אותנו ולא פשוט לומר "מצאת הכוכבים"? שאלה טובה. הגמרא דנה בזה, אבל אנחנו נתקדם מעט קדימה). בברייתא מוזכר זמן אחר: ״משהעני נכנס לאכול פתו במלח״. האם הברייתא חולקת על המשנה? המסקנה הסופית תהיה שכן, אבל הגמרא תנסה תחילה לומר שלא – אולי המשנה והברייתא בעצם התכוונו לאותו הזמן – צאת הכוכבים.

אבל התשובה הזאת לא שורדת זמן רב, כי בברייתא נוספת מוזכרים שני הזמנים כדעות חלוקות זו על זו (שימו לב לדעה השלישית והרביעית): רבי אליעזר – משעה שקידש היום בערבי שבתות (כלומר מהשקיעה). רבי מאיר – משעה שהכוהנים טובלין לאכול בתרומתן (קצת לפני צאת הכוכבים). רבי יהושע – משעה שהכוהנים מטוהרים לאכול בתרומתן (כלומר צאת הכוכבים, כמו במשנתנו). רבי חנינא – משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח (כמו בברייתא). רבי אחאי – משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב.

אז ברור שמדובר במחלוקת. מה עומד מאחוריה? למה חכמים ורבי יהושע הולכים לפי צאת הכוכבים, ואילו רבי חנינא לפי תחילת ארוחת הערב? חכמים מביאים ראיה לשיטתם: כשעולי בבל עסקו בשיפוץ חומת ירושלים השומרונים הציקו להם במעשי טרור. לכן בלילה עשו הבונים תורניות שמירה, וביום התחלקו לקבוצת בונים וקבוצת שומרים: "ואנחנו עושים במלאכה וחציים מחזיקים ברמחים, מעלות השחר עד צאת הכוכבים... והיו לנו הלילה משמר והיום למלאכה" (נחמיה ד, טו-טז). הקביעה שעולה מהפסוקים ברורה: היום מתחיל מעלות השחר, הלילה מתחיל בצאת הכוכבים. לכן גם זמן קריאת שמע של ערבית מתחיל אז.

מה יענה על זה רבי חנינא? הוא יכול לומר כך: נכון, מהפסוק אפשר ללמוד שהלילה האובייקטיבי מתחיל מצאת הכוכבים. אלא שלדעתו זה לא משנה. כי הזמן של קריאת שמע לא תלוי בלילה האובייקטיבי, הוא תלוי בבני אדם. ומבחינת בני האדם, הלילה לא מתחיל בצאת הכוכבים, הלילה מתחיל בארוחת הערב.

לפי הסבר זה המחלוקת היא זו: לדעת חכמים ורבי יהושע זמנה של קריאת שמע תלוי בהגדרה אובייקטיבית – מתי מתחיל הלילה. לעומתם, לדעת רבי חנינא זמנה של קריאת שמע תלוי בהגדרה סובייקטיבית – מתי מבחינת בני האדם מתחיל הלילה.

גם כשהמשנה עוסקת בסוף זמן קריאת שמע היא מביאה מחלוקת, וגם שם אנחנו מוצאים חלוקה דומה: רבי אליעזר אומר שסוף הזמן הוא שליש הלילה (בערך 22:00). אולי כי לדעתו הזמן תלוי בבני האדם, ורוב בני האדם (לפחות עד לפני המצאת החשמל) הולכים לישון עד שליש הלילה. חכמים, לעומת זאת, אומרים שמהתורה הזמן הוא כל הלילה. חכמים פה הולכים לשיטתם: מה שקובע הוא ההגדרה האובייקטיבית ללילה.

שתי גישות לתפילה

מה עומד מאחורי זה? אולי יש כאן אמירה עקרונית: רבי חנינא וחבורתו רואים בתפילה משהו אנושי, פנייה אישית של האדם אל בוראו, לכן הגדרות הזמן שלה תלויות בבני אדם. חכמים רואים בתפילה משהו שמימי יותר. זו לא התפילה שלנו, אנחנו משתלבים פה במשהו הרבה יותר גדול. לכן גם הזמנים הם אובייקטיביים.

אנחנו פותחים בעזרת ה' ביום ראשון את הסבב ה-14 של הדף היומי. אני מזמין אתכם להצטרף ללימוד, ומזמין אתכם גם תמיד לשאול למה. למה חכמים אמרו כך? למה רבי יהושע אמר אחרת? כך מחלוקות שבמבט ראשון נראות מעט טכניות יכולות לקבל משמעות מהותית. במקרה שלנו זו גם משמעות שממשיכה הלאה לאורך מסכת ברכות. כשבדף כ"ו נראה מחלוקת אם התפילות נתקנו כנגד תפילת האבות או כנגד הקורבנות, וכשבדף כ"ז רבי יהושע יאמר שתפילת ערבית היא רשות ורבן גמליאל יאמר שהיא חובה, וכשבדף כ"ח רבן גמליאל יאמר שיש נוסח קבוע לתפילת העמידה ורבי אליעזר כנראה יאמר שלא – את כל המחלוקת הללו נוכל גם לתלות כנובעות מאותן שתי גישות יסוד.

***

הרב אורי בריליאנט מעביר שיעורי דף יומי בשיטה ייחודית באתר 'סיני'. בימים אלו יצא לאור ספרו 'כל התלמוד על רגל אחת' (הוצאת דביר), ומאמר זה מבוסס על הפרק הראשון בו

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת gidon@besheva.co.il

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)