הכנה לפני שירות

לקראת רגעי ההכרעה בהתלבטות של בנות דתיות האם ללכת לצבא או לשירות לאומי, חמש נקודות שחשוב לקחת בחשבון

הרב אברהם סתיו , ו' בטבת תש"פ

להשתייך לבית מדרש שהוא כתובת ברגעים של קושי. מדרשת מגדל עוז
להשתייך לבית מדרש שהוא כתובת ברגעים של קושי. מדרשת מגדל עוז
צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90

שירות לאומי או צבאי? מדרשה או מכינה? זו השאלה שמעסיקה בימים אלו של השנה את בנות כיתה י"ב כמו גם את הוריהן ומוריהן, וראוי לה לשאלה הזאת שתידון בכובד ראש. בראש ובראשונה בין כל בת לבין עצמה, בתהליך עמוק של בירור וניסוח המטרות והסיבות שעומדות בבסיס ההחלטה.

גם כדי שהבחירה תהיה מדויקת יותר, אבל גם כדי שבהמשך הדרך נוכל להיזכר, ברגעים מבלבלים, למה הגענו לכאן מלכתחילה. לאחר מכן בינה לבין אִמה ואביה, אלו שמכירים אותה טוב יותר מכל אדם אחר ורוצים בטובתה יותר מכול, ובינה לבין הדמויות החינוכיות והתורניות שבסביבתה הקרובה.

ובכל זאת, נציין חמש נקודות שחשוב לקחת בחשבון לקראת הבחירה הזאת, שהיא אחת החשובות והמשמעותיות להמשך החיים.

א. הסביבה שבה אנחנו נמצאים משפיעה עלינו

אנחנו לא תמיד מודים בזה. קל לנו לחוות את עצמנו כאישיות עצמאית, חזקה, שמעצבת בכוחות עצמה את עולם הערכים והאמונות שלה. אבל זה לא נכון. הערכים והאמונות, התפיסות והרגשות מתעצבים בתוך הקשר מסוים. הם מושפעים באופן דרמטי מהשפה שאנחנו לומדים מהשותפות לחדר, מהמושגים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך הסמול-טוק בארוחת הצהריים, ומהנחות המוצא של הדיונים בסדנאות החינוך.

זה לא אומר שום דבר לגנותנו. זה בסדר גמור, האדם הוא יצור חברתי והחיים שלנו מקבלים משמעות בתוך ההקשר שלהם. אבל זה כן אומר שמוטל עלינו לקחת אחריות על הסביבה שלנו, ולשאול את עצמנו בכנות אם היא אכן מובילה אותנו למקום שאנחנו רוצים להיות בו בעוד שנה או שנתיים. לדעת שאנחנו, גם אנחנו, אף פעם לא חסינים.

ב. גם בשירות הלאומי יש סכנות רוחניות

רוב המקומות בצבא, בוודאי בכלל-צה"ל, מאתגרים יותר מאשר רוב המקומות בשירות הלאומי. משום כך רבנים רבים, ובכללם הרבנות הראשית לישראל, אוסרים כליל את השירות הצבאי. אך בשנים האחרונות נבנו לא מעט מסגרות מותאמות בתוך הצבא, ומאידך ישנם מקומות לא פשוטים בכלל גם בתוך השירות הלאומי. בשני סוגי השירות, נכון להיום, אפשר למצוא מקומות שבהם העולם הרוחני והדתי שלנו יצמח ויתפתח, ומקומות שבהם הוא עלול להישחק ולהידלדל ולעמוד מול אתגרים כמעט בלתי אפשריים. בשניהם אפשר למצוא תפקידים שתורמים רבות למדינה וכאלו שקצת פחות משמעותיים. כך שהחלוקה ביניהם, לדעת רבנים לא מעטים, אינה מוחלטת.

נחדד את משמעות ההבחנה הזאת. זה לא אומר שאפשר ללכת לאן שרוצים, להפך – זה אומר שחייבים לבדוק היטב, עם אנשים שמכירים את השטח, הן מקומות של שירות צבאי והן יעדים של שירות לאומי. לברר על האתגרים ההלכתיים והרוחניים, לוודא (וזה חשוב בעיקר בצבא) שלא נכנסים למסלולים שעשויים להוביל אותנו למקומות שלא תכננו להגיע אליהם ויהיה קשה מאוד לצאת מהם, ולדעת שאסור להיות שאננים (ואת זה חשוב להדגיש בעיקר בשירות הלאומי).

ג. תקופות של עיסוק אינטנסיבי בעולם החול דורשות הכנה

להיות אדם רוחני, אדם דורש אלוקים, איננה מציאות טבעית. זהו מאבק תמידי בעולם החומר שאליו נולדנו וטבעו למשוך אותנו למטה. חשוב ומשמעותי ככל שיהיה השירות שבו בחרנו, אחרי שנה וחצי של תפילות מצ'וקמקות ומינימום של זמן ופניות נפשית לתורה ולקדושה – העולם הרוחני שלנו ייראה אחרת.

וכאשר נשהה במסגרות מעורבות מבחינה דתית, במקביל לשחיקה האישית שלנו נידרש להתייצב גם מול אלטרנטיבה. ככל שנשרת במקום משמעותי יותר, נפגוש צורות חיים ערכיות ומרשימות שמתקיימות בלי תורה ומצוות, ונידרש לספק תשובות עמוקות יותר לשאלה למה צריך בכלל אמונה או הלכה. אלו תשובות שאי אפשר לקבל אם לא שואלים אותן קודם ואם לא מקדישים זמן לברר אותן לעומק.

יעקב אבינו למד 14 שנה בבית המדרש של שם ועבר קודם שירד לחרן, וזה עזר לו באופן חלקי (הוא הצליח אומנם לשמור תרי"ג מצוות, אבל השאיפות הרוחניות שלו התחלפו בחלומות על כבשים). גם אנחנו חייבים לעצמנו לפחות שנה אחת של העמקת עולם הרוח שלנו ובנייה שלו, לפני שנצלול אל תוך עולם החול (זה נכון, אולי אפילו יותר, גם לפני האוניברסיטה, אבל זה כבר סיפור אחר). וזה גם סוג המקום שעלינו לחפש: מקום שיחזק ויגבש ויעמיק את העולם הרוחני שלנו, לא רק יאתגר אותו. מקום שיעניק תוכן משמעותי לחיים הדתיים שלנו, ולא רק ידבר עליהם מבחוץ.

ד. תורה נקנית בחבורה

חלק מההכנה לקראת השירות, ולקראת המשך החיים בכלל, הוא יצירה של חבורה, בית מדרש, שאליו אנחנו משתייכים. מקום שאפשר לחזור אליו ולהיזכר מאיפה באנו ולאן אנחנו רוצים ללכת. כתובת שאפשר לדבר איתה ברגעים של קושי. מישהו שיהיה אכפת לו מה קורה איתנו. וככל שמדובר בשירות מאתגר יותר, כך יש חשיבות לחבורה או לגרעין שנהיה חלק מהם גם בשירות עצמו, ולמבוגרים אחראים שיוכלו, כשצריך, להפוך בשבילנו שולחנות.

במובן מסוים, השאלה הדרמטית יותר בבחירת השירות איננה אם הוא יהיה צבאי או לאומי, אלא אם הוא ייעשה כחלק ממסגרת דתית. יש מקומות (בעיקר בשירות הלאומי) שבהם זה קורה בצורה יותר טבעית, ויש מקומות (בעיקר בצבא) שבהם צריך להתאמץ יותר, וזה משהו שצריך לחשוב עליו כבר כשבוחרים מקום ללמוד בו.

ולא, אל תחששו שבחירה במסגרת דתית תשאיר אתכן בתוך בועה סגורה. היא לא תהיה בועה, והיא לא תהיה סגורה. מפגש עם חלקים אחרים בחברה הישראלית לא חייב להיעשות בנחיתה של נערה דתית בודדת לתוך עולם חילוני שמאיים כל הזמן לבלוע אותה. מותר וראוי לו לקרות מתוך חבורה דתית, עובדת השם, שנפגשת עם המציאות מתוך עוצמה ושלמות שדווקא מתוכן נוצרת גם פתיחות.

ה. תודעה של שליחות

בסוף בסוף, אחרי שבחרנו בקפידה את מקום השירות, למדנו שנה במקום תורה, התחברנו למסגרת איכותית – אין הדבר תלוי אלא בנו. בנו וביכולת שלנו להציב לעצמנו תמרורים ונקודות אחיזה לאורך היום והשבוע. לקבוע לעצמנו (ולנשים זה קצת יותר קשה, כי לגברים ההלכה כבר עשתה חלק מהעבודה) גבולות שלא פורצים אותם בשום מצב: לא מתחילים את הבוקר בלי תפילת שחרית, לא הולכים לישון בלילה בלי שלמדנו משהו היום. כל אחת ונקודות האחיזה שלה, כל אחת ומה שמחיה את העולם הרוחני שלה. לדעת שהגענו לפה מתוך שליחות, ואנחנו מחויבים קודם כול למי ששלח אותנו, לתורה ולמצוות שנתן לנו, הרבה לפני המפקדים בצבא או האחראי בשירות הלאומי. לזכור שאנחנו נמצאים במשימה רגישה עמוק בעורף האויב, ושמוטלת עלינו אחריות מלאה ובלעדית להחזיר את עצמנו הביתה בשלום.

אגב, הכול תקף, פחות או יותר באותה מידה, גם לגבי בנים.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת gidon@besheva.co.il

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)