סיפור לשבת
סיפור לשבתצילום: ISTOCK

יום אחד נכנסו לחנות קצין בדרגת סרן המצויד בפק"ל קרבי מלא, כולל קסדה, יחד עם אשתו שהייתה הרה.

הקצין ביקש מעוזי: "אני יוצא למלחמה כעת, ואיני יודע אם אחזור. אני רוצה לקנות כעת תנור אפייה, ואני מעוניין שתבטיח לי שהתנור הזה יהיה היום אצלנו בבית בשכונת ארמון הנציב. תסביר לאשתי איך הוא פועל בדיוק, וככה הראש שלי יהיה שקט".

אומנם האספקה אורכת בדרך כלל כשבועיים, ועוזי לא היה ערוך כלל לאספקה באותו יום, אבל היה לו ברור שהוא יעשה מעל ומעבר למען חייל שיוצא למלחמה ורוצה לדעת שהכול בביתו מתנהל כשורה.

"אין שום בעיה!", אמר עוזי, "יש לנו כמה דגמים. בואו תבחרו תנור אפייה שמתאים לכם, והערב הוא יהיה אצלכם בעזרת השם. יש לנו כמה סוגים".

הקצין ואשתו בחרו בתוך זמן קצר תנור שמצא חן בעיניהם, וביצעו את העסקה.

לפנות ערב סגר עוזי את החנות, הזמין סבל שהשיג ברגע האחרון ויחדיו הם העלו את התנור לרכב הובלה ונסעו לשכונת ארמון הנציב, שהייתה אז בראשית הקמתה. לא היה את מי לשאול היכן נמצאת הכתובת, ויחד עם הסבל עוזי הסתובב סחור סחור במשך כמעט שעתיים, עד שהגיע לכתובת המיועדת. הם העלו את התנור לבית, ועוזי הדגים לאשת הקצין איך להפעילו. האישה הודתה לו מאוד על השירות המהיר והטוב, והוא איחל לה שבעלה יחזור בשלום מהמלחמה.

וכדרך החיים הסואנים, העניין נשכח מדעתו של עוזי.

כעבור שבע שנים הגיעו עוזי ורעייתו, שהייתה בחודש השמיני להריונה, לחתונה משפחתית בחירבת דוראן שליד רחובות. במהלך החתונה אשתו חשה בכאבים עזים בבטנה. אביו של עוזי הציע לקחתה לבית הרפואה אסף הרופא שנמצא בקרבת מקום, ואילו עוזי הרגיש שכדאי להם לחזור לירושלים עירם ולפנות לבית הרפואה הדסה הר הצופים, שם אשתו מטופלת בדרך כלל. הוריו של עוזי הסיעו אותם לירושלים, והם הגיעו לבית הרפואה ונכנסו לחדר המיון.

חדר המיון היה מלא במטופלים, ובני הזוג לא ידעו לאן עליהם לפנות. לפתע קמה אישה לא מוכרת, ניגשה לעוזי ואמרה: "עוזי, מה שלומך?".

"מחילה, אבל איני זוכר אותך", התנצל עוזי.

"אתה לא זוכר אותי?", התפלאה האישה, "אני אשתו של הקצין שיצא למלחמת שלום הגליל. הבאת לנו באופן מיוחד תנור אפייה ביום הקנייה לפי בקשתו של בעלי".

"אה, כן, נזכרתי! מה שלומך ומה שלום בעלך?".

"ברוך השם. הוא חזר בריא ושלם", אמרה וכעבור רגע הוסיפה: "ומה אתם עושים כאן?".

"אשתי בהיריון בחודש השמיני ויש לה כאבי בטן חזקים. באנו לבדוק מה הסיבה".

"תמתינו רגע אחד", ביקשה האישה, "אני הולכת לקרוא לבעלי".

עוזי תמה בליבו. עכשיו זה לא בדיוק הזמן להעלות זיכרונות ולומר תודה. אבל אז היא הסבירה: "הוא מנהל מחלקת מיון...".

הרופא הבכיר יצא מחדרו, האיר פניו לעוזי, התעניין בשלומו והזמין את רעייתו לבדיקה ראשונית אצלו. לאחר מכן הזמין רופא נשים, דאג לבדיקת אולטרסאונד, ובסיום כל הבדיקות אמר לבני הזוג: "תהיו רגועים. אין לכאב הזה שום משמעות חריגה. ההיריון מתנהל כסדרו. אתם יכולים לחזור בשקט הביתה".

הוא נפרד מעוזי במילים חמות ביותר, והזכיר את הטובה הגדולה שעשה לו לפני שבע שנים, שסייעה לו לצאת למלחמה בלב שקט.

עוזי ואשתו חזרו למכונית של הוריו שהמתינה להם, והוא אמר לה: "תראי מה קורה פה! היינו ברחובות, והראש שלי אמר לי אל תיסע לאסף הרופא אלא להדסה הר הצופים, כי הקדוש ברוך הוא רצה שנפגוש את מי שעזרתי לו לפני שבע שנים לפנים משורת הדין, וכעת כל כך שמח לעזור לי".

מאז עוזי נוהג לספר לילדיו ואף לנכדיו את סיפור ההשגחה הפרטית הזה, כדי להדגים להם מהי מעלתו של חסד שאדם עושה עם רעהו מעבר למה שהוא מחויב, וכן מהי מעלתה של הכרת הטוב. אדם שעשית עמו חסד בעבר, הופך בעבורך למלאך טוב ולמליץ יושר בעולם הבא, ולפעמים, אם זוכים, גם בעולם הזה.

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]