אירוח אצל חילונים

אומנם אפשר לאכול אצל מארח מסורתי על סמך 5 שאלות מסוימות בהלכה שהוזכרו בטורים קודמים אבל אצל מארח שאינו שומר כשרות – זה לא מספיק

הרב אליעזר מלמד , ה' בטבת תש"פ | עודכן: 07:30

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: ישיבת הר ברכה

מי שמתארח אצל מסורתי

לפני כמה שבועות עסקתי בשאלה האם מותר לאורח לאכול אצל מסורתי שרגיל לאכול כשר, מקפיד להפריד כלים – שלא לבשל בשר בכלי חלבי ולא לבשל חלב בכלי בשרי, וכן הוא מוכר לאורח כאדם אמין שאפשר לסמוך על תשובותיו.

הואיל וייתכן שהוא לא מכיר את ההלכה כראוי או לא מדקדק בקיומה, אי אפשר לסמוך על אמירה כללית שלו שהאוכל כשר, ולכן כתבתי שצריך לשאול אותו חמש שאלות שמקיפות את כל תחומי הכשרות הבעייתיים:

א) יש לברר איזה הכשר יש לבשר, כאשר המקפידים על חלק יקפידו שיהיה חלק. ב) לגבי פירות וירקות, יש לברר אם נקנו מחנות או רשת שמפרישים בה תרומות ומעשרות, ואם לא - יש להפריש מהם תרומות ומעשרות. ג) לגבי ירקות שיש בהם חשש חרקים, יש לברר אם נשטפו היטב. והמהדרים יבררו האם נקנו מגידולים נקיים מחרקים או הושרו במים עם סבון ואחר כך נשטפו. אם הם בושלו, גם המהדרים יכולים לאכול ירקות עלים רגילים שנשטפו כרגיל. ד) לגבי כלי אכילה ממתכת ומזכוכית, כמו סכו"ם, צלחות וכוסות, יש לברר האם המארח טבל אותם. אם לא, יאכלו בכלי פלסטיק או חרסינה או בכלים חד פעמיים. ה) אם מדובר על מאפים ביתיים, יש לברר אם היו בכמות שמחייבת הפרשת חלה, ואם לא הפרישו - להפריש כלשהו חלה.

מאכלים שהוכנו במטבח חילוני

שאלה: האם גם מי שמתארח אצל יהודי חילוני אמין, שאינו שומר כשרות, רשאי לאכול אצלו על סמך חמש שאלות אלו או שאלות אחרות?

תשובה: אין אפשרות לאכול מאכלים שחילוני הכין במטבחו על סמך שאלות מסוימות, משתי סיבות: א) מכיוון שמדובר במי שאינו רגיל לשמור כשרות, אין אפשרות להציע שאלות שבאמצעותן ניתן לבדוק את כשרות המאכלים, שכן קשה לשער אילו בעיות יכולות להתעורר אצלו, ולעבור על כל הלכות כשרות אי אפשר. ב) מכיוון שאינו מקפיד על כשרות, הוא מבשל לעיתים בכלים שלו מאכלים אסורים, וממילא אסור להשתמש בהם בלא הגעלת כלים. אף אם עברה יממה מאז שבישלו בהם מאכלים אסורים, וממילא הטעם היוצא מהם פגום, קנסו חכמים ואסרו את המאכלים שבושלו בסירים שצריכים הכשרה על כל אלה שהמאכלים בושלו למענם (פניני הלכה כשרות לב, ג, 3). בנוסף לכך, הכלים שאוכלים בהם לא הוטבלו, ולדעת רוב הפוסקים אסור לאכול בכלי מתכת וזכוכית שלא הוטבלו (פניני הלכה כשרות לא, ח).

הדרך לאכול אצל מארח חילוני

אומנם אפשר לאכול אצל מארח חילוני מאכלים מאריזות שיש להן חותמת כשרות, או מאכלים שהוכנו במסעדות עם כשרות מוכרת. זאת בתנאי שהמאכלים יוגשו בכלים חד פעמיים, שכן הכלים שבהם רגילים לאכול שם אסורים בשימוש בלא הגעלה ובלא טבילה.

האם אפשר לחמם

אם המארח החילוני הזמין אוכל מבושל ממסעדה כשרה, אפשר לחמם את האוכל בתנור שלו, בתנאי שהמאכלים נותרים בתוך תבנית חד פעמית ונעטפים בנייר אלומיניום, כדי למנוע כניסת אדים מהתנור לתבשילים.

אם מחממים את המאכלים במיקרוגל, יש להניחם בתוך כלי כשר, כדוגמת כלי פלסטיק חד פעמי, ולעטוף את האוכל עם הכלי בשקית, כדי למנוע כניסת אדים מחלל המיקרוגל למאכלים.

קפה ותה אפשר לשתות אצל חילוני בכוסות חד פעמיות, או בכוסות חרסינה שנועדו לקפה או תה בלבד. בשעת הדחק אפשר להשתמש בכלי זכוכית למרות שלא הוטבלו (פניני הלכה כשרות לא, ח; לב, ה).

ויסקי ללא הכשר

שאלה: האם אפשר לשתות ויסקי ומשקאות חריפים אחרים בלא הכשר?

תשובה: כשם שכל המאכלים והמשקים צריכים הכשר, כך גם משקאות חריפים למיניהם. אומנם לגבי ויסקי, מכיוון שדרך הכנתו מדגנים ידועה, פוסקים רבים התירו לשתות אותו בלא הכשר, וכן נוהגים רבים. ואף שיש יצרנים שנוהגים ליישן את הוויסקי בחביות עץ שספגו לפני כן טעם יין של גויים, והטעם עלול להיספג בוויסקי, מכיוון שאין ביין היוצא מהחביות כשיעור שנותן טעם – הורו להתיר את הוויסקי (אגרות משה יורה דעה א, סב; מנחת יצחק ב, כח; משנה הלכות י, קח; מנחת אשר א, מד).

אומנם כל זה כאשר מדובר בוויסקי אמיתי ואיכותי שכללי הכנתו ידועים, והפרתם נחשבת פגיעה בצרכן. אבל אם מדובר בוויסקי זול או שעירבו בו טעמים נוספים, אין לשתות ממנו בלא הכשר, שמא עירבו בו מאכלים אסורים (פניני הלכה כשרות לז, ט).

מנהג ספרדים בבשר חלק

שאלה: כבוד הרב כתב לגבי מי שאוכלים אצל דתיים או מסורתיים, שהנוהגים לאכול תמיד בשר חלק יקפידו על כך גם כשהם מתארחים. מדוע לא כתבת שכל הספרדים צריכים להחמיר בזה?

תשובה: מפני שלמעשה ברוב קהילות הספרדים נהגו לאכול כשר ולא חלק. היינו שאם הייתה סירכה על ריאותיה של בהמה, קילפו את הסירכה ומלאו את הריאה באוויר והכניסו אותה למים. אם היה בצבוץ של אוויר שיצא מהריאה – היה זה סימן שיש נקב בריאה והבהמה טריפה, ואם לא היה בצבוץ - כשרה. כך נהגו במרוקו, בלוב, וברוב קהילות טוניסיה ושאר הקהילות בצפון אפריקה. וכן נהגו בסלוניקי וברוב קהילות טורקיה. בנוסף לכך, כך נהגו בתימן ובפרס. המקומות שבהם החמירו לאכול רק חלק כדעת השולחן ערוך (יורה דעה לט, י) הם ארץ ישראל, סוריה, עירק ומצרים. גם באשכנז הרוב נהגו להקל, והיו שהחמירו.

יסוד חילוקי המנהגים

כמדומה שחילוקי המנהגים בין הארצות נבע במידה רבה ממידת ההפסד שבדבר. הואיל ודין הסירכות שנוי במחלוקת אמוראים וראשונים, והספק נוגע לאיסור תורה, מתחילה ההוראה הרווחת הייתה להחמיר. אולם במקום שבו לא ניתן היה למכור את הבהמות הטריפות לגוי, הטרפת הבהמה הייתה עלולה להמיט אסון על בעל הבהמה, שכן הפסד הבהמה היה שקול לאובדן משכורת של חודש או כמה חודשים, ולעניים השאלה נגעה לחיי נפש. לפיכך, בשעת דחק גדולה כזאת סמכו על דעת המקילים.

במקומות שבהם היו מוסלמים סונים, היו המוסלמים מוכנים לקנות את הטריפות, ועל כן נהגו הכול כדעת המחמירים, כפי שהעיד הרמב"ם (שחיטה יא, יא). אולם במקומות שנשלטו על ידי מוסלמים שיעים, כגון תימן ופרס, החשיבו מאכל שנגע בו יהודי כטמא, ולא היו מוכנים לקנות את הטריפות, ומחמת הדחק נהגו כשיטות המקילים (מהרי"ץ במקור חיים לא, צו).

בארצות הנוצרים באשכנז מצב היהודים בימי הראשונים היה רעוע, ופעמים רבות התקשו למכור את הטריפות לגויים, ועל כן נהגו להקל לבדוק סירכות דקות ובינוניות על ידי מיעוך ומשמוש, אבל לא הקילו לקלף סירכות עבות ולבודקן בבצבוץ.

בספרד, כל עוד המלחמה בין הנוצרים למוסלמים לא הוכרעה, בדרך כלל נהגו הנוצרים בסובלנות מסוימת כלפי היהודים, ויכלו לנהוג כדעת המחמירים, כפי שפסק הרשב"א (חי בברצלונה, נפטר בשנת ה'ע', 1310). אולם ככל שהנוצרים התחזקו, גברו העוינות והשנאה ליהודים, עד שהוצרכו לסמוך בשעת הדחק על דעת המקילים ביותר והיו קולפים את הסירכות ובודקים אותן בבצבוץ (בית יוסף יורה דעה לט, כב).

בארצות צפון אפריקה נהגו במשך דורות רבים כדעת המחמירים, אולם לאחר שהנוצרים גירשו את היהודים מספרד (ה'רנ"ב, 1492), ורבים מהם היגרו לצפון אפריקה, התעורר מחדש הדיון כיצד צריך לנהוג. במרוקו, שבה התפתחה הקהילה היהודית הגדולה בארצות האסלאם, התעורר הוויכוח במלוא חריפותו: הוותיקים ביקשו להחמיר כמנהגם, והמגורשים סברו שהלכה כדעת המקילים, וגם שלא בשעת הדחק יש לבדוק את כל הסירכות בקילוף ובבצבוץ. במשך כחמישים שנה נמשכה המחלוקת, עד שגברה ידם של רבני המגורשים והוכרעה הלכה להקל. ולא רק במרוקו כך נהגו, אלא בכל מקום שהגיעו מגורשים רבים מספרד התקבל מנהגם להקל. ולכן כמעט בכל קהילות צפון אפריקה נהגו להקל, זולת אלג'יר וג'רבה. וכן נהגו להקל בקהילות היהודיות הגדולות שבסלוניקי ובקושטא, שאליהן הגיעו מגורשים רבים מספרד.

טעם המקילים

בפועל, בימי הראשונים, בתקופת הרמב"ם והרשב"א, נהגו ברוב קהילות ישראל להחמיר. אולם במשך הזמן, בעקבות השפעת מגורשי ספרד, ברוב הקהילות נהגו להקל. זאת משום שבתחילה המקילים סברו שלכתחילה צריך להחמיר, ורק בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעות המקילים. אולם בשלב השני, התחזקו המקילים וסברו שמלכתחילה הלכה להקל, שכן הכלל הוא שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש, ובפועל נוכחו לדעת שרוב סירכות הריאות אינן גורמות למיתת הבהמות. עובדה שפעמים רבות מוצאים אצל כ-80 אחוזים מהפרות המבוגרות סירכות, וידוע שאם לא ישחטו אותן, ימשיכו לחיות עוד כמה שנים עד שימותו מזקנה. ואף בעגלים צעירים, פעמים שמוצאים סירכות אצל כ-50 אחוזים, וברור שאם לא ישחטום ימשיכו לחיות שנים רבות. ולדעת רוב הפוסקים (פניני הלכה כ ג, 4), כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים על פגם מסוים אם הוא מטריף, ונמצא בפועל שהבהמות אינן מתות ממנו, יש להכריע על סמך המציאות שהלכה כדעת הפוסקים המתירים.

החומרה החשובה

על טענה זו משיבים המחמירים שאין להכריע את ההלכה על סמך המציאות, שכן מה שנקבע בוודאות כמטריף – מטריף גם אם יתברר שהבהמות אינן מתות ממנו. למעשה, מכיוון שזו החומרה החשובה ביותר בהלכות כשרות, שנוגעת לספק איסור תורה, ורבים נוהגים להחמיר בה באופן נחרץ ובכללם קהילות שלמות, הנוהגים להחמיר בזה תמיד – מחמירים גם כשהם מתארחים.

לתגובות: ravmel@gmail.com