שרשרת החסינות

נתניהו נאלץ השבוע להכריע בין היועצים המשפטיים שרצו בקשת חסינות מטעמים טכניים ובין יועצי התקשורת שהבהירו שמדובר בצעד לא פופולרי

יאיר שרקי , ה' בטבת תש"פ

בית המשפט שמר לעצמו את הזכות להתערב בעתיד. נתניהו
בית המשפט שמר לעצמו את הזכות להתערב בעתיד. נתניהו
צילום: תומר נאוברג, פלאש 90

שלושים ושמונה דקות חלפו בין ההודעה ששיגרה לשכת ראש הממשלה לתקשורת על מסיבת העיתונאים שבה תכנן נתניהו להכריז על בקשת החסינות, ועד למסרון הביטול ששוגר לכתבים. אפשר רק לשער את הסחרור בסביבת ראש הממשלה באותן דקות ארוכות ביום שני אחר הצהריים. זו תמצית התמרון הכפול שמנהל נתניהו כבר חודשים, בין יועצי התקשורת ליועצים המשפטיים, בין צוות הקמפיין לעורכי הדין.

בכל סקר ובדיקה שהוזמנו על ידי הלשכה, החסינות התגלתה כנקודת תורפה. צעד לא פופולרי בקרב הציבור הישראלי וגם בקרב תומכי גוש הימין, שרבים מהם רוצים לראות את נתניהו כראש ממשלה, אבל כנראה מעדיפים שיעשה זאת במקביל לניהול משפט ולא כעיר מקלט מן הדין. הפרקליטים מצידם רואים בבקשת החסינות מהכנסת ה-22 קניית זמן הכרחית. בלעדיה הליכי המשפט נפתחים, ויהיה קשה מאוד לעצור אותם בכנסת ה-23.

נתניהו עצמו נע כל הזמן בין הקטבים. בין ה"מה? מה פתאום?!" המופתע מדי שאמר לקרן מרציאנו ובין "חסינות היא אבן יסוד בדמוקרטיה" שהצהיר בפני מתפקדי הליכוד. בלשכת נתניהו קיוו להפוך את החסינות להליך טכני-פרוצדורלי, אבל הבינו שבכל מקרה לא ניתן יהיה לקיים אותו בחתימה נמוכה. בצוות הקמפיין יש מי שחושב שאם זה המצב, כבר עדיף להפוך אותו לדגל. זה אולי יכול להעלות את אחוז ההצבעה במעוזי הליכוד ובקרב אוהדי נתניהו המובהקים, רק שכמו בפיזיקה, כשגרעין התומכים יתמצק הוא יהיה צפוף וחזק יותר, אבל גם קטן יותר.

השיקול שהכריע בסוף בעד דחיית ההצהרה בשתי יממות היה המכשול המשפטי השני של נתניהו: הדיון שהתקיים למחרת בבג"ץ בשאלה האם ניתן להטיל על נאשם בפלילים את משימת הרכבת הממשלה. נתניהו חשש שבקשת החסינות ערב הדיון לא תסייע לו כשהשופטים ידונו בעניינו.

מהשאלות ומההערות שהשמיעו השופטים במהלך הדיון אפשר היה להבין כי הם עתידים לדחות את העתירה, אבל הנימוק צריך להטריד את ראש הממשלה. השופטים התמקדו בכך שמדובר בסוגיה מוקדמת ותיאורטית, אך שמרו לעצמם את הזכות להתערב בעתיד. "יש עוד צמתים בדרך שנוכל להכריע בהם", אמרה הנשיאה חיות, אבל נשמע שכמו היועמ"ש גם היא מעדיפה לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הלאה לבית הנשיא. השופטים רמזו באופן עבה מאוד שמי שיצטרך לשקול את כתבי האישום יהיה נשיא המדינה בבואו להטיל את המנדט. באותה שעה, על במה אחרת, ריבלין עצמו הבהיר שלדעתו "צריך להגן על נבחרי העם מהדחה בניגוד לרצון העם", אבל גם ניפק את המשפט התמוה: "הדמוקרטיה היא רצון העם, אבל העם צריך לרצות נכון".

מבחינת נתניהו אלו לא סימנים מרגיעים. היועמ"ש, בג"ץ ונשיא המדינה אולי מעדיפים כעת לגלגל ביניהם את ההכרעה בשאלה שהיא לכאורה משפטית-ערכית, אבל ההחלטה שתתקבל תהיה בהתאם לעוצמה הפוליטית.

הסתה אלקטורלית

לליברמן יש בעיה. האיש שמחזיק כבר כמעט שנה במפתחות האין-ממשלה בישראל וגורר את המדינה כולה לסבב בחירות שלישי ברציפות, הוא הראשון לזהות שהמניה שלו מתחילה לצנוח.

בין בחירות 2019 א' ל-2019 ב' הוא השתדרג בשלושה מנדטים והפך ללשון המאזניים של המערכת. הוא הכתיב סדר יום ושיחק בגנץ ובנתניהו, נהנה לראות את התקשורת משחרת לפתחו בעצבים מרוטים ובפרשנויות מפולפלות. אבל מרגע שהחליט לא לממש את המניה בשיאה אלא להמשיך לשחק, הוא איבד את העמדה הנדירה שתפס.

בבחירות 2020 ההבטחה לממשלת אחדות ליברלית שאין בלתה, שהייתה בסיס הקמפיין שלו בפעם שעברה, היא בעצם הבטחה להמשך הקיפאון ובחירות בפעם הרביעית. הציבור שרוצה הכרעה ברורה יעדיף להתחלק בין נתניהו וגנץ, שהחל בעצמו להסתער על קהל המצביעים דוברי הרוסית.

הדרך היחידה של יו"ר ישראל ביתנו להמשיך ולבדל את עצמו היא להחריף את הקו האנטי חרדי שאימץ לעצמו. מול כחול לבן, שהפעם (בלי רוטציה ללפיד) דווקא מנמיכה את הדגל החילוני ומנסה לבנות יחסי אמון עם החרדים, ליברמן ממקד את הקמפיין שלו בשנאה לבני בריתו הפוליטיים לשעבר.

האיש שהזמין את הקהילה החרדית ממונסי לעלות לארץ אחרי הפיגוע שם, לא סיפר להם שהם יככבו כאן בתעמולה גבלסית מבית היוצר של מפלגתו. כך נולד סרטון ההסתה של ח"כ אלכס קושניר. מה שבכל מדינה אירופאית היה מוקע כאנטישמיות חמורה, מתקבל בישראל בגינויים רפים. אם ש"ס או יהדות התורה היו מפרסמות תוכן דומה בארסיותו המדינה הייתה רועשת (ע"ע כוכבית גיור), אבל לליברמן מותר. אולי זה חוסר הנוחות בעיסוק בנושא הצנוע של טהרת המשפחה, אולי הרצון לא לשחק לידיו, ואולי כי הימין עדיין לא נואש מהתקווה הילדותית שהוא עוד ישוב לגוש ושהשמאל בונה עליו כשותף עתידי.

ליברמן אינו שונא חרדים, הוא פשוט חושב שההסתה נגדם תשתלם לו מבחינה אלקטורלית. מה שעצוב זה שייתכן מאוד שהוא צודק.

יום קטנות

אם בשנים האחרונות היו מי שטענו שהציונות הדתית התבגרה ואינה זקוקה למפלגה סקטוריאלית, התברר שהתהליך הוא הפוך - נבחריה חזרו לגיל הגן ואינם מסוגלים להוביל מפלגה כזאת. למשא ומתן המיותר בין השלישייה פרץ-סמוטריץ'-בן גביר יש רק תוצאה לגיטימית אחת: מפלגה מאוחדת. הסדר לא משנה. אלא שמשא ומתן כזה לא מתנהל. סמוטריץ' אינו עונה לרב רפי פרץ בטלפון, עוזריו מסננים את השליחים והמתווכים מטעם הבית היהודי, התדרוכים ההדדיים והעקיצות הפומביות רק מחריפים, והתקשורת היחידה בין הצדדים מתנהלת בחילופי סרטונים בפייסבוק. הנתק הזה לא נובע מתהום אידיאולוגית חדשה שנחשפה בינתיים בחרד"ל שבתוך החרד"ל, אלא ממאבקי כוח פוליטיים ועלבונות אישיים.

הם הרי כבר רצו יחד בבחירות 2019 א במסגרת איחוד הימין והשיגו חמישה מנדטים. זו מפלגה עם תקרת זכוכית נמוכה ובסיס תומכים מוצק. ארבעה או חמישה מנדטים מובטחים לה כשהיא מאוחדת, אך אף אחת משלוש הצלעות הללו אינה יכולה להתמודד בנפרד. זו גם הסיבה שהחתימה בין עוצמה יהודית והבית היהודי חסרת משמעות בלי האיחוד הלאומי, אבל אם ימשיכו להתיש זה את זה ובעיקר את הציבור, ייתכן שגם אם יצליחו להתכנס ברגע האחרון לרשימה אחת הפעם זה לא יספיק.

למרות הפיתוי, אין טעם לשקוע בדיון מי צודק. בניגוד לרב רפי שהוצנח על ידי ועדה ומאז משוכנע שהמקום הראשון רשום על שמו בטאבו, ואיתמר "הגיע הזמן לגלות אחריות ולוותר על האגו" בן גביר ששרף 85 אלף קולות ביהירות בבחירות האחרונות, סמוטריץ' התנהל עד כה כמבוגר האחראי. הדרישה שלו לקיים פריימריז מוצדקת מבחינה עקרונית (אם נניח לשאלה איפה היא הייתה עד עכשיו), אבל היא עדיין לא מעניקה לו לגיטימציה לרוץ בשום מתכונת פוליטית אחרת.

התמודדות לבד תהיה התאבדות, חבירה לבנט ושקד תהיה שגיאה פוליטית גסה. זו אפשרות שאיננה קיימת מבחינת הימין החדש, אלא במסגרת מפלגה מאוחדת - "ימינה+" שתכלול הפעם גם את עוצמה יהודית. מפלגה מאוחדת כזאת היא עדיין התרחיש המועדף על ציר שקד-סמוטריץ', לעומת בנט-פרץ שמעדיפים ריצה בשני ראשים. כשכל אחד מהם בראש, כמובן.

בריצה מפוצלת אכן יש סיכון, אבל בלעדיה אין שום סיכוי שגוש הימין יגיע ל-61 מנדטים ותוקם ממשלה. טראומת הימין החדש מובנת, אבל בפעם הקודמת שבנט ושקד רצו לבד פייגלין נגס בהם מהצד הליברלי והכלכלי, כחלון הציע אלטרנטיבה לימנים שלא מסוגלים להצביע לנתניהו, וליברמן שנחשב אז חלק מהימין התחרה בסוגיית הקו הביטחוני התקיף מול עזה. כעשרה מנדטים של ימנים-ליברלים-לא-ביביסטים מפוזרים במערכת הפוליטית. אחרי שזהות וכולנו פרשו וישראל ביתנו הוציאה את עצמה מהגוש, תנאי המגרש של בנט ושקד השתפרו. רשימה אחת עם בן גביר, סמוטריץ' ופרץ תשלח את אותם קולות לכחול לבן ולליברמן, ומהצד השני תבריח שוב חלק מאנשי האגף החרד"לי שלא מסוגלים להצביע לבנט אל זרועות המפלגות החרדיות.

נחמת הימין היחידה היא שגם בשמאל אנחנו עדים לתהליך דומה. המחנה הדמוקרטי מתפוררת לרסיסים, מפלגת העבודה שוב נקרעת. אלא שניסיון העבר מלמד שהימין המתפלג שורף קולות סדרתי, בזמן שבשמאל מצליחים בסופו של דבר להתארגן ולהתאחד. שפיר והורביץ במגעים לרוץ שוב באותה רשימה, לחץ כבד מופעל על עמיר פרץ כדי שיסכים לאיחוד בין העבודה ומרצ, כשהוא בחזרה לוחץ על גנץ לחיבור של כחול לבן והעבודה-גשר.

בשנה האחרונה הפוליטיקה הישראלית התארגנה מחדש סביב שתי מפלגות גדולות שסחפו אליהן את רוב הציבור בישראל, אבל הן לבדן לא הצליחו להגיע להכרעה. גם הבחירות האלה עשויות שוב ליפול על הקטנות.

לתגובות: 2sherki@gmail.com