מבחני מחצית - סיפור לילדים

לפחות אם היה לי בפני מי להתלונן, אבל נראה שכל אחד בבית הזה שקוע בצרות שלו, כך שיהיה עליי להתמודד לבד עם הקטסטרופה שלי.

עדי דוד , ה' בטבת תש"פ

בחיים יש המון תחנות שמזמינות אותנו לעצור ולחשוב
בחיים יש המון תחנות שמזמינות אותנו לעצור ולחשוב
איור: עדי דוד

ביד עוד החזקתי בטבלת המבחנים שקיבלנו לחודש הזה, והייתי מתוסכל בעיקר מזה שאני לא יכול לחלוק את הצרה עם אף אחד. שלא תחשבו שלא ניסיתי. הלכתי לחדר של נחמה, אבל ברגע שהיא ראתה אותי היא התחילה לבכות לי על מה שקרה לה היום. אבל הצרות שלה לא עניינו אותי, יש לי מספיק משלי. קיוויתי למצוא אצל אבא אוזן קשבת, אבל הוא היה עסוק עם ספרי החשבונות שלו.

אמא הגיעה כשהתייאשתי מלחלוק את הצרה עם מישהו ועברתי לשבת מדוכא מול טבלת המבחנים בלי להחליט לאיזה מבחן להתחיל ללמוד קודם. מזל שהיא באה. סוף סוף מישהו לספר לו! היא נתנה לי לשפוך בפניה את כל מה שהיה לי להגיד על המורים האלה ש"חייבים להספיק לבחון אותנו בכל המקצועות כי עוד רגע יגיע הזמן לתעודות המחצית". כשסיימתי, אמא עברה לספר לי על דברים לא קשורים. תמיד היא עושה את זה, אבל איכשהו בסוף מסתבר שהסיפורים שנראה שאין להם שום שייכות לסיפור שלי - דווקא מאוד קשורים. אז הקשבתי וניסיתי להבין איך הדברים מתחברים.

"אתה יודע, אודי שלי, כשחושבים על זה, יום כיפור הוא לא הזמן היחיד שניתן לנו לחשבון נפש. הנה, השבוע יחול צום עשרה בטבת. נצום כדי לזכור איך למרות אזהרות הנביאים, ולמרות שראו את חורבן שומרון, לא חזרו אנשי יהודה בתשובה, ובעשרה בטבת הושם המצור על ירושלים, מצור שבסופו גלו אנשי יהודה לבבל, חרב בית המקדש וחרבה ממלכת יהודה". העיניים של אמא היו נעוצות בשלי, אבל כמה שהתאמצתי, לא הצלחתי להבין איך זה קשור לבעיה שלי, ובכל מקרה, זה בכלל לא בחומר של הבחינה בהלכה.

"כרגע הייתי בחדר של נחמה", המשיכה אמא, שוב מדברת על מה שבכלל לא קשור אליי. "היא נשקלה היום אצל הדיאטנית. נראה שאחרי כל המאמצים שהיא השקיעה בדיאטה, הגיעו הסופגניות של חנוכה יחד עם הסעודה אצל דודה אסתר, והיא עלתה שני קילו".

לא הספקתי להגיד לה שזה מעצבן שבמקום לנחם אותי היא מתעסקת בבעיות של אחרים, מכיוון שמיד היא המשיכה: "ואבא מתמודד עם ענייני כספים. מסתבר שלא הקפדנו על איזון נכון בין הוצאות להכנסות". ושוב, לפני שהספקתי להוציא מילה היא הוסיפה: "אתה מבין מה הקשר בין כל הדברים האלה, נכון?", אז לא. לא הבנתי.

אמא חייכה אליי, ראתה את התסכול שלי שעוד רגע ייהפך לצעקות ורוגז, ואמרה בקול רך: "זה בדיוק מה שאמרתי. יום כיפור הוא לא הזמן היחיד שניתן לנו לחשבון נפש. בחיים יש המון תחנות שמזמינות אותנו לעצור ולחשוב, לחשב את המסלול מחדש. שני הקילוגרמים שנוספו למשקל של נחמה הם תמרור אזהרה. הרי היא ירדה כל כך יפה במשקל, ועכשיו היא רק צריכה לשמור על ההישגים שלה. מזל שהייתה לה שקילה היום, שתאפשר לה לתקן לפני שיהיה קשה מדי. כך גם עם ספרי החשבונות של אבא, וכך גם עם מבחני המחצית שלך. מבחני המחצית הם רק אמצע הדרך לפני שתחלוף השנה, יש עוד כל כך הרבה זמן ואפשרויות לתקן. גם בנושא הלאומי שלנו, גם בלקח שאנחנו צריכים ללמוד לגבי המצור, הגלות וגם השואה. עדיין אפשר לתקן".

אמא השאירה אותי עם טבלת המבחנים ועם המחשבות. טוב, כל השיחה הזאת בהחלט הכניסה אותי לפרופורציות.